Grandmother Chana Sznajderman

A Young Pioneer Story

WhatsNew:

Release Nov 4, 2017

 

Release June 26, 20

Ludwig Layzer Szczekacz

A Telephone call from Australia to Californiaswept Jane and me into a research in the Czech Republic. Several families appeared for a moment and then disappeared during the Holocaust. Very few suvivors, many Yad Vashem testimony pages and research in the Czech Republic declared Jane, Dov Kuflik, his sister, Idit, and the five grandchildren of Josef Arieli, my self included, are 3rd cousins. Jane, Dov and his sister, Idit, are 2nd cousins.

Dawid Borejdo Sznajderman

The following story is about Dawid Sznajderman, the son of Abram Moshe Sznajderman and Ajdla Koenigsberg, who survived the tumultuous time of WWII.

Dawid Borejdo Sznajderman

 

 

Marek Kaluzynski

Marek Kaluzynski was son of my great grandfather, Abram Kaluzynski, and his second wife, Chaja Dzialoszynska.

Marek Kaluzynski

Marek’s mother, Chaja, died around 1912 in Czestochowa, leaving his father with five young children;

the youngest, Sara, was two years old. Marek was fourteen years old.

Fela Kaluzynski

Minutes from Fela Kluzynski's Life in Photos

Fela Kaluzynski

Release History

 

 

Important Links

Zawiercie Yizkor Book Project

Read the Beautiful translation by Jerrold Landau



Connect with Czestochowers all over the wold.

The World Society of
Czestochowa Jews
And Their Descendants

Family History

 

Memories, like sand stones
Slowly, a grain follows a grain,
Erode, crumble, and vanish.
Sea waves and wind
Sweep them away
Hurry
Listen to the voices
Collect the words,
The names, the episodes, the moments…
Carve and seal them
In a meticulously crafted pendant
Close to your heart
Allow them to live forever.

 

 

Let Us Start With Basic Steps:

Write down everything you know about yourself and about your family:

  • Full names
  • Date of Birth, Marriage and Death
  • Where these events occured
  • Talk to your grandparents, parents, uncles and aunts
  • Write down family anecdotes
  • Scan family photos
  • Scan Family documents

Grandmother Chana Sznajderman

A Young Pioneer Story

product image Zawiercie, Poland: Eygda Sznajderman nee Sztatler 1847 - 1913: Chana Kaluzynski's mother - My Great Grandmother





product image Israel: Safta Chana Kaluzynski





product image Zawiercie, Poland: Eliezer Sznajderman: Chana Kaluzynski's Father - My great Grandfather







product image

 

 

 

Sznajderman Family, Zawiercie, Poland, Before 1905


רמז לראשית הציונות

שאני אספר?
במשפחתנו היו שבעה ילדים, 4 אחים ו3 אחיות.  האחים: אברהם משה, דוד, שלמה וישראל, האחיות: סימה, רבקה וחנה.
נו, שניים, אברהם משה וישראל, התחתנו ונשארנו בבית חמשה. אני הייתי עדיין ילדה קטנה. גרנו בשכונה עם יהודי אחד שהיה דוקא יהודי פשוט, אבל אפּס הוא ידע על ארץ ישראל, הוא ידע היסטוריה והיה מספר לי על בית המקדש ועל ארץ ישראל. ספר לנו ספורים מספורים שונים, ככה אתה יודע, אני הייתי אולי בת עשר או אפילו פחות. אני כל כך התלהבתי מספוריו, כל כך נהניתי לשמוע את הסיפורים האלו, והחלטתי שאהיה גדולה אני אהיה ציונית. אני בטח אסע לארץ. אחר כך כבר כשגדלתי והייתי כבר אולי בת 15 או 16, התחלתי לארגן קבוצה של בנות כדי שאנחנו נהיה ציוניות. אין לי כל כך הרבה לספר על זה.


product image

 

 

 


האתרוג

 

ככה זה היה.
אצלנו אתרוג היה דבר מאד יקר. היה זה לפני סוכות, אבא קנה אתרוג, הביאו הביתה ועטף אותו כל כך יפה ושם אותו בקופסה ואת הקופסה שם במזנון. אנחנו, אני ודוד שלמה, אנחנו ככה היינו לא הרבה יותר גדולים אחד מהשני. אבא לא היה בבית ואמא לא היתה בבית, מאד התחשק לנו לראות את האתרוג, התקרבנו לארון והוצאנו את הקופסה, והקופסה היתה עטופה כל כך יפה ואנחנו כל כך רעדנו שהאתרוג נפל לנו מהידים והפיטום נשבר, החלק הכי חשוב של האתרוג, נשבר. אתרוג פסול, ואנחנו, מה עכשו אנחנו נעשה? לקחנו ושמנו את האתרוג חזרה בקופסה, ככה הדבקנו את הפיטום ושמנו את האתרוג כולו בניר כמו שזה היה, ושמנו אותו בקופסה. אבל מה, בסוכות אבא הוציא את האתרוג מהקופסה והרגיש שהתרחש פה איזה דבר. הוא התחיל לצעוק כמובן. אבל אני, אף פעם לא יכולתי לשקר, ספרתי את הספור ובכיתי נורא. ספרתי לאבא שאני עשיתי את זה. אני, לא אחי. רק אני עשיתי את זה. אבא לקח את האתרוג הפסול. אבא היה צריך ללכת לנסות לבקש שיביאו אלינו אתרוג, שלמנו על זה, הביאו אלינו אתרוג ולולב והיינו מברכים עליהם. לא היה לנו אתרוג שלנו.
זה היה צער. נורא. ואני כל כך הצטערתי על זה.

 


 

חולה
חליתי, הביאו רופאים והיו צריכים לנתח אותי. אבא שלי לא הסתפק בעצת הרופאים, הוא  נסע אל הרבי, לשאול אם מותר לעשות לי נתוח או לא. הרבי אמר שיקחו עוד שני רופאים. אם כל הרופאים יגידו שאני צריכה נתוח אז שיעשו לי. אתה יודע מה שהיה לי פה, היתה לי כזו חבורה בתוך האזן, פה על תוף השמיעה, על תוף השמיעה. זה היה נורא. היו צריכים לנתח אותי. אבל אמא שלי ישבה על ידי ימים ולילות ועשתה לי תחבושות חמות וכך היא רפאה אותי. בלי נתוח. אז גם כן, התחילה לצאת מוגלה ואני סבלתי מכאבים האיומים. שוב קראו לרופאים והם אמרו שעכשו אני מוכרחה נתוח, אז אם לא, המוגלה תעלה לי אל המוח ודי ואז גמרנו. אז שוב פעם היתה בבית התיעצות כללית. משהו איום. שוב פעם אמא שלי המשיכה עם התחבושות האלו והיא הצילה אותי.
פעם אחרת היה לי שתוק על חצי ראש ועל העין, הייתי מאד חולה, אמי היא היא שהצילה אותי.
אני זוכרת אבל זה לא כל כך חשוב. קשה לי, אני זוכרת, אבל זה לא כל כך דברים חשובים.

