Yigal Arieli

A collection of excerpts from Yigal's reflections

Main Menu

WhatsNew:

Release October 16, 2022

Yigal used to write short chapters and read them at various events in the nursing home where he lived in the last years of his life.

The large and interesting part of the chapters are part of his life history.

Few are translations or abridgments of facts related to general education.

Release Feb 23, 2020

Berek Szczekacz and Chana Szmidt

Berek Szczekacz and Chana Szmidt had 12 children. Searching for Birth, Marriage, Death records (BMD) brings us occasionally to meet living family members. I admit, getting to know new blood related family members is the most exciting part of doing genealogy. Lately I met Yoram Shachar, one of Berek and Chana’s great, greatgrandchild about whom I haven’t heard until Dec 15, 2019. The meeting has prompted me to create pages for the descendants of Berek Szczekacz, our mutual great, great grandfather. The released page will introduce you to the 12 children and to their children. Currently there are only two documented stories, about Layzer Ludwig Szczekacz and about Frajdla Szczekacz. The stories about Yoram Shachar, Samuel Szczekacz (The artist, Shmuel Tzur), the many Shakter’s descendants and others will follow soon.

Release Nov 9, 2019

Yosef Kaluzynski and Chana nee Sznajderman

Lebanon About 1909-1914

Release Jan 6, 2018

Fajgla Kaluzynski and Wolf Szperling

Wolf and Fajga Kaluzynski

The Holocaust Had no Mercy for the Szperling Family

Stories and Photos

Release June 26, 20

Ludwig Layzer Szczekacz

A Telephone call from Australia to Californiaswept Jane and me into a research in the Czech Republic. Several families appeared for a moment and then disappeared during the Holocaust. Very few suvivors, many Yad Vashem testimony pages and research in the Czech Republic declared Jane, Dov Kuflik, his sister, Idit, and the five grandchildren of Josef Arieli, my self included, are 3rd cousins. Jane, Dov and his sister, Idit, are 2nd cousins.

Dawid Borejdo Sznajderman

The following story is about Dawid Sznajderman, the son of Abram Moshe Sznajderman and Ajdla Koenigsberg, who survived the tumultuous time of WWII.

Marek Kaluzynski

Marek Kaluzynski was son of my great grandfather, Abram Kaluzynski, and his second wife, Chaja Dzialoszynska.

Marek Kaluzynski

Marek’s mother, Chaja, died around 1912 in Czestochowa, leaving his father with five young children;

the youngest, Sara, was two years old. Marek was fourteen years old.

Release History

Important Links

Zawiercie Yizkor Book Project

Read the Beautiful translation by Jerrold Landau

Connect with Czestochowers all over the wold.

The World Society of
Czestochowa Jews
And Their Descendants

Family History

Memories, like sand stones
Slowly, a grain follows a grain,
Erode, crumble, and vanish.
Sea waves and wind
Sweep them away
Hurry
Listen to the voices
Collect the words,
The names, the episodes, the moments…
Carve and seal them
In a meticulously crafted pendant
Close to your heart
Allow them to live forever.

Let Us Start With Basic Steps:

Write down everything you know about yourself and about your family:

Full names
Date of Birth, Marriage and Death
Where these events occured
Talk to your grandparents, parents, uncles and aunts
Write down family anecdotes
Scan family photos
Scan Family documents

