Preserving Family History

 ודאי תוהים אתם מה הניע אותי לעסוק בשרשי המשפחה. הפעם לא ארחיב בדברים. נמצאת אני בראשית הדרך והחלטתי לשתף אותכם בתהליך. אנשים עובדים שנים רבות ועוברים גלגולים רבים, מראינים את קרוביהם,חופרים בארכיונים בעירות המוצא בפולניה וברוסיה, מחטטים בספריות ובמוזיאומים ברחבי העולם. תופרים טלאי על גבי טלאי ולאט לאט אורגים מרבד של אנשים, ספורים, תמונות, משמעויות והסטוריה. שקעתי במשימה לפני כשנתים, בעקבות מותו של אחיה של אמי,צבי ליפשיץ, אליו הייתי קשורה כבת אל אביה. עם פטירתו חשתי אובדן שאין להשיבו.  לאחר ימים של עצב ושממון פתאם התעורר בי הרעיון, מחקר שרשים, אמרתי לעצמי, יקרב אותי שוב אל כל אותם אנשים שעמם גדלתי בשכונת ברוכוב, ברמת גן,בשכונת מונטפיורי ובתל אביב ויוסיף נפך ומשמעות לחיי. ואכן מאותו רגע כל מהותי מלאה בעשיה זו.

             נפגשת אני עם אנשים, השיחה קולחת בנושאים שונים ואני תמיד לוחשת לעצמי: "הזהרי בדבריך, אל תתחילי בספוריך אודות תחביבך החדש, קרוב לודאי שלהם, לבני שיחך אין ענין בנושא ואת הרי מכירה את עצמך, ברגע שאת מתחילה לספר ולפטפט על עץ המשפחה את שוכחת את עצמך ואינך סותמת את פיך, מספרת, מפרטת ואין סוף למלים."  כמו באותו יום בו עמדתי בפינת הרחובות, ליד קניון שבעת הכוכבים בהרצליה וציפיתי למומו ומירי שיבואו לאסוף אותי בדרכם לפרדס חנה. היינו בדרך ללויה, לויה של אמו של חבר משותף. עמדתי וציפיתי לחברי החדשים, מקורבת אני להם דרך חברת ילדות ומרגישה אליהם כאילו גם אותם מכירה אני שנים רבות. עמדתי ברחוב וכולי נרגשת, נסערת. רק לפני כמה רגעים נפרדתי ממיכאל, גם הוא ידיד חדש. את שמו של מיכאל מצאתי תוך כדי חפושי באינטרנט אחרי קרובי משפחה בצנסטוחוב, פולניה. באותה עת כבר נסחפתי בתאוותי החדשה. תאוותי לחקור את ההיסטוריה של משפחתי. ןכך עמדתי בצומת הרחובות, מהרהרת בהתרגשות באוסף המידע העצום שנפל לרשותי בזכותו של ידידי החדש, מיכאל. ענף בעץ המשפחה שלי לפתע התעשר והצמיח עלים מאות שנים הרחק לתוך העבר הנעלם. לפתע תוך כמה שעות גיליתי מי היה אב המשפחה של אביו של אבי במאה השמונה עשרה.  אנשים עובדים שנים במחקר שורשים, אני רק התחלתי וכל כך התעשרתי.

             מומו ומירי הגיעו, מירי הנהגת, מומו יושב לידה ואני מאחור. אני, עדין נרגשת מהתגליות באמתחתי לוחשת לעצמי "אל תתחילי לספר ולהתרגש. תני להם לדבר, לספר, מה חדש בחייהם."