רמז אודות יום כפור

אני הייתי צמה כשהייתי ילדה קטנה. אבא שלי תמיד נורא אהב אותי. כשאני הייתי צמה הוא לא היה יכול לסבול ואמר זה בכלל אסור, כי אני עוד לא צריכה לצום. בכל פעם היה בא מבית הכנסת ומכריח אותי לאכול. אני כבר לא כל כך זוכרת מהדברים האלה.  אני כבר לא כל כך זוכרת. הכי אני זוכרת טוב מזה איך שנסעתי לארץ.


product image Zawiercie Cemetery -Jerrold Landau's Photos





product image Tomek Wisniewski's Photo of Zawiercie and Streets





product image Zawiercie Street in the Winter - Jeff Cymbler's photo






יגאל מספר:" אמי חנה נולדה בעירה, זביירצה למשפחה דתית , שומרת מצוות ומסורת. אביה, אליעזר שנידרמן היה חנווני מכולת ומשקאות. הפרנסה היתה קשה. המשפחה לעתים נאלצה להסתתר במרתפו של הבית מאימת האכרים השכורים, אשר לא הסכימו לוותר על שתית בקבוק יי"ש או קוניאק גם בשעות האסורות לפי החוק. בעל החנות, סבא אליעזר, היה האחראי בפני החוק והיה צפוי לעונש וקנס. האיכרים הפולנים ראו בחוק מזימה יהודית והיו מתקיפים את החנוונים היהודים ועושים בהם שפטים. קרה ובעל חנות יהודי נרצח וחנותו הועלתה באש.
באוירת פחדים זו נולדו וגדלו אמי, חנה, אחיותיה, רבקה וסימה, וארבעת אחיה, אברהם משה, דוד, שלמה וישראל. חנה ואחיה ואחיותיה בבגרותם הבינו את המצב בו שרויים יהודי העירה וניסו לחפש מוצא, לפרוץ החוצה, למקום בו לא יהיו נתונים המחנק של שנאה ואימה.
אמי חנה ואחיה הצעירים ממנה - שלמה ודויד הצטרפו למפלגה הציונית – סוציאליסטית שהטיפה למהפכה חברתית, לציונות, להנתקות מכבלי הדת הנוקשים ומאורח החיים הגלותי. אביה של חנה, התנגד לצעד של ילדיו. הוא נזף בהם קשות ואיים להטיל עליהם עונשים כבדים במיוחד על בתו, חנה. חברותיה של אמי שהיו ילדות ממושמעות וקשורות "לסינרה של אמא" החלו אט, אט להמנע מפגישות עמה והפסיקו להתרועע עמה. לשיא המרירות והזעם הגיעו הוריה של חנה משסופר להם שראוה בחברה של בחורים. במשמעת הדתית שהיתה נהוגה בביתם של אליעזר ואייגה, לא נשמע כדבר הזה.

אמה, של חנה, אייגה, היתה פחות קיצונית מאישה וליבה היה לב "יידישע מאמע",  היא סלחה לבתה, הבינה לרוחה, עודדה אותה וניסתה להחזירה למוטב ולחיק המשפחה בדרכי נועם.  חנה, שכבר עמדה עם רגל אחת בחוץ, כבר טעמה את המרחבים, נהנתה מריח היערות, השדות והנחלים, ובדמיונה כבר שמעה את הצלילים הקסומים של שפת ארץ האבות ממרחקים, לא היתה מסוגלת נפשית לחזור אל אווירה הדחוס של העירה. "

זביירצה - תוספת לסיפורה של סבתא

סבתא היתה למעלה מבת 90 שנה כשאודי החליט להקליט את ספוריה. קשה לדעת מה עובר בראשו של אדם מבוגר כשהוא מספר ספורים ועל מה הוא שם את הדגש. סבתא אמרה רק משפט אחד אודות זביירצה מקום מגוריה פולניה

"גרנו בזבירצ'ה, ואחר כך בבנדין. מבנדין אני נסעתי לארץ."

, אולם למזלנו יגאל, בנה בכורה, ישב והעלה בכתב את ספוריה והקדיש עמוד לתאור העירה והמשפחה בזביירצה. למרות שהסיפור כאן הוא סיפורה של סבתא החלטתי להביא כאן, בהקשר של המשפחה  בזביירצה, את דבריו של יגאל.
זביירצה, עירה קטנה בפולין, לא רחוקה מהגבול הרוסי, באיזור משופע במים וביצות, ליד הנהר וורטה, שמימיו זרמו בין השדות המקיפים את העירה.
ספר הזכרון של זביירצה ובו ספורים על העירה נכתב בעקר באידיש  ונמצא עכשו בתהליך של תרגום לאנגלית.
http://www.jewishgen.org/Yizkor/zawiercie/zawiercie.html
דפים מתוך "פנקס הקהילות – פולין" תורגמו לאנגלית ובהן תעוד אודות זביירצה
http://www.jewishgen.org/Yizkor/zawiercie/zawiercie.html
וכן באתר אודות העירה, בדף ההיסטוריה אפשר למצוא פרטים נוספים על ההסטוריה של  העירה
http://www.zawierciewebsite.com/



product image Bedzin - Zawiercie Map








product image A Group of "Chaluzim" from Bedzin

Immigrated to Israel in the Second and Third "Aliya"
The photo was taken in Israel for the "Bedzin Yizkor Book"



product image Paragraphs from Bedzin Yizkor Book about the first 8 pioneers from Bedzin









 

הכנות לנסיעה
אבל איך נסענו? לא היה מי שיארגן אותנו. הרעיון נולד אצלנו. איש לא נתן לנו את הרעיון. כל אחד דבר על ארץ ישראל ואנחנו הכנסנו לנו בראש שאנחנו נוסעים. התחלנו לחשוב על הנסיעה לארץ ישראל. אמא שלי ואבא שלי לא ידעו שאנחנו חושבים לנסע לארץ ישראל.
זה היה ככה. אני התחלתי להתכונן. אמא שלי ראתה אפס שיש איזה תכונה. אני ודוד התכוננו והיא לא ידעה מה זה. פעם אחת אמא שואלת אותי: "מה זה? מה?" היא חשבה שאני הולכת להתחתן. אפילו לא הלכתי עם בחור. "מה את הולכת להתחתן?" לא ידעה מה זה. אמרתי לה אנחנו נוסעים לארץ. הייתי בת  שמונה עשרה. תאר לך מה שהיה בבית, זה אי אפשר לתאר. בבית ידעו שאנחנו פעילים בפועלי ציון. אפילו הרבה מהאסיפות נערכו אצלנו בבית. ההורים ידעו אבל לא השתתפו. ההורים לא היו ציונים.
כשאמרתי לאמא שאני נוסעת לארץ, אי אפשר לתאר את זה, אי אפשר, כמה בכיות וכמה צעקות, היא הזעיקה והביאה את כל המשפחה לדבר על לבי שאני לא אסע, מה פתאם לנסע לארץ. הלא זה סתם. זה באמת היה כך. מי היה בארץ?  רק ערבים. כמה צער, אי אפשר לתאר מה שזה היה. אף אחד לא נסע. לא היתה לנו שום אינפורמציה. רק אני ודוד והבחור הזה שאני אומרת. לא היה לי שום יחס אישי אל הבחור. הבחור לא נסע בגללי. הוא גם כן היה חבר מהמפלגה. הוא בא לארץ אחר כך.