Yigal Arieli

A Collection of Excerpts from Yigal's Reflections


ציהולי לכבוד שנת המילניום מתקיימת בירושלים תערוכת יצירות זכוכית אולי הגדולה ביותר בעולם של אמן הזכוכית הגדול והמפורסם ביותר במאה ה- 20 דייל צ'יהולי, הגר בסיאטל, ארה"ב. התערוכה כוללת 12000יצירות זכוכית מורכבות על שלדי ברזל. ביניהן כמה פסלי ענק ויצירות מופלאות העשויות זכוכית ומטילי ברזל משקלן הכולל של יצירות הזכוכית הוא כ- 42 טון ואורך מטילי הברזל הוא כ- 4 ק"מ לצורך ההקמה הביא אתו האמן, צוות של 50 איש אשר ביחד עם 40 עובדים הקימו את התערוכה ההקמה נמשכה כחודשיים. זו התערוכה הגדולה ביותר שהקים צ'יהולי אי פעם. לדבריו, מסמלת התערוכה סגירת מעגל, שכן בועת הזכוכית הראשונה נופחה כאן בארץ ישראל לפני 2000 שנה לדעתו של צ'יהולי, הזכוכית היא החומר היחיד אשר יתקיים על פני כדור הארץ לנצח נצחים כמות שהוא, בעוד שאר החומרים פושטים צורה ולובשים צורה ומשתנים כל הזמן. לדעתו אין מקום מתאים יותר בעולם לפנות ממנו אל המילניום החדש מאשר ירושלים, העיר הנצחית עם האור המיוחד שלה. עם מזוג התרבויות השונות, והמזיגה בין העתיק לחדש	עצות לקשישים • לקראת יום הקשיש הבינלאומי שחל השבוע מצאתי באינטרנט עצות ורמזים, איך לשפר את הביראות ולהאריך את תוחלת החיים של האדם המבוגר. • המנע ממזון משומר ומתובל בחומרים שאינם אורגניים וממזון מטוגן או המכיל חומצות שומניות. • המנע משתיית מים ישר מהברז, כי המים מזוהמים ואינם מסוננים. המים מחלחלים למי התהום מתוך אתרי אשפה ומריכוזי שפכים וחומרי הדברה ופסולת רעילה. • התרחק ככל האפשר מצגי מחשב וממסכי טלוויזיה. הקרינה מהצגים פוגעת בשדות האנרגיה של גופנו. • הימנע מלשכב כשליד ראשך מכשירים אלקטרו מגנטיים. התרחק מהם לפחות 5.1 מ.' • המנע מעישון, המנע משתית אלכוהול, המעט בשתיית משקאות המכילים קפאין. • הרבה באכילת ירקות ופרות חיים, חיטה ופולי סויה. • הרבה בפעילות גופנית במיוחד תרגילי הליכה, ותרגילי הרפיה. • מומלץ מאוד לאתר תחביב אהוד לעת זקנה ולהתעסק בו בשעות הפנאי, רצוי תחביב שמעסיק גם את המוח וגם את אברי הגוף האחרים. • רצוי להוסיף לדיאטה היומית מינרלים וויטמינים כגון C ו-A . כמובן שלכל אחד יש צרכים מיוחדים משלו ורצוי להיוועץ ברופא. • חשוב מאוד להימנע ממריבות ומהתרגזויות. צריך להרבות בשמחה ובמצב רוח טוב. להסתכל על הסובב אותנו במבט חיובי. • שירה ורקוד הם תרופת הפלא לחיים ארוכים ובריאים.
חלומו של רקדן היה זה בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שחזרתי מהחוג לריקודי-עם של יום חמישי, לאחר מקלחת וכמה רגעים של מנוחה, שכבתי לישון. מיד חשתי שיהיה זה ליל נדודים ושלא אוכל להירדם. שכבתי על הגב, התגלגלתי אל הבטן, הסתובבתי על צד ימין ועל צד שמאל אך עיניי נשארו פקוחות. מה קורה לי? הן לפני צאתי לריקודים הערב הרגשתי עייפות ורצון לנמנם. ודווקא עכשיו אחרי כשלוש שעות של ריקודים סוחטים ומעייפים כשאני סוף סוף במטה ,אני מרגיש רענן ועיני פקוחות וערניות, כאילו זה עתה החל בוקרו של יום חדש. התחלתי לספור את חברי החוג שרקדו הלילה ואפילו את אלה שחסרו. אינני זוכר עד איזה מספר הגעתי, אך נראה שנרדמתי רעש חזק העירני. ומה ראו עיניי? אולם גדול, במרכזו שולחן ומ עליו שלט ובו כתוב באותיות גדולות ומאירות עיניים: דיון בנושא ריקודי עם ואני שומע המולה ובליל של צעקות וויכוחים, אך אינני רואה איש חוץ מאשר אדם אחד בודד היושב בראש השולחן. אני מסתכל שנית ואינני רואה אף איש פרט לאותו אדם. אני מביט בו בשלישית ביתר תשומת לב ולהפתעתי הרבה הרי זה אני עצמי היושב שם. והנה רואה אני את הראש שלי מזדקף בגאווה ופותח בוויכוח סוער עם שאר אברי הגוף לאחר שעיניו בחנו את גופי לאורכו מלמעלה למטה פנה בחמת זעם ובזלזול אל הרגליים: "אתן הרגליים אתן חסרות כל הבנה, אתן עושות רק מה שפוקדים עליכן. לכן אין שכל או הגיון, ולא שקול דעת, מאומה אינכן מבינות. אילולא אני הראש הנותן הוראות, לא הייתן יודעות לעשות אפילו צעד קטן ועלוב אחד, לא כל שכן הליכה, ריצה, קפיצה או ריקוד. אנא מכן הפסיקו להתווכח, תנו את הכבוד למי שראוי לו, הישארו במקומכן שם למטה ואל תעיזו לפקפק אף פעם בעליונותי עליכן. ואל תמעיטו במקומי הרם והנישא מעל כל שאר אברי הגוף. לפתע קמו הרגלים שנפגעו מדבריו החמורים ולא מחלו על גאוותן המושפלת ושתיהן יחד פתחו בקול גדול וחזק. אך הדברים שאמרו היו מכוונים לא רק אל הראש בלבד אלא גם ובמיוחד אלי: אתה אדוננו הנכבד אשמאי זקן שכמוך, אתה עושה חיים. אתה רוקד כמה פעמים בשבוע, שלוב ידיים וזרועות עם רקדנים אחרים, השרים רוקדים ומשתוללים כמוך, או ברקודי זוגות כשידיך חובקות נערה צעירה וכל כולך שרוי ברקיע השביעי של חינגה, עליצות, ששון ושמחה." אך מי עושה עבורך את כ ל העבודה הקשה? מי נושא את גופך המדושן עונג? הרי אנו מקפיצות ומרקידות אותך. בשבילך, אנו הולכות בקצב מהיר או איטי, בשבילך אנו עושות סיבוב חד או עקלתון, רוקדות ברגל ישרה ובנחת או בדילוגים ובקפיצות. האם ראשך המתנשא והגאה הוא הקופץ והעושה את השיופים ואת סיבובי הלחץ? מי אם לא אנו הרגליים הנושאות אותך ואת כל אברי גופך האחרים הרברבנים והיהירים. וזה עדיין לא הכל שיש בפינו עליך. בוש והכלם כי כאשר אתה מצליח בריקוד, היות שאנו רגליך הצעדנו אותך לפי צליליה וקצבה של המנגינה, בצעדים המדודים והמדויקים של הריקוד והודות לנו אתה מקבל מחמאות מבת זוגך. אז אתה עונה לה ואומר: "תראי, זוגתי היקרה, כמה טוב זוכר אני כל צעד וכמה מהר לומד אני כל ריקוד חדש כמעט כמוך עלמתי הצעירה." ואותנו הרגליים האינטליגנטיות שלך, אותנו אינך מזכיר בכלל ועל חלקנו בהצלחה זו שלך, לא נאמרת אף מילה אך כשאתה טועה בריקוד ומסתובב ימינה במקום שמאלה ומתנגש חזיתית בבת זוגך או בבת זוגו של השכן, או אז אתה מתנצל ואומר: "מה לעשות יקירתי רגלי כבר אינן מה שהיו פעם. וכמובן שאינן קלות וזריזות כרגלייך הצעירות יעלת החן שלי. מובן מאליו, בשעת כישלון אתה נזכר בנו, כשאין הצלח ה אנו הרגליים אשמות. היודע מה אתה? אתה יהיר מתנשא וכפוי טובה!." פתאום מתערבות הידיים בוויכוח הסוער: רבותינו המתווכחים, כל הכבוד לכם ולנימוקיכם המשכנעים, האם אינכם חושבים שחלקנו בריקוד, אם אינו עולה על חלקכם, לפחות משתווה לו. במה אוחזים הרקדנים זה בזו וזו בזה, גם בריקודי זוגות וגם בריקודי מעגל. הן בלי הידיים היה המעגל מתנפץ לרסיסים וריקודי הזוגות היו הופכים לחוויה של בדידות ושממון. אנא אמרו לנו איך יחבק הבן את בת זוגו שעה שיזהר כהן משתפך ברקע בנגינת "טנגו עכשיו?" ומה טעם יהיה לרקוד בוא נפגש" בלי הושטת ידים מלאות ערגה, אחד כלפי השני הבל ורעות רוח, הידיים הן החשובות מכל, בלעדיהן אין זוגות ואין מעגלים, הידיים ראויות לכל הכבוד והתהילה של הרוקדים והרוקדות. והנה נשמע קולם הצורם של האוזניים והעיניים כל ארבעתן במקהלה מכובדינו, איך הייתם רוקדים אילו לא היינו אנו מסייעים לכם לשמוע את המוסיקה ואת קצב המנגינות של הריקודים, וחשוב מכל איך הייתם שומעים את הוראותיו של יענקלה המדריך? הרי ריקודיכם היו הופכים לאנדרלמוסיה, לתוהו ובוהו למבוכה ומבולקה. אחד היה רוקד הורה, שני רוקד עץ הרמון והשלישי סמבה סימפטיקה וללא עזרתן של העיניים הייתם הרי נתקלים זה בזה ואחד היה דורס את רעהו. לא ולא בלעדינו האוזניים והעיניים אין ריקודים ואין רקדנים. ואז לפתע מי פותח את פיו ומדבר וקולו עולה על קולות כל המתווכחים האחרים. הפה ושתי סגניותיו השפתיים: מה אתם כולכם מפטפטים ומפטפטים אני הפה החשוב מכל, איזה טעם היה לכל ריקודיכם אילו אי אפשר היה לשיר, לשרוק ולצווח תוך כדי ריקוד. ואיך תסתדרו אם אי אפשר יהיה לספר זה לזה תוך כדי ריקוד וכן בהפסקות דברי רכילות, וצ'יזבטים. אם אי אפשר יהיה ללחוש על אוזנה של בת הזוג מחמאות לרוב ודברי חיבה מליציים בשיר או בפרוזה או אפילו בשפת עמך, כשבת הזוג מקשיבה בסיפוק תוך כדי לקוק שפתיה, ברוב הנאה ונחת איזה טעם יהיה לריקודים ללא כל אלה" ומוסיף הפה לנאום את נאומו הנמלץ והנמרץ: תארו לעצמכם שחיים שריון או יענקלה לוי או ויקטור גבאי או מחבר ריקודים אחר הממציאים לנו יום יום השכם והערב ריקודים חדשים וצעדים חדשים כדוגמתו של הצעד התימני הישיש והאהוב, אבי אביהם של כל הצעדים, ימציא פתאום צעד חדש, סתם צעד, אולי אשכנזי ואולי ספרדי צעד צעיר ומקורי צעד שאינו מבוצע על ידי הרגליים או הידיים אלא על ידי הפה והשפתיים. צעד שנקרא בעברית עממית וגם בעברית מליצית ואפילו בעברית תנכית -נשיקה. אנא אמרו לי איך תבצעו צעד כזה בלעדי ובלעדי שתי סגניותיי החסודות" סיים הפה את נאומו ולא יסף. לאחר סיום דבריו של אחרון המתווכחים נשמעו צעקות: להצביע! להצביע!! ולהחליט מי צודק! לפתע קם אלמוני שנשא את דבריו