דוד שנידרמן ממיסדי שכונת בורוכוב

 

 

WhatsNew:

Release June 26, 20

Dawid Borejdo Sznajderman

The following story is about Dawid Sznajderman, the son of Abram Moshe Sznajderman and Ajdla Koenigsberg, who survived the tumultuous time of WWII.

Dawid Borejdo Sznajderman

Marek Kaluzynski

Marek Kaluzynski was son of my great grandfather, Abram Kaluzynski, and his second wife, Chaja Dzialoszynska.

Marek Kaluzynski

Marek’s mother, Chaja, died around 1912 in Czestochowa, leaving his father with five young children;

the youngest, Sara, was two years old. Marek was fourteen years old.

Fela Kaluzynski

Minutes from Fela Kluzynski's Life in Photos

Fela Kaluzynski

Release History

 

 

Important Links

Zawiercie Yizkor Book Project

Read the Beautiful translation by Jerrold Landau



Connect with Czestochowers all over the wold.

The World Society of
Czestochowa Jews
And Their Descendants

Family History

 

Memories, like sand stones
Slowly, a grain follows a grain,
Erode, crumble, and vanish.
Sea waves and wind
Sweep them away
Hurry
Listen to the voices
Collect the words,
The names, the episodes, the moments…
Carve and seal them
In a meticulously crafted pendant
Close to your heart
Allow them to live forever.

 

 

Let Us Start With Basic Steps:

Write down everything you know about yourself and about your family:

  • Full names
  • Date of Birth, Marriage and Death
  • Where these events occured
  • Talk to your grandparents, parents, uncles and aunts
  • Write down family anecdotes
  • Scan family photos
  • Scan Family documents

דוד שנידרמן ממיסדי שכונת בורוכוב

הוגה רעיון השכונה היה דודי, דוד שנידרמן,
 שכונת בורכוב היתה גולת הכותרת של חלומותיו.
 בחזונו ראה שכונה שתהווה דוגמא ומודל לבנינה של ארץ ישראל העובדת.

יגאל אריאלי בספרו גבעת המשקפיים.

- 3 -

product image Zawiercie, before 1907:
Sznajderman and Hampel Family Members

- 2 -

product image Dawid Sznajderman








- 1 -

דוד שנידרמן נולד בזביירצה, פולין בשנת 1888. הנתונים הבאים וודאי מצביעים אל תעודת הלידה שלו:

YEAR

ACT#

SURNAME Russian

Given Name Russian

Type

SURNAME Polish

Given Name Polish

1886

71

ШНАЙДЕРМАН

Давид

B

SZNAJDERMAN

Dawid

 עד כה לא ניסיתי להשיג את תעודת הלידה המקורית, אך וודאי ניתן להשיגה מהארכיון בקטוביץ. בשנת 2002 הייתי בזביירצה אך לא העליתי בחכתי נתונים רבים

דוד שנידרמן עלה לישראל בשנת 1907 יחד עם רעיתו מלכה לבית המפל

הקטעים הבאים, אודות הקמתה של שכונת בורכוב, הובאו לפנינו על ידי .א גורביץ


- 6 -

הזמן היה שלהי מלחמת העולם הראשונה. הארועים החשובים היו:
ב – 1917 נתנה הצהרת בלפור שהבטיחה בית לאומי ליהודים בפלשתינה.
מספר היהודים בפלשתינה ב – 1915 היה 87500. הערבים מספרם היה 590000.
ב – 1922 קבלו הבריטים את השלטון בארץ ישראל. התהליך של המעבר מהשלטון העותומני לשלטון הבריטי החל ב – 1917, עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה.  הנציב העליון הראשון היה הרברט סמואל אשר תמך בהצהרת בלפור.
הכבוש הבריטי והצהרת בלפור מצד אחד, פרעות ביהודים מצד שני גרמו שהחלה עליה של יהודים ממזרח אירופה לארץ ישראל.

דוד דוד אמר להורביץ: "תנאי השלטון הצבאי ששררו אז בארץ, לא איפשרו בצוע פעולות רכישת קרקעות."

היות ומצד ק.ק.ל לא הורגשה בנידון זה כל תזוזה, החליט שנידרמן למרות התנגדותו של אטינגר, לפעול על דעת עצמו.

ראשית כל הוא פנה למתווך חיותמן (ממיסדי תל אביב) והלה התקשר עם סרסור ערבי ושנידרמן הביא את שניהם אל בן גוריון. שנידרמן קווה להיעזר בבן גוריון בתור חניך מחלקת משפטים של האוניברסיטה בקושטא, אבל לפגישה מרובעת זו לא היו שום תוצאות, בן גוריון בתור משפטן מוסמך היה במקרה זה נטול עצות.

שנידרמן נתקל בחיפושיו בשטח שנראה בעיניו בשל פוריותו ושפע המים שבו, פרדס שיך עלי  ופנה לחנקין  בבקשה לעזור לו ברכישת השטח הזה, חנקין נענה לבקשתו של שנידרמן והסכים תכף לפעול ומסר לפקידו– משה שרתוק– את הטיפול. התברר שלפרדס שיך עלי היו הרבה בעלים ועל כן הטיפול ברכישתו היה מורכב מאד. שנידרמן חשש פן ישמט השטח הזה מידיו ומישהו מהצד יתפוס אותו בינתיים. פנה איפוא להרצפלד ראש המרכז החקלאי בהצעה לחכור אותו ולהושיב עליו לעת עתה קבוצה חקלאית ( לשנידרמן היה אח פועל חקלאי, שלמה שנידרמן והוא רצה להכניס אותו לתוך הקבוצה הנ"ל) ועל ידי כך להבטיח את השטח הזה בשביל חברי השכונה. הרצפלד הסכים לרעיון הזה, אבל מאמציו לא נשאו פרי ובסופו של דבר נאלץ שנידרמן להסתלק מתוכנית זו, שכה נראתה בעיניו.

 
 

פרדס שייח'-עלי שכן בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב, כיום נווה שאנן בתוך תל אביב . הפרדס היה שטח פורה של 260 דונם ונהנה מאספקת מים עצמית.

יהושע חנקין - מאנשי הציונות, כונה גואל האדמות משום שעסק ברכישה של קרקעות בארץ ישראל

מדינאי, מנהיג מפא"י, חבר הכנסת ושר וראש הממשלה בשנים 1954–1955. נולד ברוסיה ועלה עם הוריו לארץ ישראל ב-1906. במלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא הטורקי. היה פעיל במפלגת אחדות העבודה ואחרי 1930 – במפא"י. שימש חבר מערכת של עיתון "דבר", העיתון היומי של ההסתדרות הכללית.