פעילות ציונית
ארגנו קבוצה קטנה של בחורות והיינו עושות אסיפות. אני אמרתי לך, כל כך הייתי מתלהבת כששמעתי על ארץ ישראל, אבל מהעיר שלנו, אף אחד לא נסע לארץ. אני הייתי הבחורה הראשונה שיצאה לארץ. היינו הראשונים אני, דוד דוד ודוד שלמה. לא היתה לנו שום אינפורמציה. לא ידענו איך אנחנו צריכים לנסע לארץ ישראל,  איך נבוא לארץ ישראל, איך נחיה ואיך נתקיים בארץ ישראל. היינו ילדים תמימים. ידענו רק דבר אחד שבאודסה יש קומיטט ושם מדריכים איך לנסע לארץ ישראל.  שם יכולים לקבל תעודות, משם נוסעים.
אודי: "עכשו ספרי לנו איך הקמתם את האגוד של הנערות."
אני  הנהגתי את הקבוצה, אני הקמתי קבוצה של בחורות של צעירות, והיה שם, בפולין, איש אחד שהיו קוראים לו חלופרצע (?) הוא לא היה אדוק אבל כנראה היה ציוני גדול. הוא היה  נוסע לקונגרסים. ואני ידעתי אודותיו.  הלכתי אליו וספרתי לו שאני רוצה שתהיה פה קבוצה של ציוניות. הוא נורא שמח, שם את היד שלו על ראשי ואמר: הלואי שתהיינה לנו הרבה בנות כמוך. הוא הטיל עלינו לאסוף כסף עבור קרן הקימת. אז כבר קרן קימת היתה קימת. היינו עשר או חמש עשרה בחורות בנות 15 או 16. ראשית היינו בנוס ציון, לא בנות ציון אלא בנוס ציון, אחר כך בא מישהו והוא חבר אותנו לאגודה. היו כבר קצת בחורים אבל הם התאספו בנפרד, לא ביחד אתנו, הבנות. הם היו מתאספים לחוד ואנחנו לחוד. אחרי זמן התאגדנו ביחד, והאסיפות היו משותפות. יוסף שפרינצק כנה אותנו  בשם "צעירס ציון"  צעירי ציון.
הזמנו מרצים לאסיפות שלנו. אחד המרצים היה יוסף שפרינצק ואחר כך היו עוד כמה שבאו אלינו לבנדין. היהודים מבנדין שלחו אותם אלינו, הנסיעה מבנדין לזבריצה ארכה כשעה וחצי באותם ימים. האורחים שהיו באים לבנדין, היו באים גם אלינו, לזבירצה, היו מרצים ומספרים לנו אודות ארץ ישראל ואודות ארגוני הציונות.
כעבור זמן, בא בחורצ'יק, אפס, אולי מוילנה, אני לא זוכרת מאיזה מקום, בחורציק צעיר והוא דבר לפנינו. הוא כבר דבר על פועלי ציון. השיחה היתה כבר ככה פוליטית, נגד הממשלה. אנחנו נורא נבהלנו מהדברים, אבל יחד עם זאת הסכמנו. אני לא זוכרת את השם של הבן אדם הזה, אולי דוד דוד כן היה נזכר. הוא בא מהמפלגה של פועלי ציון, שלחו אותו אלינו. הוא בא והרצה לפנינו והוא נתן לנו את השם פועלי ציון.
היינו מתאספות ואספנו כספים למטרות שונות. ד"ר הרצל כבר לא היה בין החיים. היינו עורכות אספות אבל לזכרו של ד"ר הרצל, קנינו בכספינו סרטים, עשינו סרטים, איך קוראים לזה? עניבות כאלה קטנות, סמלים שחורים. הלכנו לבית הכנסת ומכרנו אותן. תרמנו את כספי המכירות לקק"ל.
לבסוף המשפחה שלי, כולה, עזבה את את זבירצה ועברה לבנדין. בבנדין שוב המשכתי להשתתף באסיפות ציוניות. שם היתה מפלגה גדולה יותר. בכל פעם בא לשם בורכוב, הוא בא אלינו לבנדין. לבנדין באו כבר מרצים יותר גדולים, חשובים ומפורסמים.בבנדין נולד הרעיון שאנחנו נוסעים לארץ.



product image Chana Sznajderman





product image Shlomo Sznajderman

and his daughter Ereala



product image Dawid Sznajderman








לבד באודסה
היה לי סל עם דברים שלקחתי. היו לי סדינים וצפיות וכל מיני דברים. אז אני התחלתי למכר את הדברים והשגתי קצת כסף.
בינתיים זה היה כך. אנשים שנסעו לארץ להתפלל קבלו תעודות מסע בעד שלושה רובל,  בינתיים הפסיקו לתת את התעודות האלה. אני הייתי כבר צריכה לעשות תעודה מעבר לעצמי בעד עשרים וחמישה רובל. זו היתה תעודת נסיעה, תעודת יציאה מגבוה.
מכרתי כמה מהחפצים שלי כדי לקנות לעצמי תעודה, ועברתי לבית מלון אחר, יותר זול. שם ישנתי על הרצפה. שלמתי עשרה גרוש ליום ואכלתי שוב פעם רק לחם, וככה שוב חיכיתי, שלחתי טלגרמה אל הממשלה שלנו (הפולנית) שישלחו לי תעודת יושר. בינתיים התקבלה הטלגרמה במלון. היהודי הזה שגרתי בבית המלון שלו קבל את הטלגרמה, אך לא מסר לי אותה. אני שלמתי עבור הבקשה ועבור משלוח התעודה אלי. אך לא קבלתי את התעודה לידי. ספור המעשה איך בכל זאת קבלתי את התעודה כך היה:
בבנדין היה לי דוד שהוא היה דוז'ו, הוא היה אחד משלושת מנהיגי מהעיר. אני שלחתי אליו טלגרמה. הוא הלך לממשלה לברר מה גורל התעודה שלי ונודע לו שצריך להוסיף עוד כמה קופיקות. אני שלמתי עבור טלגרמה הלוך וחזור. הוא הוסיף את הקופיקות ושלח חזרה טלגרמה. היהודי הזה, בעל המלון, קבל הודעה אודות התעודה. הוא ראה איך שאני מכרתי את הדברים ושלא היה לי כסף ממה לחיות. ובכל זאת הוא בא מבית הכנסת והוא אומר לי: לוא היה לך קצת כסף אז היית יכולה לנסוע לארץ היום. היום יש אניה. זה היה בסוכות בדיוק.
אני הכרתי בחור אחד שהיה בא לבית המלון הזה. הוא היה מוורשה, בחור פולני. ובאודסה נורא סבלנו מהשפה שלנו. האידיש שלנו לא היתה מקובלת שם, עשו לנו הרבה צרות. והבחור הזה שמע שאני מדברת כמו שהוא מדבר, הוא נורא שמח. והוא התידד אתי. הוא היה מוורשה ועבד שם באודסה. הוא עשה חותמות שם. הוא אמר לי: "את יודעת, אני בטוח שהתקבלה הטלגרמה שלך והוא, בעל המלון, רוצה להוציא ממך עוד כמה לירות, היהודי הזה." הוא רץ אתי לדאר, וקבלנו באמת את הטלגרמה, ובאותו יום נסעתי לארץ. בסוכות עליתי לאניה והוא עזר לי. זה היה בשנת 1907.