בשקט כאילו לא איכפת לו אם שומעים אותו או לא, אך אני שמעתי את דבריו ברור וצלול. הוא פנה אל כולם ואמר מתונות: "שמי זיכרון, אני אינני אבר בגוף, אני רק דייר משנה בתוך הגוף. שמעתי את וויכוחיכם וטענותיכם לפני ההצבעה, אנא, שמעו אתם את דעתי, ואחר כך תצביעו ותחליטו מה שתחליטו והרי דעתי, כל אחד מכם הוא רק בורג קטן במנגנון מופלא זה שרץ ורוקד, שר ומדבר, שומע ורואה. אך אמרו נא לי האם כל זה היה אפשרי ללא עזרתי? הרי מיד עם גמר לימוד ריקוד חדש כאשר יענקלה יפעיל את המחשבה מוסיקלי שלו, לא תזכרו איך מתחיל הריקוד, ובהגיעכם לסופו בהעדרי לא תזכרו איך הוא מסתיים. ואיך בלעדית זכרו את הריקוד שבא אחריו. והגרוע מכל, הן בן הזוג לא יזכור מי מבין שפעת החתיכות החמודות היא בת זוגו. שמעו לי כולכם יחד, כפי שהנכם זקוקים זה לזה הנכם זקוקים גם לי, בלעדי הריקוד הוא משימה בלתי אפשרית. בסיום דבריו השתרר באולם שקט מתוח לכמה שניות עד שהנוכחים עכלו את דבריו. אך מיד נשמעו שוב צעקות: להצביע! להצביע! ואז לפתע התעוררתי - והנה חלום. וכל כולי השתאות, מימי לא זכרתי חלום כה ברור וכה שלם וכל מילה ומילה שנאמרה בו נשארה כאילו חקוק הבראשי, באותיות רבתי. אך מה חבל, הן התעוררתי מוקדם מדי ואת סופו של אותו דיון כבר לא שמעתי ולא את ההחלטות שנתקבלו בו. ולכן לדאבון לב נאלץ אנו עצמנו להחליט למי תודה ולמי ברכה על החוויה המרנינה והמרגשת הזו, הנקראת ריקודי עם חוויה שהיא אתגר פיזי ורוחני, תענוג והנאה ששון ושמחה, התלהבות ורוממות רוח לכל העוסקים בה מוקדש לרוקדים וליענקלה המדריך מיגאל אריאלי	מחלה חסרת סיכוי מחלתה של דבורה יקירתי נמשכת כבר למעלה מעשר שנים. בחמשת השנים האחרונות היא שוכבת ללא תנועה, לרוב עיניה עצומות אינה מבינה דבר, אינה יודעת היכן היא, אינה יודעת מי היא, אינה מכירה את הסובבים אותה, אפילו לא אותי בעלה ולא את בניה ואת נכדיה. את מזונה מכניסים לתוך גופה ומוציאים מתוכה באמצעים מלאכותיים. שריריה אינם עובדים, מוחה מת. רופאי בית החולים מודים שאין כל סיכוי שתבריא אי פעם. ובכל זאת מאריכים את חייה על ידי מזון מרוכז ותרופות מחזקות ומוסיפים לה שנים של סבל, שנים של השפלה ובזיון שאפילו חיי תולעת יפים מהם. ואני שואל, מבלי דעת את מי, למי זה נחוץ? למי זה מביא תועלת? ואת מי זה משרת? הרי אילו היה נשאר לה רק חלק קטן ביותר ממוחה, הייתה היא עצמה מתחננת לשים קץ למצב נורא זה. האין זו צביעות לטעון שזה בגלל קדושת החיים? האם לזה יקרא חיים? ואולי זה משרת את שבועת הרופאים אם כי הם עצמם טוענים שלמחלה זו אין מרפא. ואולי צריך לחפש את הסבה בתשלום הגבוה שמקבל בית החולים מדי חודש? ומה עם כבוד צלם האדם? האם אין בכך דריסה ברגל גסה על רגשותיהם וגאוותם העצמית של בני המשפחה בראותם את יקירתם נרמסת ללא כל התחשבות באישיותה, בעברה ובמעמדה. ואנשי הרפואה קובעים כרצונם את גורלה, ואולי עושים בה ניסיונות רפואיים כמו בשפני ניסיון מבלי שתהייה למשפחה, לשכל הישר ולהיגיון כל דעה.
מאיר דיזנגוף יום רביעי 12 נובמבר 2003 החודש לפני 63 שנים נפטר מאיר דיזנגוף,ראש העיריה הראשון של תל אביב. האדם שהיה לא רק ראש עירית תל אביב - הראשון, אלא היה ראש עיר עברי ראשון בארץ. שאר ראשי הערים בימים ההם היו כולם ערבים . מאיר דיזנגוף נולד ב- 1861 בבסראביה, גר בקישינוב ושם למד וגמר בי"ס תיכון. בצעירותו השתייך לארגון מהפכני בשם "חרות העם" על כך נאסר וישב בבית סוהר כשמונה חודשים. מששוחרר המשיך בפעילותו הציבורית, בהיותו בן 25 יסד בקישינוב את אגודת חובבי ציון. אחר כך היגר לפריס ושם למד כימיה, והנדסת זכוכית. בגיל 31 עלה ארצה וביוזמת הברון רוטשילד הקים בטנטורה אשר ליד זיכרון, ביח"ר גדול לזכוכית. היה מנהלו של בית החרושת כשנתיים עד שניסגר בגלל קושיים ביצור ובשיווק. נבחר לציר בכמה קונגרסים ציוניים, בקונגרס השישי היה בין אומרי הלאו בשאלת אוגנדה. בשנת 1909 היה בין מייסדי השכונה היהודית החדשה ליד יפו שנקראה אז אחוזת בית. השכונה שגדלה והתפתחה במהרה והפכה להיות הכרך הגדול תל אביב. במלחמת העולם הראשונה היה ד' ראש הוועד להגנת הישוב נגד רדיפות הממשל הטורקי, ובזמן הגרוש מיפו ב- 1917 התמנה לראש ועד הגולים. ב- 1911 נבחר להיות ראש וועד השכונה "אחוזת בית" ואחר-כך כשהפכה לעיר תל אביב, נבחר לראשות העיר העברית הראשונה בארץ, ואולי בעולם כולו. הוא עמד בראש העיר עד יום מותו ב- 1936. בן 75 היה במותו. פרסם מאמרים פוליטיים רבים, ואף חבר שני ספורים קצרים שקרא להם לידידי מנוער בסוף ימיו הוריש את ביתו ואת כל רכושו לעיר תל אביב ולמוזיאון תל אביב. הוא עמד בראש העיר עד יום מותו ב- 1936. בן 75 היה במותו. פרסם מאמרים פוליטיים רבים, ואף חבר שני ספורים קצרים שקרא להם לידידי מנוער בסוף ימיו הוריש את ביתו ואת כל רכושו לעיר תל אביב ולמוזיאון תל אביב. לזכרו ולזכר אשתו צינה נקראים רחובה הראשי של תל אביב, והכיכר אשר במרכזה
חלומות בהקיץ 28 אוקטובר, 2010 אני מתגורר בבית גיל הזהב כבר מעל עשר שנים, ואני מקווה לבלות בתוך משפחת הבית הזה גם את ימי הבאים. למעשה, היה זה צעד נכון. רובן של הבעיות נפתרות כאן בהקדם על ידי צוות הבית וצוות אחזקה מסור ומהימן. כל אנשי הצוות כולם כאחד אדיבים ומסורים. כמעט שלא נתקלתי במי שהוא שאינו מתייחס יפה ובנימוס. נוכחתי לדעת שכל משאלה של הדיירים נענית על פי רוב בהבנה ובחיוב. כשאתה בביתך הפרטי יחידי בין ארבעת קירותיו לעיתים מופיעה תופעה הנקראת "בדידות." תופעה זו, הודות לאידה, עופרה ושאר אנשי הצוות בבית זה כמעט אינה קיימת למרות כל הטוב והחמימות בה אני מוקף, למרות שאני יום יום שבע רצון ומרוצה מביתנו זה, יש ואני חולם בהקיץ על שפורים שאם תמצא אוזן קשבת אולי אז ימצא להם מקום לא רק בעולם חלומותיי. ההרצאות בביתנו מעניקות לחיינו רסיסים של תרבות והנאה רוחנית. אך בגמר ההרצאה שעה שאני עולה לחדרי לסכם לעצמי את רשמי, יש לי מספיק זמן לחלום כי הציפיה למעלית אורכת לרוב רגעים ארוכים מאד ומרובים מאד ובתוך המעלית מתחוללות מלחמות של דגים העומדים בקופסת סרדין, מלחמות שנגרמות בגלל שהנהלת הבית לדעת רוב הדיירים אינה עושה מספיק כדי למנוע את העינויים שנגרמים לנו יום יום בצפיפות ובמחנק ובזמן הארוך שמבוזבז כשאנו נזקקים למעלית כמה פעמים ביום. הסדנאות לציור וקרמיקה והמדריך המוכשר והאהוב שלנו, אלכס, מחזירים לנו את ימי ילדותנו העליזים והמאושרים, מלאי המעש והיצירה. ביושבי בפנת החדר שעה שאלכס המסכן כ"פיגארו פה פיגארו שם," מתרוצץ בין תלמידיו, אני שוקע בעולם הדמיון ושומע ורואה את אלכס האומר: "דעו לכם שלכל אחד יש כשרון, צריך רק לעזור לו לגלות אותו, ואף פעם לא מאוחר מדי.״ אך לכך דרושות גם סדנאות מתאימות, שתהיינה מתאימות לפסול, וגם לציור אולי חדר נוסף למחשבים. כל אחד מהדיירים יוכל למצוא אז את המקום המתאים לכושרו ולטעמו. אידה זה ספור הצלחה, אני משוכנע שבשום מוסד מעין זה, בשום מקום אחר אין דומה לה ולסרגיי שלנו. שניהם נותנים לבית זה שמחה והנאה מלוא חופניים, ושניהם אהובים על כל משפחת הבית. הרי הם מפיחים בנו רוחות חדשים. כשאנו בכפיפתם אנו משילים מעל כתפינו וגבינו הכפופים, עשרות שנים, ואנו חוזרים לימ י נעורינו לגביהם יש לי רק חלום אחד ומשאלה אחת. אנא אלוהים תן להם כח להמשיך במרץ וחיוניות זו, עוד שנים רבות" ואנא הוסף גם לנו שנים להנות מהם. אני מטייל במרפסת היפה שלנו, ולפעמים אני מתיישב לי שם בפנה וחולם. ואז רואה אני את המרפסת הזו, היפה כל השנה אבל יעילה רק כמה שבועות בשנה והנה בחלומי, לפתע צמחו לה דפנות וגג מתקפלים עשויים מחומר מתקפל ושקוף, שנתן לסוגרן ולפותחן. ואז אפילו כשהשמש לוהטת וחם בחוץ או כשהגשם והרוח משתוללים וקר בחוץ אפשר להנות מחמימות ואויר צח ביחד עם הרגשה של טיול בחיק הטבע, או בגינה יפהפיה. אך מה חבל, הרי כל זה אינו מציאות ואף לא פטה מורגנה, בסך הכל הרי אלה רק חלומות בהקיץ.