- 5 -

product image Tel Aviv: Working in the Dunes

(today: Ben Yehuda st. and Frishman St.), around 1920

Soskin Collection, Eretz Israel Museum, Tel Aviv


המסמך הראשון של עקרונות על פיהן תקום שכונת בורכוב נחתם ברביעי למאי 1919 (כמה חודשים לפני הולדתו של אבי)
בספרו של קרסל   "שכונת בורכוב" מוקדשים שני עמודים ל21 הסעיפים  אודות עקרונות אלו. דוד דוד מדגיש רק חלק מההחלטות
באזני הורביץ:

 

"רעיון שכונת עובדים נבע מתוך שאיפת פועלי עיר לייצב את מצבם עקב חוסר ביטחון במקור פרנסתם. נוסף למקום עבודה בטוח היה צריך למצא עוד דבר מה יסודי כדי לבסס את קיומם: שטח אדמה להקמת משק עזר עליו.
שנידרמן התחיל לרכוש לרעיונו תומכים מקרב מפלגתו פועלי ציון. 18 איש הסכימו ללכת אתו.
בשנת 1919 הם התכנסו לאסיפה מיסדת באחד הבתים בשכונת נחלת בנימין שבתל אביב.
ראשית כל קבעו את מספר חברי השכונה שתיוסד ל – 100.
אחר כך עבדו תקנון זמני של השכונה ואלה עקרונותיו העיקריים:

אסור להשכיר חדרים לשם רווח. אין רשות לחבר למסור לאחרים את הזכות להשתמש בנכסים שניתנו לרשותו.

אסור להעסיק פועלים שכירים.

איסור מוחלט על מסחר פרטי בתוך השכונה בכל צורה שהיא.

היתה מחשבה נוספת לבנות מלון שתופי ובית בשביל הרווקים.

שנידרמן הציע לקפא"י לרכוש בשבילם את הקרקע, אבל הצעתו נתקלה בהתנגדותו של בלוך-בלומנפלד שטען בזכותה הבלעדית של ק.ק.ל לעסוק ברכישת הקרקע.

את דמי החבר בשיעור 10 לירות (כנראה הכוונה היתה ללירות מצריות) הכניסו חברי השכונה לקפא"י.
הועד פנה לק.ק.ל בבקשה להקצות לו שטח ליסוד השכונה.

עקיבא אטינגר, שהיה בתקופה ההיא ראש המשרד הארצי של ק.ק.ל הציע שטח אדמה בתוככי תל אביב, אבל הוועד דחה את ההצעה בשל התנגדותו העקרונית להשתכן בתוך העיר. אטינגר העביר את בקשתו של הוועד ללשכה הראשית של ק.ק.ל  משם לא באה כל תשובה.

סעיפי המסמך מופיעים בפרוט רב בספר "שכונת בורכוב" מאת ג. קרסל. גלגולים רבים עברו על התקנון אך עקרי התקנות נקבעו באותו יום אייר תרע"ט, 1919 וכל השאר אך פרוש לו.
הרעיון הקיף וחיבק עולם ומלואו של חזון פועלים אולם ארוכה היתה הדרך להגשמה.


 קפא"י – "קופת פועלי ארץ ישראל" - קרן שהוקמה בשנת 1909 על ידי מפלגת פועלי ציון במטרה לסייע לעליתם של פועלים יהודים לארץ ישראל ולתמוך בקליטתם. הוגת רעיון הקופה היתה רחל בן צבי וממושה חל בועידה השניה של פועלי ציון בעיר קרקוב ב 1909.

דוד בלוך – בלומנפלד היה ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ישראל. ראש עירית תל אביב בשנים 1925 - 1927

- 4 -

 

20 יולי 1960

רשם: א. גורביץ
דוד שנידרמן ממיסדי שכונת בורכוב

גורוביץ לא ערך את דברי הראיון עם דוד דוד ולכן כשקוראים את דבריו ישנה הרגשה שחסרים דברי רקע. הרשיתי לעצמי להוסיף אל הדברים קטעים אודות דוד דוד ממקורות אחרים.
בספר אודות שכונת בורכוב מספר קרסל, עורך הספר:
"כשמתישב אתה עם הוגה רעיון שכונת בורכוב ומבצעו, דוד שנידרמן, ומבקש לסחוט ממנו זכרונות – אין לך דבר קשה מכך. ברם כשמתרכך הוא קמעה קמעה ואתה מצליח לפתוח במקצת את סגור אוצר זכרונותי, לפניך ספור דרמטי ביותר של גלגולי חיים, שראשיתם בבנדין, שבפולין, דרך פרשת חיים ארוכה ועשירה בארץ ישראל שבימי העליה השניה עד ליסודה של שכונת בורכוב.
דל העט לתאר אף בקצרה פרשת חיים זו, השיכת וודאי להיסטוגרפיה של הדור בן מחציתה הראשונה של המאה שלנו על כל חוויותו ולבטיו בגולה ובארץ ישראל. בדלגנו על שלבים מרובים אלה בחייו ובהגיענו לימים הסמוכים לייסודה של השכונה, הרינו מוצאים את שנידרמן עוסק במקצוע הצבעות בפתח תקווה ובתל אביב.דוד הכיר את קריניצי עוד באודיסה והיו להם קשרים הדוקים. ברם איתרע מזלו של שנידרמן, שבכל אימת שמזדמנת לו עבודה בתח תקוה גר הוא בתל אביב וכשהוא חוזר לעבוד בפתח תקווה, בה עסק בין היתר בצביעת גמנסיה הרצליה,  הרי הוא גר בפתח תקווה. וכך הוא מהלך בין תל אביב לפתח תקווה וחוזר חלילה. כך הוא בוסס בחולות ובגבעות החול המשתרעות בין שני הישובים האלה.
הימים ימי מלחמת העולם הראשונה ולבדידות הכללית של הישוב באותם הימים מצטרפת בדידות פרטית של הנדידה המתמדת האוכלת את מיטב שעות הפנאי. תוך הליכות קפנדריא אלה, לשם קיצור הדרך, נתקל שנידרמן כמעט יום יום בגבעות חול, אלה העתידות לשכן בעתיד את רמת גן ושכונת בורכוב והוא מהרהר לא אחת:מה טוב אילו ניתן היה להשתכן במקום הזה, להקים בית מגורים , אפוף גינה ובה עץ תות, בדומה לאותו עץ שהוא נתקל בו יום יום בסביבת שכונת מונטפיורי.
בהרהורים אלה גמל בלבו הרעיון של שכונת פועלים, הוא הרעיון שלא היה לו רע בשום מקום אחר. הורתו ולידתו של הרעיון היתה ב"הליכות" אלה בדך פתח תקוה תל אביב ובהרגשת הסבל והיתמות של הפועל השכיר באין לו פנת גג קבועה משלו, שתעניק לו לא רק פינת מגורים אלא גם פינת נופש וחיי צוותא חברתיים עם רעים קרובים ואחים לדעה "
עד כאן דבריו של קרסל.


- 9 -

חברת "עיר גנים" פנתה לשנידרמן והציעה לו לקנות 600 דונם מתוך השטח הכולל של 2000 דונם שהיא עמדה לרכוש, ההצעה הזו נתקבלה ע"י ועד השכונה בגלל:
א. קרבת המקום לתל אביב
ב. מצב בטחוני נוח – בסביבה הקרובה לא היו ישובים ערביים
ג. מצב טופוגרפי ותנאי אקלים נוחים

חברי הוועד ביקרו כמה פעמים את המקום המיועד , והצעת חברת עיר גנים אושרה באופן סופי.
שנידרמן פנה שוב ללשכה הראשית של ק.ק.ל בהאג ובקש לרכוש את 600 הדונם בשביל שכונת בורכוב ולאפשר התחלת בנין בתים. זמן רב לא היתה שום תגובה על פניה זו, ורק אחרי צפיה של כמה חודשים נתקבלה תשובה עם הסכמה עקרונית. אבל במשרד הארצי שמתפקידו היה לבצע את הקניה , טרם נתקבלה הפקודה על קנית השטח. ועד "עיר גנים" העמיד את שנידרמן בפני הברירה: לרכוש מיד את השטח המיועד או להסתלק מכל הענין. שנידרמן התחיל לפעול ביתר מרץ. הוא פנה לשתי חברות בניה "קדם" בתל אביב ו"הבונה" בירושלים, וביקש מהן להגיש הצעות בניה בכתב. אחרי קבלת ההצעות הנ"ל, הבריק שנידרמן להאג והודיע על אפשרות להתחיל תכף ומיד בבנין 50 הבתים הראשונים, ורק אי שליחת הוראות מתאימות למשרד הארצי מעכבת את התחלת הבניה. כעבור שלושה ימים הגיע אטינגר לתל אביב והודיע על קבלת הוראה לקניית 300 דונם. שנידרמן התנגד לקצוץ השטח והתחיל במשא ומתן ממושך שלא הביא לתוצאות. נוסף לזה התחילו הפרעות מהצד, חנה מיזל רצתה לרכוש את השטח הזה בשביל בית ספר חקלאי.