אודסה
נסענו לאודסה. היה לנו קצת כסף. אני גם הרווחתי קצת כסף, עבדתי קצת. הורי לא נתנו לנו כסף. דוד דוד גם עבד. היתה לנו חנות שעונים. אבא שלי היה שען ועבדו אצלו שני פועלים. 
את שומעת? אנחנו נסענו לאודסה. באנו לאודסה לקומיטט, אגוד ציוני. שם היה אושיסקין, שם היו משה שפרינצק ושינקין והיה בורכוב אחר לא בורכוב שעל שמו נקראת השכונה. היה גם יעקב רבינוביץ הסופר,  הוא היה שם במשרד הזה ואוסדין אחד גם כן היה שם. הם היו פקידים במשרד. ואנחנו באנו לשם,
אז מה זה? זו היתה אכזבה כזו שאי אפשר לתאר.
הם ראו שבאו שלושה ילדים. אנחנו היינו שלושה ילדים, כאלה שמינדריקלך. צעירים לא פועלים. הם ראו שאנחנו כל כך רוצים לנסוע ולא היה שום סכויים שאנחנו נסע. אנחנו לא הבאנו אתנו את הנירות  שהיינו צריכים להביא, לא ידענו מה אנחנו צריכים להביא. כל אחד היה לו כמו שיש היום פנקס זהות. היתה לו תעודה כזו ויותר לא. באודסה התברר לנו מה היינו צריכים להביא. הבחורים היו צריכים להביא תעודות שהאבא היה צריך לחתום שהם יכולים לנסוע והיו צריכים להביא תעודות שהם לא בורחים מעבודת צבא, מפני שהיה צריך ללכת לצבא. היו צריכים להביא מהממשלה מכתבים שאנחנו לא גנבים, לא פושעים  פוליטיים ושאיננו בורחים בגלל איזה שהוא דבר. אני הייתי צריכה להביא רק תעודה כזאת שאני בן אדם ישר. אותה הייתי צריכה לקבל מהממשלה, תעודת יושר. בנות לא הלכו לצבא. הבנים היו צריכים להביא תעודה מאבא שלהם. אבא היה צריך לחתום שהוא מרשה להם לנסוע. אבא היה צריך לשלם 300 רובל שבנו אינו עומד להתגייס לצבא ולנו לא היתה תעודה כזו ולכן לא יכולנו לנסוע לארץ.
האנשים שפגשנו באודסה היו פשוט אובדי עצות. לא ידעו מה לעשות אתנו. מצד אחד היה להם נורא חבל שנחזור הביתה, מצד שני ראו שאנחנו לא יכולים לנסוע לארץ ישראל בשום אופן.  אז מה הם עשו? הם מסרו אותנו לכזה אחד שעושה תעודות מזויפות. לנו היה קצת  כסף. לכל אחד היה כסף בשביל הנסיעה וכמה לירות נוספות, ידענו לפי הערך כמה שאנחנו צריכים בשביל לשהות  אודסה.  וכמה לירות שאנחנו צריכים בשביל לנסוע לארץ ישראל ועוד כמה לירות בשביל אכל. אבל פה היינו צריכים לשלם עבור התעודה ולא היה לנו את הכסף הנוסף. לא היתה ברירה. לכל אחד מאתנו היתה שקיק ובה היה לנו את הכסף. הוצאנו את הכסף ונתנו למעכער הזה שהוא יעשה לנו תעודות. הוא החזיק אותנו אולי חודשיים ויותר באודסה. שהינו בבית מלון ואכלנו לחם ותה  וככה חיכינו לתעודה. המעכער את הכסף לא החזיר לנו ותעודות לא הכין לנו, הוא לא יכול היה לעשות תעודות. הוא רמה אותנו. תארי לך את המצב.  אז מה לעשות? אנחנו מוכרחים לחזור הביתה. אבל אם אנחנו נחזור אז ארץ ישראל אבודה לנו. עוד פעם אנחנו לא נסע. אנחנו הינו הקבוצה הראשונה שיצאה מבנדין.
מה החלטנו? לשני הבחורים, היה סכום כסף מצומצם ביותר, לא היה להם אפילו מספר מילים לקנות חתיכת לחם, הנסיעה מאודסה חזרה לבנדין ארכה ארבעה ימים וארבעה לילות ברכבת. החלטנו ככה שאני נשארת. אני אסע לארץ ישראל מפני שלי היה יותר קצת כסף והם נוסעים הביתה. אם אני אסע לארץ אני אהיה הגשר שהם יעברו אחר כך. אם גם אני אסע הביתה אז אנחנו אבודים. אז אני נשארתי באודסה.
קודם היינו בבית מלון כזה מפואר. למה?
לקחנו שלושתינו חדר אחד ומטה אחת. שכבנו על הארץ ולא אכלנו שם. רק היינו קונים ככר לחם. היינו הולכים על מדרגות שטיח של פלוש ועם ככר לחם מתחת לזרוע וככה היינו אוכלים כל יום לחם.
הבטיחו לנו שביום שלישי יהיה הפספורט שלי מוכן. ביום רביעי היתה צריכה לצאת אניה. כל השבוע רקדנו, טילנו, היינו שמחים. יום ששי הלכנו ולא היה הפספורט. ישבנו ובכינו. וכך היה כמה שבועות. לבסוף הם חזרו לבנדין ואני נשארתי.