            מירי היא הדיקן של האוניברסיטה הפתוחה, ודאי יש בפיה ספורים ומידע מרתקים על  אנשים, תוכניות ופעילויות במוסד אליו מגיעים מרצים וסטודנטים מכל שכבות האוכלוסיה. מומו מנהל מעבדה רפואית בירושלים וגם אל פתחו מגיעים אנשים שונים ובעיות תכופות נצבות בפניו יום יום. וכך נכנסתי למכונית, ישבנו שלושתינו נינוחים אחד עם השני בדרכנו לחלוק כבוד אחרון לאם מבוגרת אשר סבלה מאד באחרית ימיה ושעה זו אולי היתה הקלה עבורה. לא חלפו כמה רגעים מאז נפגשנו ומירי לפתע אומרת: "תארי לעצמך מה תפס את מומו בעת האחרונה. כל כולו עסוק בחקר עץ משפחתו. כל רגע פנוי הוא מקדיש לתחביב חדש זה, ולא רק את משפחתו הוא, אלא גם את משפחתי אני ששורשיה מתפשטים מאות שנים לתוך העבר." אמרה, ספרה, ועוד בטרם מומו הוציא הגה מפיו, לא יכולתי לעצור את התרגשותי ולאמר "גם אני, כל כולי  נסחפת בתחביב זה. זה עתה חזרתי מפגישה מרגשת, רק שעה קלה בטרם נפגשתי עמכם הייתי בפגישה עם מכר שגם הוא משוגע לדבר ובעזרתו הוספתי שמות רבים לעץ המשפחה."  מאותו רגע השיחה קלחה, ספרנו איש לרעהו אודות משפחתינו, התגאנו במידע שרכשנו והעלינו רעיונות איך להתקדם.

             בּישראל מנסים לעורר ענין בשרשי המשפחה בילדים הלומדים בבית ספר עממי. זוכרת אני את בנותי, מבקשות תמונות של סבא וסבתא, מדובבות את שתי הסבתאות לספר ולפתע מקשיבות ומתענינות בספוריהן על ימים שעברו. מדפדפת אני בעבודות, מתבוננת בתמונותו באיתורים, קוראת את הסיפורים ונהנית.

             התחלתי קצת מאוחר מדי, מהרהרת אני ביני לבין עצמי. סבתא חנה, אמו של אבי, אשר כל כך אהבה לספר ספורים, הלכה לעולמה לפני שנים רבות. היו באמתחתא ספורים רבים, ספורים על  פרידה מהשטטל, מההורים, מאחים ואחיות. ספורים על מסע מפרך לארץ ישראל, על פגישה נסערת עם אדמת ארץ ישראל. ספורים על ימים של רעב וצמא, ימים של בדידות וגעגועים, שנים של עבודה מפרכת שרק אמונה בשליחות עזרו לה להשאר צעירה ואופטימית. הקלטנו אחדים מספוריה אך רובם נעלמו מהעולם יחד עמה. סבתא חנה האריכה חיים, שנותיה האחרונות, אחרי פטירתו של אישה, סבא יוסף, ואחיה, דוד דוד, היו קשות ובודדות.

             סבא יוסף, חברה לחיים, פרש מהעולם שנים רבות לפניה. סבא אהב לכתוב וכתב יפה. פיוט היה בדבריו.סבא לא פרט בכתביו היסטוריה ומאורעות, סבא שאף לפרוס בדבריו חכמת חיים, פילוסופיה. לוא הייתי באה אליו ואומרת:"סבא, התעורר בי רצון להעלות בכתב את ספורח של משפחתינו, אנא, עזור לי בספורים, בכתיבה, עריכה והדפסה."  ודאי היה מתלהב בדרכו השקטה ומקדיש שעות לי ולספר בכל אחד משלבי עשיתו. הרי זו היתה מומחיותו וגם פרנסתו. בעל בית דפוס היה, דפוס אריאלי וכל ימיו עסק בהדפסת ספרים.