אבל שנידרמן לא ויתר על זכויותיו. בעצם ניהול המשא ומתן המייגע עברה הלישכה הראשית לירושלים.יום אחד נתקבלה הודעה על בואם של אושיסקין ואטינגר לתל אביב. הם ביקרו את השטח המיועד, אבל אושיסקין לא ויתר. הועד נאלץ היה להסתפק לעת עתה בשטח המקוצץ של 300 דונם.

עקב מחסור בכסף נשארה ק.ק.ל חיבת ל"עיר גנים" 300 לירות והוטל על ועד השכונה לשלם את הסכום הזה.

הפעולה הבאה, קביעת המקום המדויק בשביל השכונה. שנידרמן בחר את המקום הנוכחי (בהסכמת "עיר גנים") הוא נתקל בהתנגדות חריפה מצד חלק של חברי "עיר גנים", שרצו למסור לשכונה שטח אחר (כיום רחוב ביאליק ברמת גן) ועבר זמן מה, עד שהצליח שנידרמן להתגבר על התנגדות זו.

לפי דרישתו שלחה הלשכה הראשית מהנדס למדידת השטח. תרשימי טופוגרפיה נעשו ביחד עם "עיר גנים" בידי מהנדסים של "עיר גנים".

ועד השכונה החליט לחלק את 300 הדונם בין 100 משפחות, ולהקצות לכל חבר וחבר מגרש בגודל של 2.5 דונם שיכלול בית עם משק עזר. (50 הדונם הנותרים נועדו לרחובות ולמגרשים צבוריים). אדריכל ריכרד קויפמן הכין תכנית רחובות ופרצלציה. שנידרמן לא הסכים לתכנית בשל עקמומיות ופתולי רחובות – הוא שאף לצורה ישרה של רחובות. הוא העביר את עיבוד וביצוע התכנית למשרד לעבודות ציבוריות והלה מסר את העבודה הזו לידי אדריכל ברלין. שנידרמן הראה לברלין את השטח והורה לתכנן את הרחוב הראשי (מהקבוצה החקלאית עד גבעת בית הספר) בצורה ישרה. ברלין עיבד תכנית משובשת של הרחוב (חציו על גבעה) והכרח היה לחצוב מהגבעה כדי ליישר את הרחוב.


חברת עיר גנים, אגודת נחלת גנים, אגודת תל יהודה חברת עיר גנים נוסדה בשנת 1914 ע"י מורים מגמנסיה הרצליה בתל אביב . מטרתם הייתה להקים עיר גנים מחוץ לעיר הגדולה תל אביב. הם תקנו תקנות המתארות את חזונם

חנה מַ‏יְזֶ‏ל שוחט 1883 - 1972, הייתה מחלוצות העלייה השנייה וממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל.

אברהם מנחם-מנדל אוּסישְקין
1863 - 1941 היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון, אשר פעל רבות בקונגרסים הציוניים הקים מוסדות שונים של התנועה הציונית, ועמד בראש קרן קיימת לישראל.

ריכרד קאופמן 1887 –1958 היה אדריכל ומתכנן ערים יהודי-גרמני שפעל רבות בתקופת היישוב ונחשב לאחד האדריכלים המשפיעים ביותר בתולדות הבנייה בישראל. קאופמן תכנן בתקופת היישוב למעלה ממאה יישובים חקלאיים, בכללם קיבוצים ומושבים, וכן שכונות ויישובים עירוניים, ובכך השפיע בצורה מכרעת על דמותו של היישוב בישראל, השפעה שניתן לראות אותה עד ימינו.

יוסף ברלין (1877 - 1952) היה אדריכל ישראלי, מן האדריכלים הבולטים בתקופת היישוב.
ברלין נולד במוהילב, אז חלק מהאימפריה הרוסית. למד אדריכלות בסנקט פטרבורג שם גם החל את הקריירה המקצועית שלו. עוד בטרם עלייתו לארץ הספיק לבנות ברוסיה שנים עשר מבנים ואף זכה במספר תחרויות אדריכלים ציבוריות.

- 8 -

הוא פנה לחברת הכשרת הישוב – לד"ר יעקב יוחנן טהון בירושלים :  הלה הציע לו אדמה בג'בליה שביפו והפנה אותו לבצלאל יפה.  שנידרמן ובצלאל יפה קבעו שטח מסוים בגודל של 300 דונם. האדמה היתה פוריה, אבל הקשר עם תל אביב לא היה נוח דרך יפו. שנידרמן נתן דמי קדימה 800 לירות. כעבור זמן מה נודע לו שיפו מוסרת את השטח המיועד לאגודה, לידי חב' בית וגן (מטעם מזרחי). שנידרמן התלונן בפני רופין וטהון, אבל הם לא יכלו לעזור, ואחרי מאורעות מאי 1921 ויתר שנידרמן על תכנית זו.

שמו של שנידרמן בתור קונה קרקעות זכה לפרסום. בין ההצעות שנדחו על ידו ראויות לציון: הצעה של סרסור ערבי על שטח ליד הירקון, ושניה של עו"ד מויאל על אדמה בתוך יפו (כיום – המשך שדרות ירושלים)
אחרי הכשלון הגדול ניסה שנידרמן שוב להתקשר עם חנקין ואחר כך עם ד"ר רופין. הם הציעו לו שטח בתוך תל אביב (כיום תל נורדוי) אבל שנידרמן עמד על דעתו שלא להתנחל בשום פנים בתוך העיר ודחה הצעה זו.



ד"ר יעקב יוחנן טהוֹן, 1880 – 1950, היה מנהיג ציוני ומראשי היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי

השכונה נוסדה באמצע המאה ה-19 על ידי מוסלמים שהגיעו מג'באליה שברצועת עזה, וכונתה גם היא בשם "ג'באליה". במקביל קמה מצפון לה שכונת עג'מי הנוצרית-מרונית. לאחר מלחמת העצמאות שונה שמה של השכונה ל"גבעת עלייה".

בצלאל יפה 1868- 1924, היה חלוץ ציוני בתחומי רכש קרקעות תל אביב, תעשייה והשקיה וכן בתחום ההתארגנות הפוליטית של היישוב.

בשנת 1919 נוסדה בתל - אביב אגודה בשם "בית וגן", ששמה לה למטרה להקים ישוב עברי דרומית ליפו. בשנת 1926 היא אכן מומשה והיישוב שקם נקרא בשם האגודה. בשנת 1938 שונה שם היישוב ל"בת-ים".