product imageName



Description: Details go here

product image Name



Description: Details go here

product image Name



Description: Details go here



הסל
עכשו אני אספר לכם הלאה. אז עכשו אני כבר יושבת, כבר בסדר, הכל בסדר.
פתאום בקושטא בא רב החובל ושואל: "מי זה פה חנה שנידרמן?"
אני נורא מתפלאת: "מה פתאום?" אני קמה ורצה אליו, אז הוא אומר לי:
"נדמה לי שהסל שלך נפל מהאניה."
סבתא: "זה היה ככה, באניה בה נסעתי היו המון אנשים שנסעו לאמריקה. הם הגיעו לקושטא עם האניה הזו וירדו לאניה שניה שהיתה בדרכה לאמריקה. הורידו הרבה מטען מהאניה. עם הבגז' הזה לקחו כנראה גם את הסל שלי. אנחנו, הכוונה לאניה "רוסיה", עמדנו באמצע הים. רב החובל קרא ליושב באחת מהסירות והוא אמר לו לקחת אותי לנמל קושטא. שאני אחפש אולי אני אמצא שם את הסל שלי. אז הפועל הזה לקח אותי לקושטא, אותי לבד. ואני באה לנמל שמה, ומתהלכת והפועל הזה, אדם טוב,  לקח אותי והלכנו לחצר בין הסלים. אין. את הסל שלי לא מצאתי בשום מקום.
אחר כך הפועל הזה רץ, מראה לי שאני אלך אחריו, אז אני, פה אני בקושטא, מה זה? אני לא יודעת אף מלה לדבר עם אף אחד. אז מה אני ארוץ עם פועל זר? לא ידעתי לאן הוא רצה להביא אותי. אז אני עומדת, עומדת, לא רוצה לזוז מהמקום, אז הוא ראה שאני לא רוצה ללכת. אז הוא מראה לי שאני אעמוד פה, אעמוד, שלא אזוז מהמקום. דווקא היה איש עדין מאד.  הוא רץ, רץ, רץ. אחר כך אני מחכה לו, מחכה לו, ואז אני רואה שהוא הולך, מאחוריו הולך איזה בן אדם. הבן אדם הזה בא אלי, הוא     מביט אלי, ושואל אותי: "מה קרה פה?"
אז אני מספרת לו, שאני נוסעת באניה זאת וזאת ואני נוסעת לארץ ישראל, והסל שלי, הורידו אותו מהאניה ואני לא יודעת איפה הוא, וכנראה לקחו אותו לאמריקה.
הוא אומר לי: "מה עלי לעשות? "בואי."
אני הולכת אתו. הוא הביא אותי לדאר הראשי, לדאר הראשי. אני באה לשם, שואלים אותי מה אני רוצה ואני אומרת:"אני לא רוצה כלום, אני רק רוצה לספר"
ואני ספרתי להם. הם לא יכולים לעזור לי כלום. חזרתי. הפועל לקח אותי חזרה לאניה ואני באתי. לא היה לי כלום. נשארתי עם מה שהיה לי עלי עצמי. היה לי סל קטן, ששם היה לי ככר לחם, מגבת וחתיכת סבון. ויותר לא היה לי שום דבר, עם זה ירדתי מהאניה ועם זה באתי לארץ, ירדתי כך בחיפה.
אודי: "שלושה שבועות לקחה הנסיעה?"
סבתא: "כן, שלושה שבועות."
אודי: "זה היה בחרף או בקיץ?"
סבתא: "נסעתי בסוכות.
באתי לחיפה, באתי לחיפה והאניה עומדת, ואני ...לא עוד,  לא...

קצת אידישקייט
אודי: "איך לא פחדת לנסע לבד לארץ?"
סבתא: "מה פתאום פחדתי? למה אני צריכה לפחד?"
אז עכשו אני אספר לך. אני הייתי שמה בקומיטט באודסה, כמו שאני אומרת לך, שם היה אושיסקין. אתה יודע מי זה היה אושיסקין. אז הוא היה שואל אותי ככה באידיש, הוא שואל אותי.
אוסישקין: "ווי וילסטע פורן?"
סבתא: "איך וויס נישט, וי פורן קאן ארץ ישראל"
אוסישקין: "קאן ארץ ישראל, ווי אהין?"
אז אני ככה מביטה עליו, מה פתאום הוא שואל אותי שאלות כאלה, אז הוא אמר לי ככה:
אוסישקין: "ווילסטע פורן כחיפה? כיפו? כירושלים?"
סבתא: "זוג איך, איכוויסנישט איך וויל פורן קאן ארץ ישרואל.
זוגטער הזוי, אוסישקין: "אין ארץ ישרואל, די הוסט איפס קרובים?"
סבתא: "זיג אויך, אוי אין ארץ ישרואל דאף מאין קרובים?"
זוגטע אוסישקין: "איך וויס איך מיזוגט זוע?"
סבתא: "איכוויסנישט."
אוסישקין: " נו ומקצוע יש לך?" (שאל באידיש, לא הצלחתי לכתב)
סבתא: אני כבר התבישתי להגיד שאני אין לי מקצוע, אז אמרתי: "יו איך בין א שנידר."
אוסישקין: " או א שנידר, טוב מאד, איס גנץ גוט. אסטע הובאן ארבעט פורן א חיפה?"
סבתא: "איכוויסנישט, אני אראה, אני רציתי לנסע ליפו."
זוגטע אזוי, אוסישקין: " אוי הלוואי, תוכלי לעשות עניבות."
סבתא: "איכוויסנישט."
הוא לווה אותי לאניה. הוא ויעקב רבינוביץ ושינקין, כלם. הם כל כך שמחו שסוף כל סוף אני הסתדרתי ונסעתי. הם כל כך הרבה סבלו ממני, לא שאני עשיתי להם צרות. רק כשאני באתי אז הלב שלהם נשבר להם, הם ראו איך אני רוצה לנסוע לארץ וכלם אמרומשוגעת, למה לא נסעתי חזרה הביתה, איך אני לא נסעתי הביתה.
סבתא: "את הרגש הזה אני לא יכולה לתאר לך, את הרגש הזה אי אפשר לתאר, באמת, אי אפשר.
עליתי לאניה והבאתי גם את הסל שלי, הבחור הזה עזר לי, וכלם שמחו וכלם נשקו אותי, את לא יכולה לתאר לך."
אני כבר נוסעת באניה. נסענו מאודסה לקושטא. בקושטא האניה עמדה חמישה ימים. חס וחלילה, באניה לא נתנו לי אוכל. קניתי לי ככר לחם. קריניצי נסע אתי ביחד, הוא אחר כך היה ראש העיר של רמת גן במשך שנים. הוא סחב אותי לחברה. אני לא היתה לי פרוטה. לא היה לי מה לאכול. ישבתי בפנה ובכיתי, התבישתי שיראו אותי. הוא ראה אותי. היינו בבית מלון יחד. הוא עלה לאניה קודם. אבל אני עליתי אחרונה, כבר האניה עמדה להפליג ואני עליתי, אתה מתאר לך. בגלל התעודה הזאת שאני מספרת לך, אז אני עליתי האחרונה לאניה.
אודי: "אני לא זוכר, נדמה לי שאמרת שלא היה לך כסף לאניה."
סבתא: "לא, כסף היה לי. היה לי כסף, חמש עשרה לירות,  לא היו לי לירות בשביל התעודה. בשביל כרטיס לאניה כן היה לי. היה לי כסף או לנסע הביתה או בשביל כרטיס אניה, זה היה בדיוק אותו כסף. אני כבר ישבתי באניה ונוסעים והכל בסדר. וקריניצי סחב אותי לחברה, התחלתי לאכול אתם ביחד.
אודי: "איזה חברה?"
הלוא נסעו עוד אנשים.
אודי: "איזה אניה זו היתה?"
"רוסיה" היה שם האניה, לא כל כך גדולה. תאר לך, מאודסה שברוסיה, נסענו שלושה שבועות לחיפה, שלושה שבועות.