             קרן האור בזכרונות בית אריאלי הם ספריו של יגאל, בנם של חנה ויוסף אריאלי. ספוריו,, פותחים לנו אשנב אל חיים בארצות מזרח אירופה, ומעלים לפנינו מסכת חיים של קרובי משפחתנו בעירות בפוליןן, זבירצה וצנסטוחובה, ספורים על היסורים הקשים בדרכה של סבתא חנה לארץ ישראל, על יתמותו של סבא יוסף ודרכו לישראל,  על נדודים לבירות שהובילו להכרות רומנטית בין סבא וסבתא.  ספורים וזכרונות על נדודים של משפחה ועל חוויות ילדות בלבנון ובארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

             מחשבותי נודדות אל חלקה השני של משפחתי, הוריה של אמי, זכרונם לברכה.  סבתה טמה, אמה של אמי, הלכה לעולמה גם היא עוד בטרם התעורר בי רצון כה חזק לדעת איך היו החיים שם בגולה, בעירה הקטנה, מה הביא אותה ואת סבא דוד לשלוח סכומי כסף כל חודש כדי לקנות מגרש בארץ ישראל הרחוקה, בשכונת מוטיפיורי, מול שרונה - המושבה הגרמנית. מה דחף אותה ואת סבא דוד לקחת שלושה ילדים צעירים לארז מספר חפצים, להעמיסם על עגלה  ולנדוד לקצה אחר של העולם. למה נדדו דוקא למזרח, לארץ ישראל, ולא למערב, לאמריקה, בעקבות כמה מאחיה של סבתא.

             שאלות רבות נשארו סתומות ואין יותר מי שישב באהבה וסבלנות ויספר אודות אותו עולם ישן שהולך ונעלם. עולם הגלות במזרח אירופה מחד ועולם השיבה לארץ האבות מאידך. ובכל זאת, למרות העלמם של כל אותם אנשים יקרים, אותם אנשים שהיו יכולים לפאר ולהעשיר את ספרי בספוריהם, נתקפתי בדיבוק לשבת ולחקור מי היו בני משפחתי, מי היו אבותיהם, היכן חיו ומאיפה ולאן נדדו. מי היו קרוביהם היותר קרובים והיותר רחוקים. מי היו שותפיהם לחיים והיכן טפחו את דור ההמשך. לּעולם אין לדעת, חשבתי, מה המטמון שיפול לידי, אחפש, אחטט בנירות, אשוחח עם אנשים ואולי אחשוף ספורים נעלמים ואתם קרובים חדשים.

             בשנים האחרונות מקום מגורי הקבוע הפך להיות פאלו אלטו, עיר אוניברסיטאית בקליפורניה. שנים רבות עבדתי, שם בעמק הסיליקון. הייתי אחת מאותם עשרות אלפי מהנדסים ומדענים שכל מעיניהם להגדיר, לפתח וליצור מחשבים. פרטי העבודה העסיקו את מוחי יום ולילה. לעתים רחוקות הצלחתי להשקיע מרץ ומחשבה בנושאים אחרים. אהבתי את מקום עבודתי, את חברי לעבודה וכל כולי טבלתי בעולם הטכנולוגיה. הייתי משוכנעת שכך אבלה את חיי עד יומי האחרון. האמרה שהדהדה בארץ ישראל: "העבודה היא כל חיינו" היתה עבורי אמרה קדושה וכולי הייתי חדורת אמונה שללא עבודה, עבודה מחיבת, עבודה שקמים בבוקר וחיבים לבצעה, חיי אינם חיים.

            הדינמיקה של החיים מטלטלת וסוחפת את האדם לכוונים מנוגדים לאלה שהגדיר בשלב קודם של חייו. תכניות ושאיפות עשויים להתנפץ לרסיסים ולפתע עשויים אנו למצא את עצמנו, מרוחקים ומנותקים משגרת חיינו, חיבים להחליט החלטות. וכך  יום אחד נצבתי פתאם בפני אפשרות לסיים פרק אחד בחיי ולפתח פרק חדש. ההתלבטויות היו רבות וקשות. המשך וראשית הסתבכו זה בזו. ההמשך היה מוכר וידוע, הראשית היתה סמויה. לפתע שוב הייתי כאותם צעירים בגיל העשרה המחפשים את עצמם. השנים ונסיון החיים רק הכבידו על ההחלטה. היה זה המור עבורי לפרש מהעולם הדינמי של הטכנולוגיה, עולם שהייתי מעורבת בו עמוקות ולחפש דרך חדשה.