מאורעות תרפ"א החלו בעיר יפו ב-1 למאי. ערביי יפו בסיוע כפריים ערביים מהסביבה, החלו לתקוף שכונות הגובלות ביפו. ההמון יידה אבנים הכה, שדד חנויות והתקיף את בית העולים שלגביו היווה "סמל לעלייה היהודית" השנואה. הפרעות נמשכו שלושה ימים, נרצחו 43, נפצעו 140, בין הנרצחים במקווה ישראל היה גם ברנר.
לאחר שהמהומות ביפו שקטו, התחילה התנפלות מאורגנת על המושבות העבריות ביהודה ושומרון. הערבים התנפלו על רחובות, פ"ת, כפר-סבא וחדרה.

- 7 -

אחרי כשלון תכנית פרדס שיך עלי פנה לשנידרמן פוגלסון – בעל קרקעות בשטח 80 דונם שמארחורי מקווה ישראל והציע אותן למכירה. אמנם השטח שלכעצמו לא הספיק לצרכי האגודה, אבל בקרבתו היו עוד קרקעות, ששנידרמן קווה לרכשם.

בשעת הטפול בקרקעותיו של פוגלסון קבל שנידרמן הודעה ממשרד הארצי של ק.ק.ל. (שעבר בינתיים מתל אביב לירושלים) על בואו הקרוב של דה לימה לתל אביב שלידיו נמסר הטיפול בענין שכונת בורכוב.  הפגישה עם דה לימה התקיימה בנוכחותו של בלוך-בלומנפלד (ב"כ קפא"י) דה לימה בקש להגיש לו  את תקנון השכונה, רשימת החברים ומקצועותיהם. שנידרמן מסר לו את האינפורמציה הדרושה. אגב, הרשימה היתה פיקטיבית, שנידרמן הכניס לתוכה הרבה אנשים שנכנסו מקרוב לאחדות העבודה,אבל טרם באו בקשרים עם אגודת שכונת בורכוב, הוא קווה ע"י נפוח מספר החברים לחזק את מעמדו במשא ומתן עם דה לימה.

באותו מעמד נשאל שנידרמן על השטח המבוקש לשיכון, דה לימה ראה אותו ובא לידי מסקנה שלילית, בשל המרחק הרב מתל אביב. מצדו הוא הציע לשנידרמן איזה שטח חולות דרומית מתל אביב, אבל כעבור זמן קצר לאחר עזיבתו את הארץ שלח לשנידרמן את אחד מפקידיו נאבר זגורסקי והלה הודיע על החלטת ק.ק.ל להסתפק בשלב הזה בהגשת תמיכה מוסרית גרידא.

חוסר ההצלחה דכא את רוחם של חברי האגודה שמספרם גדל בינתיים מעל חמישים, רבים התחילו להוציא מקפא"י את דמי חברותם ומאמציו הנואשים של שנידרמן לעודדם ולמנוע את עזיבתם עלו בתוהו. שנידרמן החליט לעשות עוד מאמץ אחרון, הוא נסע לירושלים ובקש להתראות עם אטינגר, אבל לא נתקבל על ידו בשל פתאומיות הופעתו , (הוא לא הודיע מראש על ביקורו). אז פנה שנידרמן לרופין ונתקבל על ידו ברצון בביתו.  שנידרמן בא אליו בהצעה שהאגודה תלווה לק.ק.ל סכום כסף הדרוש לקנית אדמה וק.ק.ל תחזירו אחר כך למטרת בנין הבתים. הם חתמו זכרון דברים בשני עותקים ורופין העביר את ההצעה הנ"ל ללשכה הראשית של קרן קימת בהאג. התשובה משם שוב הושהתה זמן ממושך ושנידרמן החליט בינתיים לפעול בכוונים אחרים.


נחמיה דה לימה 1882 – 1940 היה בנקאי ומנהיג ציוני סוציאליסטי הולנדי, מיסד בנק בפועלים של הולנד ומנהל קרן קימת (קק"ל) בשנים 1919 - 1921

ארתור רופין 1876 – 1943, היה מנהיג ציוני, כלכלן וסוציולוג, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, ממעצבי ההתישבות הציונית בארץ ישראל. עמד בראש מחלקת ההתישבות של ההנהלה הציונית בישוב והיה חבר הנהלת הסוכנות היהודית.



- 12 -

למרות הסירוב מצד ק.ק.ל לאשר תקציב בשביל הקבוצה, שנידרמן לא הרפה מהם וגם הפעיל לחץ על המרכז החקלאי. לבסוף נשלחה וועדה מטעם ק.ק.ל לבדיקת המקום המיועד לקבוצה. שנידרמן לא היה נוכח בשעת ביקורה של הוועדה מכיוון שלא קיבל הודעה, על כן לא ידע כלל על הבקור הצפוי.  הוועדה פסקה מסקנות שליליות: המקום אינו מתאים להקמת משק חקלאי. למרות חוות דעת שלילית של ק.ק.ל נשארה הקבוצה על מקומה.

קיום הקבוצה היה צריך להתבסס על משק חקלאי, ועליה היה לספק בזמן הראשון תוצרת לכל השכונה,ועל עבודות בנין והובלת חומרי בניין בשביל השכונה. גם  מחסן ההספקה היה צריך להימצא בידי הקבוצה.

הוועד בא לידי הסכם עם וועד "עיר גנים" על סידור אינסטלצית מים בכל השטח. הוסכם שההשתתפות בהוצאות תהיה בהתאם לגודל השטח, זאת אומרת על שכונת בורכוב הוטל לשאת בחלק הששי מכלל ההוצאות.

אנשי "עיר גנים" שברובם היו בעלי בתים, לא נחפזו לעלות על המקום החדש. על כן נאלץ שנידרמן להטיל לחץ על וועד "עיר גנים" כדי לזרז אותו.

ראשית היה צורך לבצע את הקידוח, הקידוח נעשה במקום הנמוך ביותר – על יד גשר מוסררה.

בינתיים פרצו מריבות פנימיות וועד "עיר גנים" נתפלג לשני וועדים נפרדים. שטח "עיר גנים" חולק לשניים, בראש הוועד של החלק הגובל עם שכונת בורכוב הועמד מטמון – כהן. שנידרמן דרש ממנו להמשיך בסידור האינסטלציה. אבל הלה טען שלא יכול כעת לבצע שום פעולה בשל חוסר בהירות במצב האירגוני וביקש את שנידרמן שימשיך לעת עתה לבדו בעבודה זו.


יהודה לייב מטמון נולד 1869 ברוסיה. למד בשוויץ. ב 1904 קבל דוקטור למדעי היהדות ולשפות המזרח. עלה לישראל ב 1904 עם רעיתו. היה מחנך ואיש ציבור עברי. ממיסדי גימנסיה הרצליה. היה שותף לרעין הקמת רמת גן ובשנת 1923 התישב בעיר החדשה.
קראו ב-יקיפדיה אודותיו
http://he.wikipedia.org/wiki/

- 11 -

עוד לפני התחלת בנין הבתים התחילו החברים לדאוג לעיניני הבטחון. המקום היה מרוחק מהעיר, ואחרי העליה על הקרקע יהיה מסוכן להשאיר את המשפחה לבד (הגברים היו עובדים בתל אביב). אז צץ אצל שנידרמן רעיון לייסד קבוצה חקלאית. הוועד קבל את הצעתו והחליט להפריש שטח של 30 דונם לסידור המשק.