product image Name



Description: Details go here

product image Name



Description: details go here

product image Name



Description: Details go here


בית חרושת לשמן "עתיד"
נו טוב, אני עזבתי אותם והלכתי מהם. הלכתי ומצאתי לי מקום אצל אלמנה אחת שהיה לה חדר אחד ושלושה ילדים. כר ושמיכה היו לי על האניה. הבאתי לי את הכר הזה ואת השמיכה. והיא ישר שמה לי מחצלת על הרצפה. וככה ישנתי אצלה והייתי אצלה כמה זמן.  ואחר כך קבלתי עבודה.
אודי: את שלמת לה כסף?
סבתא: "בטח שלמתי לה, לא היה לי בהתחלה, וקדחתי תיכף.  אני באתי ביום שלישי וביום ראשון כבר שכבתי בחום והיה לי כבר קדחת והאשה הזו טפלה בי נבך. ואחר כך קבלתי עבודה בבית חרושת עתיד, היום זהו בית חרושת שמן."
אודי: " בית חרושת?"
סבתא: "עתיד, אתה יודע מה זה? שמה קבלתי עבודה. והיה אחד הרמן, שהוא היה המהנדס, לא, סליחה, מהנדס היה בוניה, הוא היה איש של וויצמן, פרופסור וויצמן, וזליג וויצמן עבד שם ונישביץ. כל הגדולים של הארץ היו בבית החרושת הזה. קבלו אותי מאד יפה."
אודי: "בטח זה היה בית החרושת היחיד בארץ אז כלם עבדו בו."
סבתא (צחקה): "נו, כן, בן שמן היה אותו בית חרושת. אז קבלתי, א..,  חמישה גרוש ליום, אז שלושה גרוש שלמתי בעד החדר ושני גרוש היה לי בשביל לאכול. (צחקה) ועבדתי שמה, עבדתי שמה איזה זמן. אחר כך..."
אודי: "איך היית הולכת מבית החרושת הביתה, ברגל?"
סבתא: "ברגל, ברגל, זו היתה דרך עצומה על שפת הים. ברגל ובבקר הייתי צריכה ללכת מוקדם לעבודה."
אודי: "כמה שעות עבדו ביום?"
סבתא: "אז עבדו כך, מאור לחושך, בלי שעות, עד שהתחיל להחשיך."
אודי: "אז ממתי בבקר בערך היית עובדת?"
סבתא: "בשש בבקר הייתי צריכה לצאת לעבודה, שש, שש וחצי."
אודי: "היית חוזרת בערך בחמש."
סבתא: "הייתי חוזרת בחמש, או למה בחמש? בשש, בשש וחצי. עד שבע הייתי באה הביתה. בין האנשים שעבדו שם היה אחד לביא, שלמה לביא. הוא היה אחר כך חבר בכנסת והיה ליפיטוב(?) ולא מזמן קראתי ספר שמזכיר שם כל החברים האלה. הספר הוא "שנה ראשונה בארץ" של שלמה צמח. תקרא את הספר הזה, אז תראה את כל הביוגרפיה שלי. תקרא את הספר הזה! אז הם היו שם והם באמת כלם טפלו בי, אין! אין בעולם דבר כזה! יחס כזה יפה. קודם פחדו שאני אלך כל כך מוקדם בחיפה לבד על שפת הים, לבד. אז כל יום מישהו אחר היה בא לקחת אותי לעבודה.
אודי: "הם אז היו בחורים צעירים, או שאנשים מבוגרים?"
סבתא: "ודאי בחורים צעירים."
אודי: "נו, אז בטח שהיו באים לקחת אותך, איזה בחור צעיר לא רצה לקחת בחורה צעירה לעבודה."
סבתא: "מה יש, אתה חושב, באמת. אז לא היו כאלה פלירטרים."
אודי: "אז האנשים היו שונים?"
סבתא: "מה?"
אודי: "אז האנשים היו שונים?"
סבתא: "לא שונים, אבל היו יותר, מה אתה חושב, באמת היו אחרים. אז באו לקחת אותי, או שאני חיכיתי בחוץ והם עברו. ככה שלרוב לא הייתי הולכת לבד, נורא פחדתי. (סבתא השתעלה)
אחר כך היה שמה מטבח, מטבח הפועלים, בחצר. אז שם עבדה אשה, א... המטבח היה אויף גרוסע צורעס. אז התחילו לפתות אותי שאני אלך לעבוד במטבח. אני דוקא לא רציתי, מפני שפחדתי, לא ידעתי אפילו איך מתחילים לעבוד במטבח בשביל פועלים. לא יודעת, לא היה לי מושג. אז היו שתי קבוצות. קבוצה אחת עמדה על כך שאני אלך למטבח. זה היה טוב בשבילם. הקבוצה השניה היתה נגד, הם רחמו עלי שאני אלך לעבוד במטבח. אבל בסוף גברה הקבוצה הראשונה ואני הלכתי באמת ועבדתי במטבח."
אוי! הטבעת
כן מכל הדברים שנשארו לי מהבית, היתה לי טבעת אחת. שכחתי המון דברים. ושם אני עבדתי והלכתי לרחוץ את הידים. הטבעת נפלה לי. אני לא הרגשתי בזה. אחר כך אני ראיתי שאין לי את הטבעת וזה היה הדבר היחיד שנשאר לי מהבית. לא היה שום דבר יותר. אוי... עד שאני השגתי לעצמי כמה גרושים שאני אתפור לעצמי שמלה אחת, ראשונה. כמה גרושים שאני אתפור לעצמי שמלה, לא היה לי מה להחליף אפילו. נו והטבעת, כן אחר כך. כעבור כמה ימים אני יושבת בעבודה ובא פועל אחד, (צעקה בקול רם מאד לחקותו): "חנה! חנה!"
אני נבהלתי והוא הביא לי את הטבעת. מה זה היה? היה שם חול והיה גשם, החול ככה שקע והטבעת היתה עם אבן, אבן כחולה. הוא מצא את הטבעת והוא ידע שאני כל כך הרבה הצטערתי שאבדה לי הטבעת הזאת, אז הוא הביא לי את הטבעת. זה היה... כלם כל כך שמחו. כל דבר, מה שהיה נוגע בי אז כלם נורא שמחו שהיה מתנה בשבילי. באמת איזה יחס היה אלי.
נו ומה עוד, אין לי כח עכשו.