             ההתחלה היתה קשה, שוטטתי מתחביב לתחביב, מעולם ההווה, העולם של מקום המגורים הנוכחי, לעולם של ארץ המולדת. לא מצאתי מנוחה לנפשי. קוויתי למלא את החלל בפעולות גדולות, פעולות אשר תעסקנה את כל כולי. השאיפות היו גדולות והרעיונות רבים, אך הדרך לבצע אותם רעיונות היתה מלאה חתחתים אשר חסמו את הגשמתם.  פה ושם חרטה מלאה את לבי, מדוע פרשתי, מדוע לא התמדתי באותו אידאל לעבוד לפרנסתי עד יומי האחרון.

             אחד הרגעים הקשים היו באותו יום בו לפתע צלצל הטלפון. השיחה שהגיעה ממרחק של אלפי מלים היתה קצרה וקשה.

            "שעותיו של אבינו, צבי, ספורות" אמרו בנות דודי, אילנה ונאוה. הרבה לא שוחחנו. הכאב חנק ולא מצאנו מה לאמר אחת לשניה. הנחתי את השפופרת על השלחן ושקעתי עמוק.

             דמותו של דודי צבי עמדה לנגד עיני, דמות של איש מלא אהבה, זהר מרצד בעיניו ושלוה נסוכה על פניו. יכולה אני לשבת ולכתוב אינסוף ספורים וזכרונות אודותיו. כמו בכל משפחה השמחות והצרות היו רבות. דודי צבי היה שותף בשמחותינו והיה תומך ומושיע בעתות צרה. תמיכתו, סבלנותו, אהבתו ונאמנותו לאמי, אחותו, בחייה, ברגעים הטובים וברגעים הקשים, לא ידעה גבולות. גם לפני שנים, כאשר הטלפון עדין לא היה בשמוש, לא עברו יותר מיום יומים מבלי שהשנים יבקרו זה אצל זו ולהיפך. במשך שנים רבות היו המגורים של שתי המשפחות במרחק הליכה. דוד צבי היה בא לבקרנו באמצע השבוע, אמא, גם היא, היתה מבקרת בביתו כל שבוע, נהגה לערוך את כל הקניות והסדורים בסביבת ביתו ומסימת בבקור, יושבת עמו קמעא בבית המרקחת, שופכת לבה לפניו, קונה פריט אחד או שנים ואחר כך עולה למעלה אל ביתו, אל לאה זוגתו, לאכל, לשתות ואולי קצת לנוח.  אנחנו, ארבעתנו, אמי ושתי אחיותי, בשבת לפנות ערב, היינו מתלבשות כאילו לכבוד מאורע חגיגי וצועדות בנחת לאורך רחובות כצנלסון ויהלום לבלות שעות אחדות עם דוד צבי ומשפחתו, להפרד מהשבת ביחד. היו אלה שעות נעימות וחגיגיות.

             בקוריו של דוד צבי בביתנו מעלים חיוך על שפתי. מנהג היה לו ששעשע אותנו ועד היום אחדים מאתנו ממשיכים את מנהגו. קרה לפעמים ובהגיעו לביתנו מצא דלת סגורה. אחר היה מסתובב על עקביו וחוזר לביתו, אולי משאיר פתק "בקרתי, לא הייתם בבית." לא זה היה מנהגו של דוד צבי. היה סוקר את החצר ומשאיר ליד הדלת איזה שהוא חפץ אבסורדי, מגרפה או את, אבן גדולה או דלי, משהו שהיה מעלה חיוך על פנינו. חשוב היה לו להביא הומור ושמחה אל חיינו.

             שבתות וימי חול בצותא היו ארועים של שגרה, בתוכם היו ארוגים הימים הנוראים, ראש השנה ויום כפור, סדר פסח וחגים אחרים. במשך שנים היינו עורכים יחדו את ליל הסדר, שתי משפחות קטנות. דוד צבי נהנה ממעמדו במשפחה והיה מתבדח ואומר: "עורך אני סדר לשמונה נשים וגבר אחד." אכן היינו חבורת נשים קטנה ועליזה.