עבודות בנין והובלות חומרי בנין היו צריכות לשמש מקורות הכנסה נוספים לקבוצה. מספר חברי הקבוצה נקבע ל – 6. כדי לממן את יצירת הקבוצה, פנה שנידרמן למרכז החקלאי, אבל רעיון הקבוצה שאינה מיוסדת על עקרונות של שיתוף מלא, לא נקלט אצל חברי המרכז החקלאי. גם בעיני אטינגר לא נראתה הצעה זו. לבסוף הסכים הרצפלד, אבל בקושי נקלט בו רעיון על קבוצה "מוזרה" כזו. הוא השתדל להשיג תקציב מק.ק.ל בשביל הקבוצה, אבל ללא הצלחה.

המרכז החקלאי החליט להעביר את אינבנטר של קבוצת יפו שהיה מורכב מכמה פרות, שהיו ביד אחד החברים, זוג פרידות עם עגלה ועוד בריכת ברזל, אבל אי אפשר היה להעביר את הבהמות מבלי להכין עבורן איזה מקום מחסה מתאים. המרכז החקלאי לא הצליח לקבל כסף על מנת לממן את ההעברה. שנידרמן הצליח להשיג חומרי בנין באשראי על חשבונו אצל הסוחר סטרכילביץ. מחומרי הבנין הללו נבנה צריף ובו שכנו את הפרות ואת הפרידות.

אז הוחלט להעלות את הקבוצה ולהתחיל בבניה. זאת היתה העליה הראשונה לשכונת בורכוב. כל הקבוצה השתקעה והקימה אוהלי מגורים. בטקס החגיגי השתתפו חברי הקבוצה, בלוך בלומנפלד מטעם קפא"י, גולומב ואולשנסקי מטעם ההגנה ושנידרמן. ובו תקעו יתד ראשונה לבנין השכונה.

- 10 -

באופן מקביל התחיל שנידרמן לטפל בבנין 50 הבתים הראשונים לשכונה. הוא פנה לאסתרמן – מנהל בנק למשכנתאות, שנוסד על ידי קרן היסוד. אסתרמן סרב לתת כל הלוואה לבנין בתים על קרקע ק.ק.ל.  לאחר שקיבל ממנו תשובה שלילית בכתב, הבריק שנידרמן לקפלינסקי, על סירובו של אסתרמן לתת הלוואה לבנין בתים על אדמת ק.ק.ל. כעבור מספר ימים נתקבלה תשובה טלגרפית מלונדון, חתומה על ידי קפלינסקי וזבוטינסקי ובה הוראות לאסתרמן לתת את ההלוואה המבוקשת. אסתרמן הזמין את שנידרמן אליו ושניהם נסעו לירושלים על מנת להסדיר את ענין ההלוואה עם רופין. הלה אמר שהכספים שעמדו לרשותו חולקו ונשארו לו רק כ – 4000 לירות ואת אלה הוא מוסר לשנידרמן והביע הסכמה מראש לכל מספר בתים שאפשר לבנות בסכום הזה.

שנידרמן הפקיד לפי שעה את הכסף בבנק הפועלים.
לאחר קבלת ההלואה פנה למשרד לעבודות צבוריות בבקשה להמציא לו הצעות לתכנית וקלקולציה של הוצאות בניה. מכמה הצעות בחר שנידרמן בשתים שנראו בעיניו.בנין כל בית היה צריך לעלות כ – 300 לירות. לפי החלטת הועד, כל בונה בית צריך לקבל הלוואה בסכום של 180 לירות. נוסף לזה, על כל בונה להכניס 120 לירות בשלושה שיעורים שונים, בתחילת הבניה באמצע ובסיומה. לפי החישוב כ – 4000 לירות שנמצאו אז ברשותו של הוועד הספיקו רק לבנית 22 בתים. תחילה הגרילו את המגרשים לפי מספר החברים בזמן ההוא (בערך כ- 50).



אריה לייב אסתרמן, נולד 1869 בליטא, סיים את לימודי הכימיה באוניברסיטת היידלברג. 1896 התמנה למנהל חברה למוצרים רפואיים בהמבורג. 1912 עלה לארץ. 1914 – 1913 ניהל את בתי המלאכה בבצלאל. 1914 חזר להמבורג. 1920 עלה שוה לארץ והשתקע בתל אביב. 1935 – 1922 ניהל את בנק אפותיקאי. 1925 נבחר ליו"ר הנהלת הבנק למלאכה, נפטר ב - 1944

קפלינסקי היה ממנהיגי פועלי ציון

זבוטינסקי יצא ללונדון ב 1921 אחרי מאסרו בידי הבריטים. הוא צורף למחלקה המדינית שבהנהלה הציונית לצד ויצמן ונחום סוקולוב



- 16 -

בסך הכל ארכה הבניה כ-מחצית השנה. עם ביצוע העבודות בשכונה אי אפשר היה להתעלם מבעית הבטחון. בזמן עריכת הטקס היו נוכחים גולומב ואולשנסקי – נציגי ההגנה. מהם ביקש שנידרמן לעבד תכנית הגנת המקום ותושביו. הם עוד לא יכלו לעבד שום תכנית, ולפי שעה הסתפקו בהבטחה למכירת נשק, ואמנם בתור התחלה מכרו 20 רובים. שנידרמן היה בלילות בעצמו ממלא את התרמילים באבקת שריפה, ברם הרובים הלל היו במצב רע מאד ונמסרו לתיקון, ואחר כך קנו עוד מאחרים. גם את התחמושת הצטרכו להשיג בצד ("ההגנה שלחה שק פצצות ביתיות בצורת קופסאות בשר, אבל אי אפשר היה להשתמש בהן ושנידרמן קבר אותן אצלו במגרש.) אחר רכשו עוד כמה פצצות מילס. הנשק מטעם "ההגנה" הועבר ביחד עם חומרי בנין בתוך עגלות זיפזיף ונטמן בתוך יסודות. לשמירת רובים התקין שנידרמן שלושה ארגזים מצופי פח אבץ ונטמנו בשלושה מקומות.

אחרי רכישת הנשק עובדו סידורי הגנה: בתל-אביב, בקרן רחובות אלנבי ושדרות רוטשילד, היה בנין עם מגדל גבוה. מהמגדל הזה אפשר היה לראות את כל הסביבה עד פתח תקוה ושם שמרו שני צופים. ובמקרה של סכנה היה על השומר של השכונה להעלות אש על ההר הגבוה ביותר וזה היה משמש אות אזעקה. עם אבחנת אות אזעקה היה על הצופים להודיע למקומות הדרושים - "ההגנה" והמשטרה לשם שליחת עזרה מידית.

סידור הטלפון בוצע על פי הסכם עם הממשלה לאחר משא ומתן ממושך ומיגע. לפי ההסכם היה על הממשלה לספק עמודים וחמרים אחרים ולבצע עבודות מקצועיות. על שכונת בורכוב היה להעמיד את העמודים מתחנת הרכבת עד לשכונה ולשם כך קיבל הלוואה, אבל הביצוע לא נעשה חלק. הממשלה המציאה עמודים מהסוג הגרוע, כבדים ומסורבלים, ובהתאם להצעתם של עובדי הדואר, סירב שנידרמן לקבל את העמודים הללו ודרש את החלפתם. העמודים נשארו בתחנת הרכבת, הממשלה דרשה דמי מחסנאות ושנידרמן סירב. רק לאחר מו"מ נוסף שגם הוא נמשך זמן רב, הוסכם: הממשלה תוותר על דמי מחסנאות, אבל על חברי השכונה לקבל את העמודים ולבצע את העבודה המוסכמת.