משפחת פישמן מארחת את סבתא
באניה נסעתי. באניה היה גם שינקין. שינקין כבר ידע ממני. הוא ידע שאבד לי הסל, שנשארתי בלי דברים, שנשארתי בלי תעודה ושאני נשארתי בלי פרוטה,  שינקין ידע מכל הענין. אז בבירות... האניה עמדה קודם בבירות ואחר כך בחיפה. בבירות עלה יהודי אחד  שגר בחיפה, הוא הגיע לבירות לקנות סחורות, לחנות המכלת שהיתה לו בחיפה. שינקין הכיר את היהודי הזה, לי היה דוקא כרטיס ליפו, רציתי אפס, יותר להגיע  ליפו. שינקין הביא את היהודי אלי והציג אותי לפניו,פישמן היה שמו, ואמר לו שהוא יקח אותי מהאניה אליו. היהודי הזה נסע במחלקה שניה אבל כל הזמן הוא כבר שמר עלי. באנו לחיפה אז על יד הרציף באה סירה, פישמן, נתן לי את היד ועזר לי לעלות לחוף, הוא לקח אותי אליו. משפחתו היתה נחמדה מאד, לא היו להם ילדים.
אני באתי שבורה הרוגה, בכיתי כל הזמן, שהכל אבד לי. מלבד שאבדו לי הדברים היו לי מתנות שקבלתי מחברים וחברות וכל מיני מזכרות שיהיה לי, זה הכל אבד לי. כל כך בכיתי. טוב. אני באתי, הייתי אצל המשפחה הזאת כמה ימים. ואני מה שיכולתי עשיתי בבית. הרגשתי את עצמי טוב מאד אצלם. לא היו להם ילדים. הם כל כך יפה טפלו בי ואחר כך הם הציעו לי שהם רוצים לאמץ אותי לבת, שאני אהיה אצלם. אז אני נורא התחלתי לבכות ואמרתי: "אני לא מחפשת הורים. יש לי הורים שיחיו לי. ההורים שלי כל כך הרבה בכו כשאני נסעתי. אבל אני באתי לעבוד ובארץ."
אז היא אומרת כך, מביטה על הידים שלי: "הרי הידים שלך, איך תוכלי לעבוד, מה תעבדי?"
היו לי ידיים ככה לבנות.
אז אני אומרת: "אל תדאגי גברת פישמן, הידים שלי תעבודנה, אני רוצה לעבוד."



product image

 

 

 

Yosef and Chana Kaluzynski - Beiruth, about 1910

product image

 

 

 

 

 

Yosef and Chana Kaluzynski - Wedding Day, Beiruth, about 1910

product image Name



Description: Details go here


"אחווה" בבירות
כן, קבלתי טלגרמה מדוד, הוא כתב לי שאם אני לא אבוא לביירות, הוא בא לקחת אותי. ארזתי את הפקל שלי. למה שהוא יבוא, שיעלה לו כסף? יותר טוב, אני אסע לשם. באתי לשם והמשכתי להיות חולה שמה.
אודי: "זו הפעם הראשונה שהיית בבירות?"
סבתא: "כן פעם ראשונה בבירות. בבירות היה בית שהיה מרכז לכל הסטודנטים היהודים שבאו ללמוד באוניברסיטאות, האנגלית והצרפתית, בבירות. המרכז נקרא היה "אחווה." הסטודנטים באו מרוסיה, מפולין, מארצות שאחוז הסטודנטים היהודים שהתקבלו לאוניברסיטאות היה אפסי.
הסטודנטים הללו לקחו בית גדול ושם הם פתחו מטבח. בעת בואי לבירות עבדה שם אשה כזו שלומפרית. בקשו ממני שאני אכנס לעבוד. אני לא ידעתי לבשל וכל כך פחדתי, כל כך הייתי בישנית. החברים  עשו עבורי כל מה שרציתי, נתנו לי חדר, קבלתי קצת כסף בעד העבודה וכך נכנסתי לעבוד שם. כן. היו אוכלים שם גם ארוחת ערב, כדי להקל עלי, המנהלים בטלו את ארוחת הערב, כל אחד קנה לו שם אוכל והלך הביתה לאכול. הכל כדי שאני אעבוד רק עד הצהרים.
אודי: "מה זה היה באחווה, רק מטבח?"
לא, גרו שם, בכל חדר גרו שני בחורים שלושה בחורים. הדירה גדולה היתה, היה חדר אוכל יפה, אני עכשו כאילו רואה אותו. והיה מטבח יפה ואנחנו בשלנו. קודם אכלו כל אחד לחוד, אחר כך כלם ביחד. אחר כך באה גם חנה שפרינצק שהיתה גננת ויוסף שפרינצק שהיה עתונאי. גם הוא בא מחו"ל. אחר כך גם בא יוסף אריאלי, אתה יודע,נכון? הוא גם כן בא. יש מכתב אצל אבא שלך שמספר בהומור איך יוסף גר עם יוסף בחדר, וחנה עם חנה. היא לא היתה שפרינצק. יוסף, הוא לא היה אריאלי, ואני לא הייתי חנה אריאלי. שמו היה יוסף  קלוזינסקי. מאוחר יותר, בישראל, כשנולד אריאל שנינו את השם לאריאלי.
נו, ומה הלאה?
החברים, הבחורים היו אינטליגנטים. ברוסיה באוניברסיטאות, לא קבלו יהודים, מי שרצה ללמוד הלאה היה מוכרח לעזוב את רוסיה. לא היה לו מקום בארץ מולדתו. הרבה באו לבירות ומצאו בית באחווה בבירות. אתה יודע מה זה אחווה. אחווה היה בית חם  לסטודנטים.
דוד אחי היה בבירות והיה בידידות עם הסטודנטים באחווה. אחווה היתה המרכז של כל היהודים שהיו בבירות. בבירות היו קצת מאד יהודים. היה בא מישהו חדש, היו מביאים אותו לאחווה. אחווה היה כמו בית, כמו ההיים באידיש. אתה מבין? אחווה. אני התחלתי לעבוד שם במטבח הזה.  הייתי שם כמה זמן, אחר כך חליתי והייתי מוכרחה לעזוב ואחר כך חזרתי.  נו, ושם הכרתי את הסבא שלך. הוא גם בא לשם.
אודי: "מה הוא עשה באחווה?"
הוא עבד, הוא היה פועל דפוס בחו"ל. הוא בא ועבד בדפוס. שכחתי כבר את כל הדברים. דוד דוד השיג לסבא עבודה בדפוס. הוא היה בעל מקצוע נפלא.
הוא גר עם יוסף שפרינצק, יוסף עם יוסף.
חנה שפרינצק ויוסף שפרינצק התחתנו, הם עזבו את אחווה ואנחנו, אני ויוסף, עוד נשארנו.
היה חופש. הסטודנטים עזבו. נסעו כל אחד הביתה. הם כלם לא היו מהמקום, זה היה מרוסיה, זה היה מפולין, מכל מיני מקומות. הם נסעו הביתה. ואחווה נשארה. אני ויוסף שלי נשארנו באחווה.
אז איך אפשר? זה היה בית שעלה המון כסף. שאני אקח לי חדר ושיוסף יקח לו חדר? לא היתה לנו אפשרות. היינו איכשהו קרובים אבל לא חשבנו להתחתן. אבל אני ראיתי שאין לנו ברירה אחרת. אז אני אומרת "אתה יודע, בוא נתחתן." עשינו את החופה באחווה. שכרנו חדר אצל ערבי אחד וגרנו שם וסבא הלך לעבוד, עבד הלאה בדפוס, הלוא הוא עבד קודם. ואני הייתי בבית, לא היה לי מה לעשות. כל זה היה בבירות.
דוד דוד אחי, אשתו מלכה, כולם שבו לישראל, נסעו ליפו.
אודי: "לפני שאת מספרת על יפו רציתי לשאול על אחווה, איפה עשיתם את כל ההצגות ואת כל הדברים?"
זה הכל באחווה,.
אודי: "אז איך אנשים היו יודעים? למי הייתם עושים את ההצגות באחווה?"
היה שם אולם גדול, היתה שם דירה גדולה, היו שם, אפס, עשרה חדרים. פרוזדור גדול, ארוך. היה שם שלחן גדול ובכלל ישבו שם כל כך הרבה אנשים. היו יושבים ליד השלחן. שם היינו עושים הצגות. הרי לא היה קהל, כמה אנשים באו? כמה אנשים באו מבחוץ. שם הישוב היהודי היה קטן מאד, לא היה הרבה
אודי: "אז מה עשיתם אחרי שהתחתנתם?"
סבא עבד ואני כן, היו לי כמה שאכלו אצלנו בבית, אשכול אכל אצלנו, נטע הרפז, היו כמה שאכלו אצלנו.
אודי: "מסעדה כזו עשית?"
לא, לא, בשלתי בשבילנו, בשלתי קצת יותר, בטח, בלי כסף? היו משלמים לי בשביל זה.
סבא אחר כך היה חולה, שכב בבית חולים, אחר כך הוא נסע ליפו, ביפו קבל עבודה וחזרנו לישראל.
אני עיפה, אני מוכרחה להפסיק.