לג בעומר מהו החג ל"ג בעומר? ל"ג בעומר הוא אומנם חג ססגוני ומרכז בימינו, אולם מפתיע לגלות שאינו מוזכר - לא בתורה, לא במשנה ולא בגמרא. רק בספרות ההלכתית שנכתבה מאוחר יותר מוזכר ל"ג בעומר - כיום ה- 33 לספירת העומר. ספירת העומר: שמונים מיומו השני של חג הפסח ועד לחג השבועות, שבעה שבועות. בתלמוד הבבלי, מסופר על שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא שכולם מתו לפני ועד יום זה. בגלל מותם של כל כך רבים, נוהגים עד היום מנהגי אבלות בימים אלה. לא עורכים חתונות ולא מסתפרים או מתגלחים. ביום ל"ג בעומר הפסיקה תמותתם של תלמידי ר' עקיבא– לכן, בל"ג בעומר מפסיקים לנהוג במנהגי האבלות. החל מיום זה אפשר להתחתן וגם לסדר את התספורת. ביום שהפסיקה המיתה החלו גם לשמוח. "לל"ג בעומר יש פן נוסף: יום "הילולא של רבי שמעון בר יוחאי. לפי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום זה. לכן, יש הנוהגים לעלות לקברו ולקבר בנו הנמצאים על הר מירון. נוהגים להדליק שם מדורות ולקיים שם שמחה, סעודה ענקית וריקודים. ויש השואלים, שמחה ביום מותו של צדיק וגדול, הכיצד? וטוענים כי היה ראוי יותר להתאבל ולהצטער ביום כזה אך לעומתם, ישנה מסורת ארוכת שנים למנהגי השמחה והדלקת המדורות. והעם והקהל נוהגים לפי המסורת. תאור ההילולא בל"ג בעומר מפיו של סופר שחי בארץ לפני כמה דורות. קשה לתאר במילים את גודל השמחה. קהל של מאות, אנשים, נשים וט"ף. "אלו יגילו וישמחו וירננו ויעלוזו בריקודין שבשירת "בר יוחא ואלו עומדין ברגש הקודש בשפיכת נחלי דמעות ככלות הנפש ואלו מעוטפים בטלית ותפילין יושבים על הרצפות הקדושות ולומדים בספר הזוהר. הוא גם מתאר בספרו את מנהג ה" חלקה" שאף הוא נהוג גם היום. כשמגיעים הילדים לגיל שלוש מספרים את שערם בפעם הראשונה בחייהם, במירון, בל"ג בעומר. ״וכיתות כיתות מרקדין ומטפחין בילדים הקטנים." מרכיבים אותם על כתפיים ומגלחין להם שם התגלחות הראשונה, וחולקין לכולם יין ויי"ש ומזונות ואומרים לחיים זה אל זה ומברכין זה לזה, וההמון קוראים את הילדים הקטנים האלה "בשם "חתנים דרבי שמעון בר יוחאי.
חג האוהבים היום ט"ו באב, חג האוהבים. מענין לציין שיש כבר תחליף דיגיטלי ללבבות האוהבים. תחליף לפזוז בין הגפנים ולרדיפה אחרי יעלות החן בשדות ובכרמים של ימי הקדם. התחליף המודרני - האינטרנט. אינספור אהבות כבר נרקמו בחוט הדיגיטלי הזה. אשר יכול לקרב במחי פעימת מונה לבבות רחוקים אפילו משני צדי האוקינוס או מיבשות רחוקות ונדחות. היכול גם לגרום להרבה שברי לב וטרגדיות, כמקרה האיום שקרה בסוף השבוע החולף כשגבר קנאי רצח ושרף את אשתו ושני ילדיו בטענה של בגידה אינטרנטית. ולשואלים : איך ניתן להתאהב במשהו שלא רואים, לא מריחים ולא ממששים? ובכן זה אפשרי, באינטרנטית קוראים לזה בליינד דייט. האוהבים שולחים זה לזה כתובות באימייל, שולחים מכתבי אהבה באמצעות האינטרנט, מצרפים גם תמונות אישיות דיגיטליות ובעיקר, הרבה הרבה דברי תשוקה. מדברים בתוכנת דיבור הנקראת צ'אט, אחרי משפט אחד או שנים אפשר לדעת, אם יש מאחורי הדיבורים היפים כסוי או לא. לאט לאט, מתחילים להתביית על זה השולח את המשפטים המרעידים את נימי הלב ואת הדברים הכי מדליקים. חברה! גם אם המדבר הוא ישיש או ילד - אם דיברת איתו שלוש שעות והיה מעניין ומשעשע - מה אכפת לך גילו? ומה עם ארוטיקה? איך יכולים לממש תשוקה פיזית באינטרנם? אמת ונכון! זה עדיין חלום שמימושו מחכה לממציא הבא. ממציא שרצוי שיהיה גאון גדול יותר אפילו מביל גייטס. ושאם ירצה השם, יופיע בהקדם, בתחילת המילניום הבא.
דמוקרטיה נוסח בית גיל הזהב לקראת קונגרס הגמלאים הארצי השני שהתקיים בשבוע החולף בבניין הקונגרסים אשר במגרשי התערוכה, החליט גם ביתנו להשתתף בבחירות ובתחרות של הגמלאים למלכת היופי הארצית שלהם ואמנם נבחרה מלכת היופי של ביתנו, אך למרבה הפלא איש מאתנו הדיירים שסביר היה והגיוני שאנו נהיה הבוחרים של מלכתנו, איש מאתנו לא ראה אותה ומרבית הבוחרים אף לא ראו אותה ולא הכירו אותה, למעשה אנו הדיירים אף לא יודעים אם היא כבר דיירת או נמצאת עדיין בתקופת ניסיון והרי חידה מעניינת, מי בחר בה? אם אנו הבוחרים בכלל לא הוזמנו ליום הבחירות ולא השתתפנו בהן, היא לא הוצגה בפנינו ולא ראינו אותה, אם כן מי היה זה שבחר בה? אולי היו אלה גמדים שעשו את עבודתנו באחד הלילות, כדי לא להטריח אותנו הקשישים והעייפים אחרי יום עבודה מפרך של משחקי קלפים את החידה לא היינו פותרים אילולא, למזלנו צפור קטנה לחשה לנו שההנהלה עצמה ואולי אפילו לא כל ההנהלה. כנראה שהייתה זו דמוקרטיה של קול אחד, בלי בעיות של רוב ומיעוט, קול אחד בחר בה, המלכה נבחרה פה אחד ללא עוררין, פשוטו כמשמעו בחירה ברוב קולות של פה אחד ויחיד ועכשיו הערה בקורת זו שלאחר מעשה היא אקדמית בלבד, היא לא נועדה לערער עלהבחירה עצמה, יכול להיות שהגב' שנבחרה היא יפהפיה ובאמת ראויה לתואר המלכה, אך אני ועוד רבים מהדיירים כולנו תמהים ושואלים האם זו הדרך? האם כך בוחרים? האם זו דמוקרטיה נוסח בית גיל הזהב בתקוה שבבחירות הבאות תלמד הנהלתנו איך עורכים בחירות ואיך מקיימים חוקי יסוד של דמוקרטיה גם בבתי קשישים.	ערפאת לך ברח לשכת דובר צה"ל בקבוץ גשר הזיו - בנקודה זו מתחיל סיורנו בלבנון וכאן מצטרף אלינו קצין בדרגת סגן אלוף מצוות הדובר אשר ישמש לנו כמורה בסיור של וותיקי ההגנה ומתנדבי המשמר האזרחי מסביון, גני יהודה והסביבה שנערך בזמן מלחמת שלום הגליל. אנו עוברים את ראש הנקרה שמאחוריה עד מבצע של"ג היה שטח לא נודע, עוין, רוחש איבה ושנאה. הנוף דומה מאד לנופו של הגליל שלנו. אותה צמחיה אותם סלעים ואותן גבעות מוריקות. כעבור מספר קילומטרים מחנה של יוניפיל. לפי מראהו כאילו נועד לטקסים בלבד ולא למלחמה או הגנה. אוהלים יפים, מוסדות מסודרים, חיילים מצוחצחים, סוכות צל לשומרים, הכול נקי מבריק ונוצץ כאילו הנה עוד רגע באים לצלם כאן סרט פרסומת. ואכן, מאז מלחמת שלום הגליל אין לחיל זה כל תפקיד פרט להצדעות ותרגילי סדר. נקורה הלבנונית שמעבר לגבול, הרוסה ומוזנחת, מיד אחריה פזורים לצדה ולאורכה של הדרך מבנים הרוסים שהיו בשטח יוניפיל, מבנים ששמשו מבצרים ומקומות מסתור למחבלים. בתוכם נמצא נשק רב וציוד מלחמתי מגוון כולל ציוד גנוב מצה"ל. אנו עוברים ליד מה שהיה בעבר מחנה הפליטים הגדול רשידיה הנמצא במרחק מה מהכביש הראשי קרוב לים, כולו הרוס עד היסוד. הכביש עובר בין פרדסים ומטעים של בננות, רימונים וגפנים. בתוכם עדיין מסתתרים מחבלים שצולפים מפעם לפעם על מכוניות העוברות בכביש. אנו מקבלים הוראות להיות מוכנים לכל רע, נדרשים לא לצאת מהאוטובוס ואפילו לא כשהאוטובוס זוחל או נעצר ולעתים לזמן ארוך בגלל עומס התנועה ואי הסדרים השולטים בכבישי לבנון. לפני צור מלווה הכביש את מסילת הברזל הישנה שהובילה בזמנו מהצפון, מתורכיה דרך סוריה ללבנון, לא"י, לסיני ולמצרים. זה שנים שמסילה זו לכל אורכה אינה בשימוש ואינה מופעלת. פרט למקום זה, פה, היא תוקנה ושופצה. כאן השתמשו בה המחבלים והסיעו עליה קרוניות של נשק למחסניהם בצור וסביבתה. מימיננו אנו עדיין חולפים על פני פרדסים ומטעים, אך משמאלנו נמשכת שורה ארוכה של חנויות ומוסכים הרוסים למחצה. ליד אחת החנויות אנו עוצרים לארוחת חטיפים ושתיה קלה. כאן אנו פוגשים כומר נוצרי שמספר על האזור: חנויות אלה היו קודם בבעלותם של נוצרים לבנונים שהתגוררו בכפרי הסביבה הקרובה, אחרי כן נתפשו על ידי הפלשתינים שפשוט טבחו את הבעלים הלבנונים שלא הסכימו למסור להם מרצונם הטוב את החנויות והמוסכים. לבסוף השתלטו על האזור המחבלים הפכו את החנויות והמוסכים למחסנים ולבתי מלאכה לתקון כלי נשק, מכוניות וציוד מלחמה. הם שלטו במקום עד פרוץ המלחמה. עם תחילת הכבוש הישראלי ובמהלכו תוקנו ושופצו חלק מהמבנים והחנויות והם משמשים כיום שנית את הכפריים הלבנונים כחנויות מכולת, ירקות ומחסנים. אט אט מתחילים גם פליטים בודדים ומשפחות לחזור אל מבני המגורים הפזורים פה ושם בין הגבעות והפרדסים. מרחוק רואים אותם עומדים ומתקנים דלתות וחלונות וגגות של בתיהם ההרוסים . הכומר שלנו מצביע על התכונה הרבה של העובדים והמתקנים ומביע תקווה ומשאלה באנחה עמוקה, שגם ביתו וכנסייתו שנהרסו כליל בידי מחבלים פלשתינים, ישוקמו ויוקמו מחדש בקרוב. הכביש אף על פי שנחשב לכביש ראשי הוא צר מאד ובקושי מכיל את התנועה לשני הכיוונים של רכב צה"לי רב, נגמשים, מובילי טנקים ואוטובוסים של אגד ודן המסיעים חיילים וציודם צפונה. בכיוון ההפוך, לקראתנו, מגיעות מכוניות לבנוניות פרטיות רבות היורדות דרומה, הן עמוסות רהיטים כלי מטה ובגדים, על גגות המכוניות קשורים לולים וכלי חקלאות ביחד עם מחצלות ומזרונים. העיר צור הרוסה בחלקה, בכניסה אל העיר ברחובה הראשי בתים בני שלושה וארבע קומות שכל תקרותיהם מוטלות זו על גבי זו כמבני קלפים שקרסו ונפלו. הן מונחות על הקרקע וסביבן הרים גבוהים מעורבבים כסלט של גושי בטון ואבן, לבנים שבורות, שברי רהיטים, חלקי דלתות וחלונות. המדריך מצביע על בתי ספר שעל גגותיהם עמדות מבוצרות של מחבלים מהם נורו מטחי יריות כבדים על חיילי צה"ל בהיכנסם העירה. המקום נבחר בכוונה תחילה כי בתי ספר הרי נחשבים מחוץ לתחום פעילות צבאית. ובאם צה"ל בכל זאת יעז להגיב בהפגזה, הם יוכלו להתלונן שצה"ל מפר חוק בינלאומי. ואכן צה"ל לא הגיב כיאות, וכתוצאה בתי הספר לא הפכו לאיי חורבות כמו המבנים האחרים שבקרבת מקום. בתוך צור ובכפרים שלידה ישנם גם מבנים רבים שלא נהרסו כליל. המדריך מסביר לנו שברובם אלה מבנים שנתלו עליהם דגלים לבנים ולא היו בהם צלפים. או מבנים שיושביהם הצליחו