הקו היה משותף לשכונת בורכוב ולרמת גן. דמי שימוש עלו – 5 לירות לחודש ואנשי השכונה בקושי יכלו להשיג סכום זה. לפי דרישת ב"כ יצחק גולדברג התקינה הממשלה קו מיוחד לפרדסו. שנידרמן התנגד בחריפו להסכם כזה ודרש מגולדברג השתתפות בהוצאות.


אולי מגדל המים הישן ליד פינת הרחובות אחד העם ומזא"ה

- 15 -

באותם ימים קרה מקרה שגרר אחריו זירוז עבודות פיתוח בשכונה: שנידרמן בעברו לתומו ברחוב גרוזנברג בתל אביב נתקל בהתקהלות אנשים שהתנהגו בצורה פרועה והתנפלו על משרדי הסדר לעבודות ציבוריות בדרשם סידור עבודה. שנידרמן שאל לפשר הדבר ונענה שאלה הם עולים היושבים זמן ממושך ללא עבודה באוהלים על שפת הים. בו ברגע צצה במוחו מחשבה להשתמש באנשים אלה לעבודות ביישור רחובות של השכונה, והציע למשרד להעביר את כל מחנה האוהלים על היושבים בו לשכונה ולהעביד אותם ביישור הרחובות. בו במקום עובדו תכניות ופנו לק.ק.ל בבקשה לאשר לשכונה הלוואה למטרה זו. לא ארכו הימים ונתקבלה הסכמה מק.ק.ל וכל המחנה עם אוהלי המגורים, מטבח השדה ורופא המחנה, (ד"ר זיינפלד) הועבר לשכונה.

בפורים 1922 ניגשו סוף סוף לבנין 22 הבתים הראשונים ובפסח נערכה חגיגת אבן הפינה. הוקם צריף במקום שבו ייבנה בעתיד בית הספר. הצריף היה מיועד לתפקידים צבוריים: כיתת בית-ספר, מרפאה, משרד השכונה. אחרי הקמת שלדי הבנינים ובטרם ניגשו לעבודות נגרות, הזמין שנידרמן את הנהלת המשרד לישיבה, שהתקיימה באוהלו של מנהל העבודה. השתתפו: רמז ז"ל, פרומקין, סברדלוב, ציזלינג, ועוד.

היות ובינתיים חלה בשוק הבניה ירידה גדולה במחירי נגרות, בערך כ-30 אחוז ביחס לזמן בו נעשתה הקלקולציה של הבניה, דרש שנידרמן לקבוע מחירים חדשים. ההנהלה על כל חבריה סירבה להיענות לדרישתו של שנידרמן, וכתגובה על כך הוציא שנידרמן עבודות נגרות מרשותו של המשרד לעבודות צבוריות ומסר אותן לידי הנגר לונדון לפי מחירי השוק החדשים.

שנידרמן מציין בכלל את היחס הבלתי הוגן של המשרד, שביצע את עבודותיו ברשלנות ובחמרי בנין גרועים, ובשל כך חל עיכוב מצדו של הבנק האפותיקאי בקבלת הבנינים לשם סידור הלוואות. רק אחרי ביצוע שיפוצים ותיקונים הסכים הבנק לקבל את הבנינים.

- 14 -

שנידרמן גמר את הקידוח, קנה מנוע שאיבה וצינורות והקים צריף. הוא העסיק את המכונן, הניח צינורות מהמשאבה עד לשכונה ובתוך השכונה בנה מיגדל עם בריכת ברזל. אחרי גמר סידור האינסטלציה יכלו לגשת לבנין הבתים, אבל טרם החליטו באיזה חומר להשתמש למטרה זו, מלט או לבני סיליקט. בתקופה ההיא נגמר בנין בית החרושת סיליקט ושנידרמן קיבל הזמנה מהנהלת בית החרושת להופיע במשרדה, ושם הוצע לו להיות לקוח ראשון של בית החרושת. שנידרמן לא רצה להחליט על דעת עצמו בשאלה זו ואמר שעליו להתייעץ עם שאר חבריו. כעבור זמן קצר הוזמן לביקור בבית החרושת ושם הוסבר לו טיב הלבנים: לפני נתינת תשובה סופית להנהלת בית החרושת פנה שנידרמן למשרד לעבודות ציבוריות ומטעם המשרד נשלח מהנדס עם עוד מומחים לבדיקת אפשרות להשתמש בחול מקומי לעשיית לבנים ויציקת יסודות, והם הסיקו בנידון זה מסקנות שליליות. הוועד החליט לקבל הצעת בית החרושת "סיליקט" ובאופן כזה נעשו בוני שכונת בורכוב לחלוצי בנייה מלבני סיליקט.

אולם גם אחרי פתרון שאלת חומר הבניה טרם יכלו חברי השכונה להתחיל בבניה, היות והצטרכו להביא חומרי בנין ממרחקים. הכרח היה להסדיר ענין הובלה. באותם ימים לא היה עוד כביש ראוי לשימוש, ואצל שנידרמן צץ רעיון להשתמש במסילת ברזל ארעית קטנה שבה השתמש הצבא הבריטי בתקופת המלחמה. הוא הציע לוועד "עיר גנים" להצטרף לעסק הזה וקיבל את הסכמתו. השלב הבא, פניה ליהודה נדיבי ששימש אז פקיד ממשלתי גבוה במחלקת המושבות העבריות,והלה גילה יחס חיובי וקיבל רשות ממושל יפו לפנות למנהל הרכבות בחיפה. שנידרמן, נדיבי ובא כוח וועד "עיר גנים" נסעו לחיפה ומאמציהם הוכתרו בהצלחה: ניתן להם רשיון להשתמש במסילת הברזל עם קרונות (בלי קטר) בתנאי שתיקון המסילה יבוצע על חשבון המשתכנים. דמי שימוש נקבעו ל – 11 לירות לחודש. באופן כזה נפתרה זמנית בעית הובלת חומרי בנין מבית החרושת (דרך תחנת הרכבת שבתל אביב).

משרד לעבודות צבוריות הקים מחנה עבודה מפועלי הבנין שהועסקו תחילה בהעברת זיפזיף וסיד בעגלות: הם סעדו ולנו בתוך אהלים.


בית חרושת סיליקט לליבני חול-סיד הוקם ביפו. חלומם של ארבעה אישים ציונים רבי פעלים: המהנדס מנחם וילבוש, היזם והקבלן יוסף אליהו שלוש, המהנדס יוסף זיידנר, ויוהן קרמניצקי. נערך גיוס כספים ובחורף 1929-1921 הוחל בבנית בית החרושת בחולות תל אביב.
קראו ב-יקיפדיה אודותיו
https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/dizengof-center/silicat



- 19 -

הופיעה קבוצת יהודים, יוצאי קובנה, שרכשו את השטח מידי חברת "גאולה". אחד מהם בא לשנידרמן, הודיע על ביטול ההסכם הקודם בין השכונה לחברת "גאולה", ודרש למסור לידי הבעלים החדשים את המכון. שנידרמן עם עוד חבר הועד וירון ז"ל ניהלו משא ומתן עם הקובנאים והצליחו לשכנעם, שירשו לחברי השכונה להמשיך ולהשתמש במכון עד להשתקעותם של הקובנאים, ואחרי השתקעותם יוכלו שני הצדדים להתחלק ביניהם במים היות והמכון הפיק מים בכמות מספקת בשביל כל הנוגעים בדבר.