המטבח
התחלתי לעבוד במטבח. קודם לא אכלתי במטבח. כולם דוקא דרשו ממני לאכול במטבח, אך אני סרבתי. לפני שעבדתי במטבח, פעם אני עבדתי ככה וישבתי על יד העבודה, בערב, ועשיתי קופסאות, כל מיני דברים בשביל הסבון. אני לא אכלתי כמה ימים, ככה אכלתי ולא אכלתי. פתאום הרגשתי נורא לא טוב. נפסקה לי הנשימה קמתי ורציתי לגשת לחלון, נהיה לי רע ונפלתי על הארץ והתעלפתי. אוי, מה שזה היה, הרימו אותי והורידו אותי למטה, זה היה בקומה שניה. וכלם התחילו לדבר על כך שאיני אוכלת. לקחו אותי, אני גרתי אצל אשה אחת שאני מספרת לכם, כבר אחרת, גם כן משפחה, דוקא גם אנשים מאד נחמדים ומשם לקחו אותי לבית החולים.
אודי: "למה עברת כל פעם מקום? למה עברת ממקום למקום?"
סבתא: "עברתי למקום יותר טוב, כשכבר התחלתי לעבוד."
אודי: "שהיתה כבר מטה?"
סבתא: "והיתה לי כבר מטה, נכון, היתה משפחה אחת, סטולר. הם היו אנשים כל כך נחמדים והם אהבו אותי מאד.
אודי: "מי זה? הצלם?"
סבתא: "מה?"
אודי: "הצלם?"
סבתא: "זה לא.  הם היו אחר כך. בעל הבית היה שומר בבית חולים. משפחה נהדרת. כל כך אנשים עדינים. הם הסכימו שאני אגור אצלם. שלמתי להם ככה, גם כן, כסף פעוט. בביתם שכבתי חולה כמה ימים ואחר כך החליטו שאני אלך למטבח לעבוד ואז יהיה לי כבר אוכל. אז נכנסתי למטבח ועבדתי שמה. אני רק הלכתי לשהות במטבח, לא יכולתי לעבוד, קשה היה לי לעבוד, אף על פי שכל כך הרבה הקלו עלי. לא הייתי צריכה לעשות ארוחת ערב, לא הייתי צריכה ללכת לקנות, הכל עשו לי הקלות. כדי שאני כן אעבד במטבח, ניסיתי לעבוד. אבל לא יכולתי. לא יכולתי בשום אופן.
דוד דוד ודודה מלכה כבר באו לארץ. הם גרו שם בחדר. לדוד לא היתה גם כן עבודה, הוא נכנס גם כן למטבח ואכל על חשבוני וזה... איך אפשר היה? אי אפשר היה. היתה אז אגודה, לא זוכרת מה היא היתה, אגודה של הפועלים. האגודה מצאה אפס בשביל דוד דוד מקום עבודה בבירות, והוא ואשתו מלכה  נסעו לבירות.
אני ירדתי במשקל והייתי מאד חולה, פה בחיפה. לקחו אותי לבית חולים בזכרון יעקב. שכבתי שם ולא רציתי שדוד ידע מזה. אבל מישהו הודיע לו, שאני שוכבת בבית חולים, חולה. הוא נורא נבהל וקבלתי טלגרמה ממנו, אם אני לא באה תיכף, אז הוא יבוא לקחת אותי. אני כבר חזרתי מבית חולים, אבל לעבוד עוד לא יכולתי."
אודי: ,ממה חיית? היה לך קצת כסף?"
סבתא: "לא! מאיפה היה לי כסף?"
אודי: "ממה אכלת?"
סבתא: "אתה שומע? אכלתי חתיכת לחם ושתיתי כוס תה. כוס תה נתנה לי האשה הזו שגרתי אצלה. אני גרתי אצלה אבל היא לא רצתה לקחת אצלי כסף. היא לא נתנה לי לא חדר ולא כלום. רק שמתי לי שם את הכר על הרצפה שלה."
אודי: "זה השומר של בית החרושת?"
סבתא: "היתה משפחה כזו עדינה, טובה מאד. די אני כבר לא זוכרת."