לגרש מתוכם את המחבלים הפלשתינים בעוד מועד. העיירות בדרום לבנון מצטיינות בבניה מבולגנת, עלובה ומחוסרת תכנון. הכבישים ואפילו הראשיים מפותלים ורוחבם משתנה כל כמה עשרות מטרים ללא כל סבה טופוגרפית או טכנית. לעתים, הדרך חייבת להתפתל מפני שמאן דהוא בנה את ביתו באמצע הדרך ועל כן על הכביש להתפתל כדי להקיף אותו. המבנים בעיירות אלה ברובם בנויים טלאי על גבי טלאי, אך למרבה הפלא פה ושם יש גם מבנים יפהפיים ומודרניים, לדברי המדריך רובם של אלה שייכים ללבנונים שגלו למרחקים ושבו לגבולם עם כיסים מלאי דולרים ושטרלינגים אחרי שהתעשרו באמריקה או בנסיכויות הנפט העשירות במזרח. עד כאן עבר הכביש שלנו במקביל לים אך מרוחק ממנו כמה מאות מטרים. ביציאה מצור הכביש מתרחק מהים ושוב מתפתל בין פרדסים ומטעים. הכביש עמוס, פקקים ארוכים. הוא אינו יכול להכיל את התנועה העוברת בו. רכב מלחמה רב, טנקים ונגמשים ושפע של פליטים הבורחים דרומה מפחד אש המלחמה המתפשטת ופוגעת קשה בעיר ביירות ובסביבתה הכפרית. למרות התנועה העמוסה והצפופה , אין אף שוטר או פקח תנועה לרפואה. למעשה, הנהגים הלבנונים בכלל אינם זקוקים לחוקי תנועה, הם נוסעים לפי שני חוקים שלהם: "חטוף ככל יכולתך" ו"כל דאלים גבר," הם דוהרים לשוליים עוברים מימין לשמאל וחזרה, יורדים לשדות ועוקפים משני הצדדים, חותכים את הכביש לרוחב ומתנהגים כמו בקרקס. כל כמה דקות נשמעים קולות רועמים של תאונה, ואז, מיד נעצרת התנועה וכל הנהגים מתגייסים וכולם יחד, פוגעים ונפגעים שכם אחד: ב"יאללה! היי הופ!" מרימים וזורקים את המכונית שנפגעה אל מחוץ לכביש וממשיכים לטוס ולהשתולל כאילו כלום לא קרה. מה שמפליא, אין צעקות ואין קללות גם הניזוקים מקבלים את אשר קרה בשקט ובשלווה כאילו הייתה זו גזירה משמים, עומדים ליד השרידים המפויחים של רכבם ההרוס ומחכים. השד יודע, למי ולמה. משני צדי הכביש בשוליים עובדות מכונות ענקיות של צה"ל שגודעות עצים וסקרייפרים גדולים מגלחים את השטח ברוחב של כחמישים מטרים משולי הכביש, בכדי למנוע מקום מסתור למחבלים ולצלפים. בצמתים משטרה צבאית של צה"ל בעזרת חיילי מיליציות לבנוניות בודקים את היוצאים והנכנסים לכיוון ביירות. עד כניסת צה"ל ללבנון לא היו בארץ זו תמרורי תנועה ולא שלטי דרכים. התמרורים והשלטים היחידים הנמצאים כאן היום הם תוצרת כחול לבן ורובם הגדול בעברית אפילו שמות הכפרים והעיירות שבדרך בעברית. יש הרגשה כאילו אתה עדיין בארץ. לבנוני הבא מאזור אחר לכאן ורוצה לבקר את קרוביו במקום, צריך לדעת לקרוא עברית על מנת להתמצא בשטח ולהגיע אל העיירה או הכפר אותם הוא מחפש. אנו חוצים את נהר הליטאני על גשר חדש שהוקם על ידי צה"ל במקום הגשר הישן שנהרס על ידי המחבלים. מתחת לגשר חונות המון מכוניות של פליטים שברחו מאזורי הקרבות שבצפון. כאן בטוח, בקרבת מקום ישנו מחנה צבאי של צה"ל ומתחת לגשר יש מים וצל. בין המכוניות התמקמו על מחצלות ויריעות בד, משפחות שלמות, נשים וטף, חלקם ישנים אחרים מבשלים או עושים מנגל. קרבת המחנה משרה עליהם הרגשת בטחון. לעומת זה, המחנה של צה"ל, מראהו לגמרי לא מלבב ולא דומה למחנה של יוניפיל שראינו הבוקר. מיקומו בעמק משובש, כולו אבנים וסלעים שלא סוקלו, אבק, חול וחום שולטים בו, החיילים מסתובבים לבושים מכנסיים קצרים בלבד כי החום איום ואין צל, זעה מכסה את גופם והם כל הזמן מנגבים אותה. כל מכונית העוברת לידם מרימה ענן אבק שמכסה אותם ובמיוחד את חיילי המשמר שליד הגשר. אחרי הליטאני הכביש שוב מתקרב לים, החופים כאן תלולים, סלעיים ומפותלים, כמעט אין פיסת חול בין הסלעים והים, הגלים מתדפקים על מדרונות החוף התלולים ועל הסלעים אשר לרגליהם. אין אפשרות לטבול בים או לשחות כאן, פרט לחוף רחצה אחד קטנטן שנוצר במוצאו של וואדי הנופל במקום זה לים. ואכן המקום מוצף מאות של מתרחצים שרובם כנראה מבין הפליטים המנסים ליהנות מקרירותם של המים ונאלצים לשכב כמעט כסרדינים אחד צמוד לשני בגלל הצפיפות וחוסר מקום. והנה אנו שוב עוברים ליד מחנות הרוסים של פלשתינים מימינו של הכביש. בשפך הנהר הזהראני בתי זקוק של מוצא צנור הנפט העיראקי המגיע לכאן אחרי עוברו בשטחה של רמת הגולן. אחרי הגשר מימינו של הכביש על גבעה סמוכה מיכלי נפט ענקיים שבחלקם הופגזו ונשרפו. במקום נעשית עבודה קדחתנית של שיפוצים ותיקונים בעזרת ציוד כבד ומומחים של צה"ל. לפני הכניסה לצידון מחנה גדול של פליטים פלשתינים, מחנה ענק שממוקם ליד ערוצו של וואדי אשמס. הוואדי שימש למחנה כחפיר הגנה והקיף אותו מדרום ומזרח. במקום זה היה קרב מר שבסופו נהרס כל המחנה. במחנה זה היו מבנים רבים תת קרקעיים ומבנים עליונים שהיו מקושרים ביניהם במנהרות מבוצרות מתחת לפני הקרקע. במנהרות אלה נמצא ציוד מלחמתי בכמויות גדולות, כאן גם נמצאה ה"חפרפרת" הרוסית המפורסמת שחפרה ושריינה את המנהרות, הבונקרים ומחסני הענק התת קרקעיים. לפי כמויות הציוד שנמצאו כאן ניתן להבין שאם תכננו המחבלים לתקוף את ישראל בעזרת צבאות נוספים הרי במקום זה תכננו לציידם לפני הפלישה לישראל. הגענו לצידון, זו עיר גדולה בת כמאה וחמישים אלף תושבים שחציים פלשתינים. גם כאן ראינו דוגמאות של בתי ספר ובתי חולים שגגותיהם ומרפסותיהם שמשו עמדות צלפים וכלי ירי אנטי אוויריים, ולצה"ל לא הייתה ברירה אלא לטפל בהם בנחישות אך גם בזהירות רבה. בכניסה לצידון הרבה מבנים הרוסים אך בפנים ובסמטאות נשארו מבנים רבים שבכלל לא נפגעו בקרבות, כמו כן גם ברחובות שעל יד הים. הסבה היא שהעיר נכנעה מיד אחרי שצה"ל נכנס לתוכה וכבש את רחובה הראשי. בסיור רגלי שערכנו בתוך רחובותיה וסמטאותיה של צידון ראינו את ההרס שנגרם לחנויות, בתי מלאכה ומחסנים בתוך העיר על ידי המחבלים. כל אותם סוחרים או בעלי מלאכה שנדרשו לתת מסחורתם או לבצע עבודות עבור המחבלים בחינם, ולא הסכימו - מיד, בו ביום נשרפו ונהרסו חנויותיהם ומחסניהם ללא דין ומשפט, אחרי שהם עצמם ספגו הלקאות ומהלומות ללא רחם. ברחובה הראשי של צידון נמצא משרד של צה"ל, בראשו קצין מחיל ההנדסה מומחה לבינוי והנדסה, תפקידו לייעץ לתושבים ולבעלי הבתים כיצד לשפץ ולשקם את בתיהם שניזוקו או נהרסו בקרבות או על ידי המחבלים לפני כן. כמוכן הוא מסייע ומדריך את אנשי מועצת העיר איך לקומם הריסותיה. מפי חנוונים רבים שהתאספו סביבנו וליוונו בשעת הסיור שמענו סיפורים מזעזעים על סבלם ועל הזוועות שעברו עליהם ועל נשותיהם ומשפחותיהם במשך שבע שנות שלטון המחבלים בעירם. עד העיר דמור עוברת דרכנו כל הזמן לאורכו של החוף כשלצדנו הימני שדות לא מעובדים ולעתים פרדסים וכפרים שחלקם עזובים ובחלקם האחר כאילו כלום לא קרה, נשים וילדים חלקם מנופפים לנו שלום ואחרים מביטים בנו במבטי זעם ושנאה. להסברו של המדריך המנופפים לשלום הם נוצרים והזועמים והמשדרים עוינות הם מוסלמים ודרוזים. לפני דמור מתרחקת הדרך מהחוף ומן הים ופונה שוב אל החולות. שם בעומק בין גבעות החול נמצאת העיירה דמור. זו הייתה בעבר עיירה נוצרית גדולה. לפני כמה שנים, כבשוה המחבלים וטבחו מאות מתושביה אנסו את נשותיהם ובנותיהם שרפו ובזזו מכל הבא ביד. אחרי כן ביצרו אותה והפכו אותה למרכז אזורי מבוצר שלהם, בו בתי מלאכה לתקון כלי מלחמה ומוסכים לתקון מכוניות. כיום זו עיר רפאים, איי חורבות אין אף בית שלם אחד, לאחר הקרב המר והעיקש שנערך כאן בין כוחות צה"ל והמחבלים שהגנו על מעוזם בחירוף נפש. בין ההריסות אנו פוגשים אנשים בודדים שמסתובבים ומנסים למצוא שרידים אפשריים מחצרותיהם, מבתיהם ומרכושם. מסתבר שאלה הם הנוצרים הבעלים המקוריים של העיר החרבה וההרוסה, אשר את קורותיה המזעזעים שמענו מפיו המתייפח ומעיניו הדומעות של אחד הניצולים שהצליח להשרד כפליט בודד למשפחה גדולה וענפה. בכניסה לדרום ביירות פקק תנועה אדיר שגוזל מאתנו שעה ארוכה של זחילה והמתנה. כאן מתנקזים שלושה כבישים סואנים שמגיעים מכיוונים שונים אל כביש אחד אשר גם הוא לא רחב ביותר, כביש המוביל אל כיוון שדה התעופה ואל דרום ביירות. הפקק נמשך ואנו תקועים במקום אחד ללא אפשרות לזוז קדימה או אחורה. בסופו של דבר מצליח הסגן אלוף שלנו לגייס לעזרתנו ניידת השייכת למיליציות של הפלנגות הנוצריות, ניידת מאזור ביירות. תוך שהניידת שלהם נוסעת לפנינו ומנסה לפלס לנו דרך בסבך התנועה הכבדה לפי חוקי התנועה הבלעדיים של הלבנונים - מתיישב לו הקצין שלהם בינינו ליד המדריך ומנסה לקשור קשר עם המדריך וגם אתנו. הוא מסביר בקול רם באנגלית הקלוקלת שבפיו את כל מה שאנו רואים לאורך הכביש ומתבל את דבריו בפתגמים והלצות בערבית מדוברת שהוא מנסה ולא מצליח לתרגמם ולהסבירם לנו. בכל זאת ביחסו החברי הוא מצליח להתיידד עם אנשינו. בקורטוב של גאווה הוא מספר שבשבוע הבא הוא מוזמן לסיור בארץ, זה בונוס שלא כל קצין לבנוני זוכה לו. הניידת שלו