עם התחלת השתקעותם של הקובנאים דרשו הללו לשנות את סדרי הספקת המים:  תחילה לקובנאים, ואחר כך לשכונה. גם לזה נאלצו חברי השכונה להסכים, אבל עם זה לא פסקו טענות הקובנאים. עם התבססותם באו בטענות סרק, כגון: השימוש המופרז במים מצד חברי השכונה. ואחרי משא ומתן ממושך ומיגע שבו נוכחו חברי השכונה בהבנתם הלקויה בסדורי-המים של הקובנאים, החליטו להפסיק ולא להשתמש עוד במשאבת הקובנאים ובמקומה להתקין לעצמם משאבה קטנה של 2 צול. ברם, קנית המשאבה לא עלתה בקלות בשל חוסר אמצעים. אבל גם על תקלה זו הצליחו להתגבר.

אחר כך באו לידי הכרה שעם סידורים כאלה לא יוכלו להמשיך זמן רב וצריך פעם אחת ולתמיד לסדר לעצמם דבר קבוע. וירון ז"ל, שעבד בבית חרושת "ברזל" של שטיין, בא בדברים עם הנהלת בית החרושת על סידור אינסטלצית מים. אחרי כמה פגישות של ועד השכונה הראשון שנבחר אז מקרוב, עם הנהלת בית החרושת, הוסכם שבית החרושת מספק מנוע ומשאבה עם כל הסידורים ועל הועד מוטל לעשות קידוח.לחפור באר ולבנות בריכה.

בינתיים נפסק הקשר עם הקובנאים והשכונה נשארה שוב בלי מים. ושוב נאלצו לחדש את הובלת המים בחביות. לשם מימוש התכנית הצטרכו ראשית כל למלא את הבריכה שזו לא תיסדק, ובנידון זה פנו לועד רמת גן, אבל הלה סירב בטענה שמנוע של רמת-גן לא יוכל לדחוף את המים לתוך הבריכה. לאחר התיעצויות עם מומחים פנה הועד לרמת גן בהצעה חדשה: להרשות לחבר לצינור של רמת גן צינור חדש, לחבר אליו משאבת יד, ובאמצאותה למלא את הבריכה. רק אחרי משא ומתן ממושך שבו הציע ועד רמת גן תנאים קשים ניאות הוא סוף סוף להסכים להצעה הנ"ל והמשאבה חוברה לצינור. חברי השכונה עבדו בלילות, לפי התור עד שהצליחו למלא את הבריכה. עם ביצוע ההסכם עם בית חרושת "ברזל", נפתרה סופית בעיית הספקת המים בשביל השכונה.

- 18 -

בקשר למצב הביטחון חששו החברים לניתוק מתל אביב והצטרכו לדאוג למלאי מזון בשביל אנשי המקום. שנידרמן פנה "למשביר", שסידר מחסן עם מלאי מזון לשימוש בעת הצורך. אחרי גמר בנין הבתים הפך מחסן האספקה לגרעין של סניף "המשביר" במקום.

כפי שסופר לעיל, צינורות המים מהמשאבה לבריכה היו עוברים בשטח "עיר גנים". יום אחד ביקשה קבוצת יהודי קנדה, שמגרשיהם נמצאו על השטח הזה, משנידרמן רשות לחבר את הצינורות הפרטיים אל הצינור המרכזי. שנידרמן הסכים, אבל התנה שהם לא יפתחו את ברזיהם עד שתתמלא הבריכה. חלק מהם שמר על התנאי הזה, אבל באו חברים חדשים, התיישבו להם בלי הודעה מוקדמת, פתחו את הברזים והמים לא יכלו לעלות לבריכה, ואנשי השכונה נשארו בלי מים. שנידרמן רצה להעביק צינור חדש מהמשאבה אל מגרשיהם של הקנדים ולנתק את חיבוריהם מהצינור המרכזי המוביל אל הבריכה. הקנדיים התנגדו לכך, פרצה מחלוקת ולא ניתן לשנידרמן לבצע את מבוקשו. לבסוף באו אנשי "עיר גנים", סילקו את המכונן וסגרו את המכון. השכונה נשארה בלי מים. הקבוצה החקלאית התחילה להוביל מים בחביות מפרדס גולדברג. אחר כך התקשר שנידרמן עם עגלון אחד מרמת גן בשם צדק, המשתכנים העמידו להם חביות בחצרות, וצדק היה עובר ממקום למקום וממלא את כל החביות. "הסידור" הזה נמשך זמן רב.

בקרבת השכונה (כיום נחלת יצחק), נמצא שטח ערבי ובו התגוררו שתי משפחות ערביות בעלות משק קטן של ירקות ופרדס. ברשותן היו שתיים או שלוש בארות. אבל הם השתמשו רק באחת מהן. חברת "גאולה" קנתה את השטח הזה והערבים נטשו את המקום. שנידרמן פנה למנהל החברה בצלאל יפה והציע למסור באר אחת לשימוש השכונה. יפה קיבל הצעה זו, וחברי השכונה הקימו מחדש את מכון המים (שהיה מוזנח ומקולקל), וחיברו בצינורות את המכון לשכונה. בכל חצר הותקן ברז ובאופו כזה השתחררו מעול כבד וסבל רב שהיו נתונים בו עקב הובלת מים בעגלות.

- 17 -

התחבורה פעלה רק עד 6 בערב, ובמקרה של התקפה היתה קימת סכנה להישאר מנותקים ממקורות העזרה. שנידרמן בא לידי הסכם עם הצלם סוסקין על התחברות טלפונית בשעות הערב, ועל החזקת הקשר למשך כל שעות הלילה, כדי שיוכל במקרה סכנה מיד להזעיק את העזרה הדרושה. הוצאות הטלפון הכבידו מאד על חברי השכונה והם לא יכלו לעמוד בהן. הממשלה הוציאה את הטלפון מהם, ורק אחרי הפסקה ממושכת עלה בידיהם להחזיר אותו לעצמם.