             גם בשנים מאוחרות יותר, כאשר אמא שנתה את מקום מגוריה ועברה לחיות בהרצליה, המשיך דוד צבי לבוא לבקרה מדי שבוע, היה מטיל עמה לארך שפת הים, משרה אוירה של חג בחייה האפורים. גם היא היתה נוסעת מדי שבועת לרמת גן, ממשיכה במסורת הבקורים, לעתים היתה נשארת לבלות את השבת בצותא עמו,

            השנים חלפו, אמא חלתה, חשבנו שפעת או משהו אחר חולף, הימים בבית החולים התארכו, הפכו לשבועות. יום, יום בשעות הבקר המאוחרות היה צבי סוגר את בית המרקחת ובא לבקרה. היה בא לבקר גם אותי, דאג למזוני, למנוחתי ולנפשי. אמא נפטרה. ישבנו שבעת ימי אבל בביתה. העלינו זכרונות. ספרנו ספורים. מצאנו תמונות ישנות וכתבנו מעט אודות ימים רחוקים, כתבנו מעט מדי. מדי ערב הלכנו ביחד לבית הכנסת, דוד צבי לאמר קדיש ואני, סתם ללותו, להיות עמו לבד, אהבתי אליו והקשר עמו היו חזקים. עם שובי לביתי בארה"ב המשכתי לשוחח עמו מדי שבוע ולספוג ממנו תבונה, סובלנות וכח. שפופרת הטלפון עדיין מונחת לפני על השולחן, לא החזרתי אותה למקומה אחרי השיחה האחרונה, אורה האדם מהבהב, מצין:  אורך חייה קצר, יש לטעון אותה.

             חלפו שנים מעטות מאז אמי, אחותו, הלכה לעולמה ועתה גם הוא שעותיו ספורות, כך הודיעו לי לפני דקות ספורות.

                        ואני חטאתי לאיש שהיה לי בשנים האחרונות כאב וכאם, חטאתי קשה לו ולעצמי. לא נוכחתי בדרכו האחרונה ולא באתי לתמוך במשפחתו במשך ימי האבל. לא חוויתי עם המשפחה את אותם ימי אבל, ימים בהם יושבים יחד, מספרים, משחזרים נזכרים ומשבחים ימים עברו, בהם עדיין היינו ביחד עם אותו אב, דוד,  כה קרוב וכה מיוחד. לא ארבה בפרטים בפרק זה, אשמור לי הזכות לספר אודותיו בהמשך, אך דבר אחד אומר, אין ספק שהיה שיך לאותה חבורה קדושה  של ל"ו צדיקים.

             נפשי חסרת המנוחה, סערה עכשו עוד יותר. הפרידה מדודי צבי הדגישה והבליטה את הצער על עולם שאט, אט הולך ונעלם. לפתע, תהיתי, בני דורי ואני עומדים למלא בחיי ילדינו מה שהורינו היו עבורנו. אך האם נוכל למלא את עולמם בתכן, אם אנחנו עצמנו נהיה מנותקים מהעולם של הורינו והורי הורינו?  לא, עניתי לעצמי, הקשר הדוק, העולם של הורינו, יסוריו והנאותיו, חשוב שיעבור בירושה גם לילדינו. בספור עברנו יש יותר מאשר סתם אנקדוטות, בספור ההיסטוריה טמון העתיד, ולפתע חפצתי לזעק: "עולם אל תעלם, השאר," חפצתי לחסם את הדרך בעדו ולאלצו להשאר עמנו.

             שבועות אחדים עברו באבל כבד, ריקנות שררה בחיי. אך יום אחד חלף במוחי רעיון שסחף את כולי לעשיה חדשה.   עשיה שתכלול את כל אהבותי, אהבתי למשפחתי הקרובה והמורחבת, אהבתי לארץ מולדתי ולקהילה, זקתי לכתיבה, קריאה ולאסוף פרטים. עשיה שתשמר במשפחתנו את אותם אנשים אשר עד לפני רגע היה נדמה שהם הולכים ונעלמים מחיינו.