נוסעת לפנינו ומוציאה אותנו מתוך הפקק על ידי חדירה לתוך שדות, שבילים העוברים בכפרים ודרכי עפר שרק אנשיו מכירים אותם. לאחר סבוב ארוך ומפותל אנו שוב בכביש הראשי אבל מחוץ ומעבר לפקק. אנו שוב עוברים ליד מחנות פליטים פלשתינים הרוסים ואנו כבר בכביש המוביל לכניסה הדרומית של שדה התעופה "ביירות" אנו עוברים דרך עיר רפאים שלמוסכים וחנויות ונכנסים למסלולי נחיתה והמראה של מטוסים. במסלולים וגם בכבישים שוחות, מהמורות ופגיעות עמוקות מהפגזות ומהפצצות של מטוסי צה"ל. מחסום של צה"ל עוצר אותנו ומחזיר אותנו לכביש אחר הפונה מזרחה כי הגענו לשערי מחנה בורג' אלברג'נה בו עדיין מחבלים נלחמים על נפשם ואינם מניחים את נשקם, למרות שהם מוקפים מכל עבר על ידי צה"ל והפלנגות הנוצריות. אנו עוקפים את השטח מדרום מזרח עד בעבדה, ועוברים לרגלי ארמון הנשיאות הלבנוני ומגיעים לביירות-מזרח, אנו בתוך העיר ביירות. בתקווה לראות את מרכזה אנו ממשיכים לכיוון מזרח ועוברים ליד האוניברסיטה והמוזיאון ומגיעים עד לאזור גלרי סמען. כאילו הגענו לעולם אחר, הרחובות הומים אדם הבתים מקושטים בדגלים וסיסמאות בערבית וצרפתית. צעירים וצעירות נוצרים חוגגים נושאים תמונות ענק של בשיר ג'ומאיל בכיכרות מדורות ענק כבל"ג בעומר שלנו. צמיגים וגזעי עצים בוערים וחברה עליזים כוסות יין ובירה בידיהם שרים וצווחים בקולי קולות וחוגגים. פה ושם צעירים נושאי נשק יורים יריות שמחה באוויר. אחרים מאגרפים ידים, עושים תנועות של בוז ושנאה אל בובות דמויות ערפאת וחבריו המוחזקות בידיהם, מושלכות ארצה בחמת זעם וברעם של צעקות ומחיאות כפיים, נמעכות בנעלים ולבסוף נזרקות אל תוך המדורות. באותה עת נשמעים ברקע יריות מכלי נשק שונים ומטחי תותחים והפצצות מאזור נמל ביירות. עשן שחור אופף את כל האזור והרבעים והמחנות שליד הנמל. לדברי קצין המליציה שעדיין מלווה אותנו מרבית היריות מכלי הנשק השונים הן יריות של המחבלים שהובסו ומחנותיהם נכבשו, היורים במטרה אחת לבזבז את התחמושת והנשק שנותר בידם ואינם רוצים שיפול לידיהם של הנוצרים הלבנונים אחרי עוזבם את ביירות. ואולי גם בכדי להעלות לעצמם את המורל הירוד על שהוכרחו על פי דרישת ישראל ומפקדי צה"ל לעזוב את לבנון ביחד עם מפקדם ערפאת. אנו ממשיכים לסייר ברחובות ביירות הנוצרית החוגגת בגדול. על כל הבתים ועל עמודי החשמל דגלים וסיסמאות לכבוד הניצחון על כנופיות המחבלים וסיסמאות לכבוד הנשיא הנבחד בשיר ג'ומאייל. האוטובוס שלנו עובר ביעף ליד מוסדות חשובים הנמצאים במבנים קלסיים מרשימים שחלקם חיקוי למוסדות באירופה וחלקם העתק של מבנים ידועים בארצות המזרח. לפי בקשותי החוזרות ונשנות מהמדריך ובאישורו של קצין הפלנגות, אנו נעצרים לפני שער הכניסה של בית החולים של האוניברסיטה הצרפתית, חומה גבוהה מקיפה את בית החולים. שער הכניסה הענקי העשוי ברזל גס בצבע שחור פתוח לרווחה, הניידת מכוונת אותנו לעצור בצד כדי לא להפריע. אמבולנסים, רובם של הצלב האדום אך גם של הסהר האדום, נכנסים ויוצאים תוך צפירות מחרישות אזניים. הזמן אינו מרשה להיכנס כמובן, אך אני מציץ פנימה. עשרות פעמים ספרה אמי, איך בערבו של חג המולד ה-25 לדצמבר שנת 1912 תקפוה צירי לידה, בדיליז'נס עם רכב ערבי (כנראה שלא היו עדיין אמבולנסים בימים ההם) הובהלה לבית החולים של האוניברסיטה הצרפתית, שם עבדו נזירות צרפתיות חמודות כאחיות, הן קבלו אותה בפרחים, בתשואות שמחה ובנשיקות: "כי הבן או הבת פרי בטנך הרי יוולד ביום בו ישו נולד." "לעולם", הייתה אומרת אמא "לא אשכח איך קבלוני הנזירות האלה, ואיזה טפול לבבי חם קבלתי שם כל אותו שבוע." הייתי בן קיבוץ. הורי גרו אז בקיבוץ אחד ויחיד שהיה אז בלבנון היה זה קיבוץ של סטודנטים ועיתונאים שלמדו באוניברסיטאות ביירות. ושמו היה "אחווה." כאן בקיבוץ זה הכירו אמא ואבא זה את זו, כאן נישאו ובביירות נולדתי. אך כאן מעבר לחלונות אלה פקחתי לראשונה עיניים. מבעד לאחד מחלונות אלה חדר קרן האור הראשונה שלטפה את פני והאירה את עיני. אחרי סיור ארוך בפרבריה הנוצריים של ביירות אנו מגיעים שנית לכביש ביירות-דמשק בו יצאו מחר חלק מהמחבלים לכיוון סוריה. כרגע השתלבנו שלא ברצוננו לתוך שיירה של משאיות צבא איטלקי, הנמצא כאן במסגרת הכוח הרב- לאומי, לראשם של החיילים קסדות לבנות עטורות נוצות טווס ירקרקות, מתוך האוטובוסים שלהם נשמעת שירה אדירה וקולות צחוק ומחיאות כפיים. ושוב ניצבת לפנינו התופעה המעניינת של חיילי טקסים מצוחצחים ומגוהצים לעומת חיילינו הנלחמים כיאות אך הלבושים ברשלנות. הדרך מתפתלת ועולה במעלה ההרים, השיירה הארוכה של מכוניות האיטלקים מפריעה להתקדמותנו. הניידת של הפלנגיסטים שמובילה אותנו מתמרנת ביניהן עד שמצליחה להגיע לראשה של השיירה, בצומת הראשונה עוצרת את השיירה האיטלקית ומאפשרת לנו לעבור. האוטובוס שלנו עובר תוך נפנופי שלום של האיטלקים החושבים בוודאי שאנו אישים חשובים, וקריאות היי מקרונה וויוה איטליה שלנו. אנו נחלצים ועוברים לפניהם. לקראתנו שוב זורמות המון מכוניות משא ופרטיות עמוסות כלי בית ורהיטים מכוניות הנוסעות דרומה מאזורי הקרבות שליד העיר ופרבריה. המכוניות בלבנון רובן ככולן גרוטאות נעות. מכוניות ללא כנפיים ללא דלתות וללא פנסים. מצבן של המכוניות מזכיר את שירם של הגששים: היה מנוע? היו גלגלים? אך נראה שעדיין יש להן מנועים וגלגלים? בכל זאת, מפליא איך מרשים לדבר כזה לנסוע? אך היות שגם מספרים אין להן, גם דו"ח לא ניתן לעשות להן. זה מצבן של מרבית המכוניות בלבנון. אך יש גם מכוניות חדשות ביניהן מכוניות מרצדס מפוארות. המדריך מסביר שאלה ברובן מכוניות שנגנבו באירופה והועברו למכירה כאן. בלבנון ישנן שותפויות של אירופאים ולבנונים שחיים מעסקי גניבה אלה, מסחר שמתבצע לאור היום ובידיעת המשטרה והמוסדות. אנו בשערי היציאה ממרכז העיר בדרך העולה לכיוון דמשק. כאן סוף סוף אנו רואים לראשונה שוטר תנועה עם קסדה לבנה ומדים הדורים. נערה אחת משלנו מעיזה לגשת אליו, הוא בשמחה נעתר לבקשתה להצטלם אתו. בלי בעיות הוא עוזב את התנועה שבמילא הוא רק מסבך אותה ומצטלם אתה על רקע ביירות הבוערת והמתהוללת ביריות ובדגלים ובשלל צבעים של חיילים ומדים מארצות ומאומות שונות: צה"ל פלנגות של בשיר פלוגות של חדד של צבא הרפובליקה הלבנונית, ושל יוניפיל בצבעים שונים ומלאומים שונים. ברחובות עדיין תנועה של חוגגים בלבוש מסורתי של כפריים ובלבוש אירופי של מרבית בני ביירות. בליל של מדים וצבעים סביבנו אך הצבע השולט הוא החאקי של צה"ל. והנה מחנה של צה"ל הנמצא על הכביש העולה לכיוון דמשק מוקף טיל דוקרני ומשמרות. לאורך הגדר והכניסה. דגלי כחול לבן ושלטים בעברית: ספריה ניידת, תחנת שדור, והנה בנק לאומי על גלגלים. גם בחנויות הלבנוניות מציעים סחורה בשקלים. אנו שוב עוברים ליד ארמון הנשיאות בבעבדה המוקף יערות אורנים המזכירים את הכרמל שלנו, מגיעים לעיירה עליי, עיירת קיט במעלה ההרים. זה אזור עשיר שהיה מקום נופש ומרגוע לעשירי המזרח, בתים יפים נוסח שוויצריה בגלל הטופוגרפיה של המקום כבישים מפותלים ומסוכנים לנהיגה, אוטובוס גדול כשלנו בקושי רב מצליח לעבור בהם. מהעיירה עליי מראה נדיר של העיר ביירות הצפונית הנראית מכאן כמונחת על כף היד מוקפת יערות הרים וגבעות, עליהם מתפתלים כבישים כנחשים החובקים את העיירות והיערות הירוקים עד לאופק הרחוק, מראה של נוף שוויצרי טיפוסי. אך בדרום המראה פחות מלבב כאן רואים את הרבעים של ביירות הקרובים לים כשעשן ואש מתמרים מבין בנייניה הגבוהים. מכאן ממרומי ההרים רואים שפרט לרבעים אלה ביירות ברובה הגדול נשארה שלמה וללא פגע. מה שמפריח את טענת אויבי ישראל שצה"ל הפגיז את ביירות ללא אבחנה. הסיור שלנו הסתיים. אנו חוזרים הביתה אך לפני כן עלינו לאמור כמה מילות פרידה לערפאת שמחר, לפי דרישת ישראל עליו לעזוב את ביירות בראשם של כמה מחייליו המחבלים. !!!ערפאת לך ברח!!! שלום ולא להתראות.