שנידרמן השתדל להשיג מהממשלה נשק חוקי, ועלה בידו לקבל ארגז עם שלושה רובים. תחמושת ומפתח על שמו. את הארגז החזיק בתוך הבית. באמצע הבניה כשהשטח היה מיושב זמנית פועלי בנין, פועלים שעבדו בחפירות וקבוצה חקלאית, נוספו עוד צריפים שהקדימו להשתקע. נחוץ היה לתכנן את הגנת המקום, על כן הזמין שנידרמן את אחד ממיסדי "השומר" – יעקב ממנוב מתל עדשים ושניהם עיבדו את תכנית הגנת המקום, על פיה חפרו חפירות לאורכם של 22 המבנים הראשונים, קנו מאות שקים, מילאו אותם חול והשכיבום בחפירות. את גדרות התיל קבל שנידרמן באשראי מהמשביר. ממנוב שימש השומר הראשי בשכר והתושבים שמרו יחד אתו בתורנות. שנידרמן המשיך לדרוש מהממשלה תוספת נשק. היא שלחה לביקורת קצין הודי שיווכח תחילה, אם דרישותיו של שנידרמן הן מוצדקות, וביחד אתו קבעו עמדות הגנה. הקצין עשה תרשים של כל הביצורים ועל סמך דו"ח שלו שלחה הממשלה משלחת צבאית שהוטל עליה לאשר סופית את הצעותי של הקצין. לפי החלטתה נקבע המבנה של שנידרמן בתור מרכז ההגנה ובמקרה של סכנה היה על כל תושבי המקום (כולל עיר גנים) להתרכז בתוך הבית הזה.
הממשלה לא מהרה להיענות לדרישת שנידרמן לתוספת הנשק והסתפקה בשליחת משמר של 3 חילים הודים שנמצאו שם תקופת מה. אחר כך הוצאו מהשכונה ובמקומם הוסיפה הממשלה עוד 3 רובים. רק לאחר זמן ממושך נאותה הממשלה להמציא לשכונה את 20 הרובים המבוקשים.

זמן מה אחרי השתקעות רוב חברי השכונה, נסתמו כל חפירות ההגנה בידי החברים. דרישתה של המשלחת הצבאית להחזיר את החפירות והביצורים למצב כפי שהיה מסומן על המפות, לא נתקבלה.



- 20 -

לאחר עוד זמן, נוסף להם עוד חבר השכונה כץ, עגלון לשעבר, והעמיד לרשות התחבורה עוד טנדר שלו, כדי למנוע ערבוביה בסדרי התנועה, נבחרו שני אנשים. שנידרמן בא כוח שבונת בורכוב, וסלוצקי מטעם רמת גן. שהיוו ועדת התנועה המשותפת של שני הישובים. והיא חתמה על חוזה עם שלושה נהגים.
אחרי תקופה נוספת הופיע מתחרה רביעי כהן מרמת גן, והעמיד מכונית בלי נטילת רשות. הוא התקוטט עם שלושת בעלי הזכיון, הוכה על ידיהם, התלונן במשטרה. והם נאסרו. שנידרמן פנה למפקד משטרת יפו בן דויד, והלה יעץ לו להשפיע על כהן שימחול לשלושת המכים. שנידרמן הצליח בזה והם שוחררו. אבל הצטרכו לבוא לידי הסדר עם כהן ולאפשר לו להצטרף אליהם בתו בעל זיכיון רביעי, אבל בזה לא נגמר הענין של "בעלי התחבורה".
לא ארכו הימים והצטרפו לארבעת השותפים עוד שני חברי השכונה: מנוס גולדשטיין (לשעבר חבר הקבוצה החקלאית) ויצהר. לאחר שלששת הנהגים הללו הצטרף עוד תושב אחד של בני ברק, הם ייסדו את חברת "רגב".
באותה תקופה חלה התפתחות בתחבורה בין פתח תקווה לתל אביב באמצעות נהגי פתח תקווה. הללו היו באמצע הדרך מעלים נוסעים ובאופן כזה הוו התחרות לנהגי "רגב".
היחסים בין אלה ואלה הלכו והחריפו והדברים הגיעו לידי קטטות. אחר כך התפשרו ביניהם והקימו קואופרטיב "אחוד רגב".

 

20 יולי 1960

רשם: א. גורביץ
דוד שנידרמן ממיסדי שכונת בורכוב

- 19 -

מקום החניה בתל אביב היה בכיכר המושבות של היום, אז היה שטח ריק מבתים, רק כרם היה שם, לעתים היה רפפורט מפסיק את שירותו בשעות אחרי הצהרים, מפקיר את נוסעיו ומעמידם בפני שלוש ברירות: לשכור איזו עגלה, ללכת ברגל, או להישאר ללון בעיר. לעיתים, בייחוד בזמן הגשם היו נאלצים באמצע הנסיעה לרדת מהמכונית ולדחוף אותה. הכביש היה רע מאד, מלא בורות וחורים. לבסוף הפסיק רפפורט את שירותו וחברי השכונה נשארו בלי קשר סדיר.
זמן מה היינו קשורים עם יהודי אחד מבוכרה שהיה מסיע בדיליז'נס עם סוסים. גם הניסיון הזה לא האריך ימים. והיו נוסעים לתל אביב בעגלות מקריות. (היו חברים בעלי עגלות) וחלק מהחברים (בתוכם שנידרמן) יצרו כעין אגודת הולכי רגל, אחרי תקופת מה שוב התקשרו עם רפפורט ששכר אוטובוס ישן, אבל מסודר יותר מהקודם. הדרך היתה קשה מאד נסעו בדרכים דרך שדות שרונה עד שהיו מגיעים למחוז חפצם. לפני עליה תלולה (במקום שכיום נמצא "עלית") היה רפפורט מוריד את נוסעיו בטענה שהמכונית אינה יכולה לעלות אל ההר.

 רפפורט לא שינה את מנהגיו ולעיתים קרובות היה מפסיק את שירותי בשעות אחר הצהרים מבלי להתחשב בנוסעיו. לאחר איזה זמן, כשרפפורט היה "שליט" יחידי על התחבורה, הופיע גלוזמן, אחד מחברי השכונה (והעמיד טנדר קטן למטרת התחבורה), זה גרם לשיפור מסוים בתנאי התחבורה.

- 18 -

עם השתקעות ראשוני השכונה התבלטה שאלת התחבורה עם תל אביב במלוא חריפותה, בשל המספר הקטן של התושבים אי אפשר היה להנהיג קשר סדיר עם תל אביב. על השכונה עברו כמה וכמה גלגולים, עד ששאלת התחבורה מצאה את פתרונה, והונהג קשר סדיר עם תל אביב.
תחילה פנה לוועד הנהג רפפורט שהיה בתקופת הפרצלציה של השטח מסיע את המהנדסים בטנדר שלו. והציע לסדר שרות 3 פעמים ביום, בתנאי שתובטח לו בעד כל נסיעה תמורת 8 נוסעים, ובכל מקרה כשמספר הנוסעים לא היה מגיע ל – 8 על הוועד היה לשלם לו בעד "החסרים", ברוח זו נחתם חוזה אתו. אחרי ניסיון של שבועים- שלושה שבועות ראשונים, ויתר רפפורט בעצמו על התנאי הזה, כשנוכח שיש לו מספיק נוסעים, עם גידול האוכלוסיה בשכונת בורכוב ועיר גנים, לא היה יכול רפפורט לספק צרכי התחבורה באמצעות הטנדר הקטן היחיד שלו, והוא הודיע לוועד על רצונו לקנות איזה אוטובוס ישן.
ובעזרתו של שנידרמן עלה בידו לרכוש אוטובוס כזה. גלגליו היו עשויים מברזל מצופה גומי ובזמן הנסיעה היו מקפיצים את הנוסעים. הספסלים היו מסודרים לאורכו של האוטובוס וכניסה לתוכו – מהצד האחורי על המדרגות. לא היתה דלת והגג היה מנוקב, ובשל כך בזמן גשם היו הנוסעים נרטבים. היה נהוג שבל נוסע היה עוד מושיב על ברכיו נוסע נוסף. כדי שהמכונית תוכל לקלוט יותר נוסעים.