דבורה שלי אנו מלווים כיום את דבורה שלנו למנוחת עולמים אך אין זה בדיוק כך. למעשה אנו מלווים כאן רק את גופתה, היא דבורהלה שלנו עזבה אותנו כבר לפני שנים. דבורה המתוקה שלנו הפרח היקר והאהוב של כל המשפחה, היקרה והאהובה על כל מכריה חבריה וידידיה היא עזבה אותנו כבר מזמן. גופה החזק לא הסכים לכך, הוא נלחם בכל כוחו על מנת לסכל גזירה זו בכדי שתוכל להישאר כאן עמנו עוד שנים רבות. גם אנו, אם כי ידענו שבמלחמה זו לא תהיה ידנו על העליונה, ושלמחלה זו אין מרפא ועדיין לא נמצא לה מזור לא בארץ ולא בעולם כולו. בכל זאת קיווינו בכל לבנו שאולי נצליח להחזיר אותה אלינו באורח פלא או בעזרת נס שיהפוך מציאות איומה זו לחלום בלהות שבא עם חשכת הליל, וגז ונעלם עם אור הבוקר. אך לא כך רצה גורלה המר, הוא תבע בעקשנות את קורבנו ובשום אופן לא וויתר ולא הרפה ממנה. דבורה בת שבעים ושש. היינו נשואים כבר למעלה מחמשים ושש שנים, במשך חמישים השנה הראשונות לנישואינו הייתה דבורה בריאה עליזה ומלאת חיים . מעולם לא שכבה בבית חולים פרט כמובן למחלקת היולדות. דבורהלה תמיד עסקה בפעילות של הגוף והרוח והרבתה ללמוד ולעסוק בספורט בבית ובאוניברסיטה. הייתה לה תודעת בריאות גבוהה תמיד עסקה בהתעמלות, ברקוד ובשחייה בקיץ ובחורף בששת השנים האחרונות, מיד אחרי חגיגת בר המצווה של גלעד נכדנו וחתונת הזהב שלנו, שנחוגו בעת ובעונה אחת, החלה דבורה לפתע לסבול מבריאות לקויה אך למרות זאת לא הפסיקה את הפעילות הספורטיבית היומיומית הרגילה שלה במשך כל הזמן עד אשר יום אחד מעדה ונפלה על הרצפה, ושברה את רגלה. לאחר זמן קצר חוותה נפילות נוספות אפילו בין כתלי בית החולים בו אושפזה. ומאז הפכה לבת בית ואורחת קבועה בבתי חולים, בקופות חולים, ובמוסדות רפואה שונים. דבורה הייתה אחת התלמידות החרוצות ביותר בכל מוסד בו למדה. בכתתה בסמינר למורות הצטיינה בלשון והייתה המומחית שבכתה לדקדוק ולנקוד עברי.כאחראי על ההגהות בדפוס הייתי זקוק לעתים קרובות לתקן שגיאות לשוניות ולעתים גם תיקונים בנקוד. לכן דרוש היה לי ידע נוסף בנקוד וכך הגעתי אל דבורה על מנת ללמוד נקוד. וכשאול מלכנו שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה כך גם אני חיפשתי מורה לנקוד ומצאתי את מלכת חיי. דבורהלה היקרה הייתה לי שותפה לחיים טובים ומאושרים מאין כמותם. דבורהלה כאימא הייתה אאידישע מאמע במהדורה ישראלית, דאגנית ומסורה אך ללא התרפסות. ידעה תמיד גם לפנק, גם לחנך וגם לדרוש מילדיה את המוטל עליהם כילדים מחונכים וממושמעים בבית ובבית הספר. דבורהלה כסבתא. מה נפלאה הייתה אהבתה לנכדים שלנו: ליוותה אותם בהתפתחותם ובלימודיהם גם בגן וגם בבתי הספר. וגם הנכדים היו מאד קשורים אליה. דבורהלה אהובתנו אנו נזכרך רק כפי שהיית לפני המחלה האיומה הזו: תמיד עליזה ושמחה תמיד מאירת עיניים ופנים מחייכות אל כל הבא בדרכך. תמיד נזכור את דבורך המעודן והנבון ועצותייך המלאות אהבה ורצון טוב לעזור לכל מי שנזקק לסיוע ועצה. דבורהלה שלנו, יהי זכרך ברוך לעולם ועד.
רעידות אדמה ב- 5.3 - לפי סולם זה - הזעזוע כמעט אינו מורגש. ב- 2.4 - חפצים זזים אנשים מרגישים בזה רק בקומות העליונות של הבניינים ב- 1.6 - קירות נסדקים, בניינים רעועים מתמוטטים. ב- 3.7 - הקרקע נסדקת, עצים נעקרים, עמודי חשמל נופלים. ב-3.8 - הרבה בתים קורסים, גשרים ומסילות ברזל נהרסים יש שטפונות, בים אניות טובעות וחופים נהרסים ב- 4.8 - נחשב לאסון טבע וחורבן בקנה מידה רציני וגדול ביותר. העוצמה הכי חזקה שנמדדה בעולם עד היום הייתה 9.8 בסולם ריכטר רעידת האדמה למרות שהיא אורכת רק דקה אחת או שתיים גורמת לעתים לאסון בל ישוער ב- 1897 הייתה באסם שבהודו רעידה על פני שטח של 10 מליון קמ"ר. ב- 1923 רעידת אדמה ביפן הרסה חלק ניכר מהערים טוקיו ויוקוהמה ו- 75000 איש נספו. מעניין לציין שדווקא רבי הקומות שבערים אלו שלהם שלדים ומסגרות פלדה החזיקו מעמד ולא נהרסו כשהבניינים הקטנים קרסו ונפלו אחת הרעידות החזקות ביותר הייתה באלסקה בעצמה של 4.8בסולם ריכטר ובכל זאת נספו בה רק 114 איש כי מרכזה היה באזור דל אוכלוסין. בארץ היו רעידות אדמה במקומות שונים האזורים שנפגעו ביותר הם האזורים הקרובים לשבר הסורי-אפריקני דהיינו לאורך הירדן והערבה רעידת אדמה חזקה הייתה בשנת 1837שפגעה קשות בעיר צפת ובכפר גוש חלב נהרגו בה כ- 5000 איש. היו עוד מקרים של רעידת אדמה בארץ אך הן היו בקנה מידה קטן יותר המדענים בעולם כולו מחפשים דרכים איך לצפות מראש רעידת אדמה אך עד היום לא נמצאה הדרך לגילויו של סוד זה. סוד שאם יגלוהו - אפשר יהיה למנוע הרבה צער ואובדן חיים.
חמש אהבותי הגדולות דצמבר 31, 1997 לפני כחודש חגגנו יחד את יום הולדתי השמונים וחמשה. חברים רבים שאלו אותי אז ושואלים גם היום: איך בגיל זה אתה עדיין בריא, קל תנועה ומתפקד כמעט כצעיר. אולי לא תאמינו, בילדותי הייתי ילד חלש וחולני, בתקופת לימודי בגמנסיה החסרתי ימים ושבועות בשל ימי מחלה ומעניין, רק בגיל שלושים ויתכן שמאוחר יותר נבלמה תקופת המחלות ונפסקו בקורי הקבועים במוסדות רפואה שונים. ובתשובה לחברים השואלים אותי איך בכל זאת בגיל זה בו רבים אחרים בני גילך, במקרה הטוב ,מרבית פעילותם הגופנית מתבטאת בישיבה על כורסא מול מסך הטלוויזיה, התבוננות ממושכת במשחק כדור רגל ובמקרה הפחות טוב נעזרים בהליכון ונעים בקושי. ואתה עדיין הולך בצעדות ובטיולים קשים, רץ שוחה ורוקד. באמת אינני יודע אך יש לי כמה השערות וכמה הנחות יסוד. אינני רופא ואין לי תשובה מדעית או מדיצינית אך יש לי כמה הערכות ומפתחות להבנה שיכולים אולי לרמוז על הסבות והגורמים שהפכו ילד חלש וחולני למי שאתם חברי לא פעם מכנים כאדם שראוי לשמש דוגמא. והרי כמה טיפים מאורח חיי שמן הראוי אולי להפנות אליהם תשומת לב: אני רגיל תמיד להסתכל על הצד החיובי והאופטימי של כל בעיה. בכל סיטואציה ותהיה הקשה והמצערת ביותר, אני משתדל למצוא קמצוץ של תקווה או קרן אור. והאמינו לי, לפעמים אפשר למצוא נחמה אפילו בעובדה שהרי יכול היה להיות גם יותר גרוע. חשוב מאד להציב לפניך מדי פעם אתגר קשה להשגה ולשאוף ולעמול קשה על מנת להגיע אליו. חשוב מאד לנצל כל אבר בגוף ולא לתת לאברי הגוף השונים להתעצל. הטבע נתן לנו רגליים כדי ללכת בהן. וידיים על מנת שתעבודנה ותעשנה פעולות שונות, המצריכות מאמץ ולעתים זריזות וכוח. וראש שצריך להעסיק אותו במחשבה ובלמודים. גם האהבה היא תופעה חשובה בחיי כל אחד מאתנו וכמובן גם בחיי. ואני רוצה לפרט לכם כאן את חמשת האהבות הגדולות שלי ואיך הן משפיעות עלי ועל בריאותי. אהבתי הראשונה היא - פעילות גופנית. דהיינו לטייל, לרוץ ולצעוד, להתעמל, לשחות ולרקוד. אהבתי השניה היא - פעילות עיונית. דהיינו קריאה, כתיבה ולמוד. אהבתי השלישית היא - האהבה למזון בריא. והאהבה הגדולה למחשב שלי. היות ובגילנו אחד הגורמים החשובים לנו מאד ואנו כה תלויים בהם הם הרופאים שלנו. לכן, אפתח ברופאים שלי שלושת הרופאים בחיי השומרים על בריאותי, והנותנים תוכן וטעם לחיי הם: רופאי הראשון הוא - ד"ר פעילות גופנית רופאי השני הוא - ד"ר פעילות עיונית רופאי השלישי הוא - ד"ר אורח חיים צמחוני בימי ילדותי הייתי ילד חלוש וחולני אולי כירושה או אולי עם גנים שקבלתי מהורי ששניהם לא היו גיבורים מימיהם. אבי היה יתום מהוריו וגר מילדות אצל סבתא טובה שהייתה כמו בימים ההם גם אם לילדים רבים וגם מנהלת חנות גדולה כדי שבעלה יוכל להקדיש את ימיו ללימודי קודש. ביתה היה מלא טף ופיות שצריך להאכיל, אך לאישה זו הייתה רק מטרה אחת בחיים והיא לשרת את בעלה שהיה בעיניה תלמיד חכם ואיש קדוש. לכן הסתפקה בסיפוק צורכיהם החומריים של בני ביתה ולא היה מי שישים לב לצורכיהם הרוחניים התרבותיים. עוד בהיותו ילד החל אבי לעבוד בבית דפוס. אחר כך בהשפעת חברים לעבודה נכנס למפלגה הקומוניסטית והפך לרבולוציונר. נתפש וישב בבית סוהר שנים. בבית הסוהר עקב תנאים קשים קבל דלקת ריאות והיה חולה וחלוש. מחלה שלא עזבה אותו עד יום מותו והייתה תוקפת אותו מפעם לפעם. ובארץ אחרי עלותו ארצה היה לעתים חולה במחלה זו. גם אמי לא הייתה בריאה ביותר בארץ שלטה בימים ההם הקדחת בצורה חריפה מאד ובגלל שהיינו רגישים ולא היו חסונים קבלנו שלושתנו את כל סוגי הקדחת שהיו ידועים אז בארץ. כל מי שעבר אז בארץ את כל סוגי הקדחת היה אחרי כן אדם חלש ופגיע ביותר וכך היינו גם אנחנו. אנחנו מדברים על תקופת ראשית העלייה השניה, לפני כשמונים שנה. בימי נעורי כאמור הייתי חולני וחלוש, נעדרתי הרבה פעמים מהלמודים עקב ימי מחלה. ואני אפילו זוכר שבזמנו נטרתי בלבי כעס על הורי שלמרות יודעם שהם חלשים וחולים בכל זאת נישאו והולידו ילדים. רווח והצלה עמדו לי על ידי כמה גורמים ואישים שהשפיעו על חיי והפכו אותי מחולה תמידי ונושא לרחמנות - לאדם בריא ופעיל בכל השטחים והכיוונים ובהמשך הזמן לנושא לדוגמא לרבים אחרים. בימי ילדותי בהיותי עוד תינוק גרנו בחוות כינרת בה עשיתי את צעדי הראשונים. הכתיבה הסופר לוין קיפניס, שהיה חברם הטוב של הורי והיה חבר בחוות כינרת בימיה הראשונים של החווה, היה האיש הראשון שהושיבני על ברכיו בהיותי תינוק וסיפר לי סיפורי מעשיות בכשרון רב ופתח לפני עולם קסום שדמיון חלום ומציאות משמשים בו בצוותא. והיה זה שפתח לפני והכניסני לעולם הסיפורת. השחיה אחד מחברי החווה שהיה שחיין הכניסני כתינוק למי הכינרת ולמדני לשחות בים. השחייה היא אהבתי הגדולה ביותר. לא אוכל לתאר לעצמי איך אפשר לחיות בלי ים ושחיה. תמיד קשה היה לי להבין שיש אנשים שאינם אוהבים לשחות ולהשתקשק במים. הטבעונות הרופא הטבעוני ד"ר נצח שהכניסני לעולם הצמחונות והטבעונות. הטבעונות היא תורה שלפני כמה שנים רבים זלזלו ולא האמינו בה. כיום יש רופאים רבים שאפילו עשו הסבה מקצועית ועברו לרפא את חוליהם בשטה הטבעונית. אביא לכם כאן מדברי על טבעונות. בני אודי שהכניסני לעולם המחשבים והתכנות. אשתי דבורהלה שהמריצתני בכוח ובעקשנות אין קץ ומשכה אותי אחריה לריקודים בכלל ולריקודי העם בפרט. הריקוד דורש זיכרון טוב רפלקסים מהירים, זריזות, התמצאות בשטח וגמישות פיזית. כמו-כן שמיעה טובה וחוש קצב מפותח. אני מכיר ורוקד למעלה ממאתיים ריקודים שונים ומשונים: עשרות ריקודי זוגות עשרות ריקודי מעגל ועשרות ריקודי שורות. בריקוד, צריך בכל רגע לעשות צעד שונה, לשנות כיוון וקצב, וכל זה צריך להיעשות בזריזות וללא טעויות, אחרת אתה נתקל בבן הזוג ומפריע לשאר הרקדנים. צמחונות כתיבת ספורים * ים ושחייה * אכילה ואורח חיים טבעוניים * עבודה במחשב * וריקודי עם
פיירמן פרק כ״ו 2001.2.4 בשנת 1941 השתתפתי בשם דפוס אריאלי, בתחרות על מכרז לקבלת הזמנה גדולה ויוקרתית מההנהלה המרכזית של הדואר בפלשתינה)א"י(. מדובר היה, בהזמנה להדפסת מספר גדול של חוברות עבור מנהלת הדואר בירושלים. היו אלה חוברות של בולי דואר שעל עטיפתם ובין דפיהם הוכנסו דפי פרסומת. בלת ההזמנה הייתה מותנית בחתימה על חוזה ארוך ותנאים קשוחים. על הדפוס רבצה אחריות כבדה מאד. הדפוס חייב היה להדפיס את דפי הפרסומות, לכרוך את החוברות ולגמור את הבצוע ביום קבוע כל שבוע בדייקנות רבה. עם גמר ההדפסה הייתה מגיעה אל בית הדפוס מכונית משוריינת מלווה שני שוטרים בריטיים חמושים. במכונית הובאו אל הדפוס גיליונות הבולים ישירות ממחסני משרד האוצר הממשלתי. סעיף חשוב בחוזה קבע שהנהלת הדואר, תמנה אדם שינהל ויפקח על בצוע נאות של העבודה. המזכיר הכללי של הדואר, אנגלי חייכני ונעים הליכות, שאיתו ניהלתי את המשא ומתן, הדגיש שזה סעיף חיוני מאד, היות שהדואר אינו מוכן לטפל בבעיות טכניות שצצות מפעם לפעם, מנהל הדואר מעדיף שבעיות כאלה יטופלו על ידי מקצוען. גם לדפוס המבצע תהיה כתובת אליה יוכל לפנות בכל שאלה או תלונה, ולקבל תשובה מיידית, בו במקום האדם שנבחר לתפקיד זה, היה יהודי בשם פיירמן, הוא היה מנהלן, בעל תואר מהנדס יעול. הובהר לנו שהוא יהיה נוכח בדפוס בזמן בצוע הפרויקט, הוא יטפל בתשלומים, הוא ידאג להזמנת השוטרים, בקצור, הוא יאחד את כל הקצוות. ואכן כך היה, בתחילת המבצע. הוא הופיע בדייקנות, כל בוקר לדפוס, וכשהגיעה זמנה של הכריכה, עם הגעת המכונית המשוריינת והבולים הגיע גם פיירמן. מר פיירמן היה אדם נאה ומרשים, רחב כתפיים, זקוף קומה, פניו ולחייו חלקים ללא כל פגם או קמט. הוא היה בעל הופעה אריסטוקרטית, לבוש לפי המלה האחרונה של האופנה וההידור. תמיד נראה כאילו זה עתה יצא מתוך ירחו ן אופנה. מראהו החיצוני הקרין רושם של חשיבות ואלגנטיות. עברית כמעט שלא ידע, הוא דיבר מספר שפות אירופיות ביניהן: אנגלית, גרמנית וצרפתית. ידע אותן על בורין, כל שפה במבטא המיוחד שלה, כל שפה כאילו הייתה שפת אמו. התנהג ברוחב יד כג'נטלמן, כאיש אצולה. כשצריך היה לשלם, שלף מכיסו ארנק שמן וגדול, שילם כנדרש ואף חילק תשרים. לא חסך בהוצאות, בזבז כספים על ימין ושמאל. כל שליחות ואפילו הקטנה ביותר - נשלחה במונית. רק לאחר זמן מה, נודע לנו שתנאי העסקתו ושכרו היו אחוז מסוים מתוך ההוצאות. דהיינו, במקביל לגודל ההוצאות גודל השכר. בדפוס שלנו, הפך לרוב, כל מזמין לידיד. העבודה בצוותא, המאמץ להוציא לאור דבר משוכלל, היו אינטרס משותף לנו וללקוח והם הביאו ליחסי ידידות וקרבה.כעבור כמה שבועות, משהוברר שאנו מצליחים לעמוד במבצע ובתנאיו הקשים, ניסינו לקרב את מר פיירמן אל הדפוס ולהפוך את יחסינו לפחות רשמיים. נוכחנו שדרך קליפתו הנוקשה והמתנשאת אין אפשרות לחדור. פיירמן היה ונשאר זר, קר ומנוכר לפתע, בחודש החמשי למבצע, החלו להתגלות בקיעים בחומת יהירותו של אבירנו. סדקים החלו מתגלים בתדמית שבנה לעצמו. התפוררה הילת החשיבות שאפפה את האדון הרם והנישא מר פיירמן. פתאום, החל המיליונר הגדול לבקש "גמילויות חסד." תחילה בקש סכומי כסף קטנים, הלוואות קטנות, שאנ י בשמחה הענקתי לו, לכבוד היה לי להיות לעזר לאדם כה חשוב ועשיר, אך כעבור תקופה קצרה החלו ההלוואות גדלות והולכות. זה התחיל כשיום אחד הופיע במונית אך לא היה לו כסף לתשלום עבור הנסיעה, אחרי כן המשיך הדבר בזה שמדי צהריים כשיצא לאכול במסעדה היה זקוק להלוואה, פעם נזכר ששכח את הארנק בבית, פעם שניה נזכר שיש לו רק כסף גדול והוא בטוח שלא יהיה מי שיפרוט אותו לסכומים קטנים, בערבים לפני לכתו הביתה היה שוב זקוק לכספים, אז עוד לא ידעתי שהוא מבלה את ערביו ולילותיו במשחקי הימורים וקלפים. תמורת כל סכום היה נותן לי פתק בו מצוין הסכום ולפתק היתה כותרת באנגלית IOU - דהיינו, אני חייב לך כיסי כבר היו מלאים פתקי IOU. ניסיתי לשמר את יחסי הטובים עמו, אך יחד עם זה החלטתי לא לתת לו כספים נוספים, לא היתה לי ברירה אחרת, אלא, לסרב לו בעדינות, בזהירות ובאמתלות שונות. מחוסר ברירה, החל לבקש הלוואות מהפועלים שגם הם חששו בתחילה לסרב לאדם כה חשוב ועשיר, אדם שכלנו היינו תלויים בהבל פיו, הן הוא היה מנהל המבצע כולו בהמשך כשגם מעיין זה דלל התחיל לבקש הלוואות מלקוחות הדפוס שהכירו אותו ואף מאלה שלא הכירו אותו לשיא שחצנותו הגיע יום אחד, כאשר לא נרתע מפניה אל אחד השוטרים הבריטים ששמר על גליונות הבולים עד גמר הכריכה, וביקש את רשותו לקחת בהלוואה כמה מגליונות הבולים, רכושה של הממשלה. בקשה שהיה בה יותר משמץ של מעילה באמון. השוטר התבלבל, הבקשה היתה כה יוצאת דופן ובלתי צפויה, שהשוטר לא הבין מה רוצה ממנו. האדם שאמור היה להיות השומר עליו, האדם שצריך היה לפקח על כל הפרויקט ולהשגיח על כל האחרים שיעמדו בתנאי . ההסכם, שתנאי ראשי בו אסר לגעת בבולים פרט לאלה העוסקים בכריכת החוברות כצעד אחרון, אולי צעד שלאחר יאוש, החל לרמוז לנו, שבסמכויות שהוענקו לו כמנהל והמפקח על הפרויקט ביכולתו לגרום שנפסיד את ההזמנה כולה, ובכוחו להשפיע על הנהלת הדואר המרכזית בירושלים לבטל את ההסכם אתנו ולהעבירו לבית דפוס אחר. כבר היינו נחושים בדעתנו שאין דרך אחרת אלא לפנות אל הממונים עליו, למרות החשש שצעד כזה עלול לסכן את המבצע כולו וגם לפגוע בנו המבצעים. אך אם כבר נגזר שידעו מה קורה כאן, רצוי שנהיה אנו מקור הידע ולא הוא. והנה בוקר אחד, הופיע פיירמן כשעיניו זוהרות וחיוך רחב מאוזן אל לאוזן, שפוך על פניו. סיפר בהתלהבות שלפני כמה שבועות הכיר תיירת צעירה ועשירה, שהוריה מליונרים הגרים בשוודיה, בעלי רכוש רב. כציונים יש להם גם השקעות רציניות כאן בארץ, ולפני כשבוע לפי בקשת הבת, הגיעה ארצה גם אמה של הצעירה. האם שוחחה אתו שיחה ארוכה ורצינית ביותר, ולאחריה היתה משוכנעת בהגינותו וביחסו החם והאוהב אל בתה, ונתנה את הסכמתהלנשואיהם. בנוסף לפי בקשת הבת שאמרה לאמא: "הן יודעת את אמא, כמה שונאת אני לטפל בכספים וכמה רחוקה אנ י מענייני חשבונות, ויודעת את כמה קל לרמותני בנושאים אלה. כמו משמים נשלח לנו פיירמן היקר לשמור עלי משקרנים ומגנבים, בארץ זו שאף את שפתה אינני יודעת. ומנין אדע את ערכה של הלירה? מתוך רחמנות על הבת וכדי למנוע ממנה קשיים ואי נעימויות עקב אי ידיעה בטפול בחשבונות ובכספים, נתנה האמא לי, יפוי כח בלתי חוזר להיות שותף בחשבון הבנק המשפחתי כאן בתל-אביב. תאמינו או לא, אני עכשיואישעשיר!. כל זאת ספר לנו כשהוא מחקה בתנועה ובמלל, בכשרון רב את תנועותיהן, העוויות פניהן, קולן ואת אופן דבורן של שתי הנשים, האם והבת, ופניו הביעו: "רואים אתם לא האמנתם לי חשבתם שאני כלי ריק, שבור מרוסק, שנפלתי ולא אקום יותר. ובכן טעיתם טעות גסה מאד, עתה אני שנית על הסוס והמושכות בידי!" כעבור ימים מספר נוכחנו שאכן דבריו, אמת לאמיתה. אותו יום הופיעה לצדה של המדרכה שליד הכניסה לדפוס, מכונית מרוץ מפוארת, בתוכה ישב זקוף קומה פיירמן שלנו על פניו הבעה של גבור מנצח, וכולו גאווה ושביעות רצון עצמית. צפר כמה צפירות חזקות כדי להפנות את תשומת לבנו, וכדי שנציץ החוצה ונראהו. פניו הביעו בלא מילים: רואים אתם למה הגעתי." לצידו ישבה בחורה צעירה, עדינה ויפה. לפי לבושה ומראהה ניכר היה שהיא תוצרת חוץ, כל חזותה הפגינה עושר, הכרת ערך וגנדרנות. נראה היה בעליל שהיא מאושרת. כנראה, שמחה אותה העובדה שזכתה לדוג "דג כה חשוב ועשיר. פיירמן חזר להיות עשיר ואצילי, שוב נהג ברוחב יד, שוב זקף קומתו. אמנם, את הלוואותיו הישנות לא החזירלנו עדיין, אך לשמחתנו, לא נזקק יותר להלוואות נוספות. לבקשת הבת, החליטה האמא: שקודם כל, עליה לחתן את הזוג הצעיר. אחרי כן קנתה להם דירה מפוארת בצפון תל-אביב. את המכונית היפהפיה שרכשה עם הגיעה ארצה, רשמה על שמם. כמו כן, החליטה שלפני נסיעתה חזרה לשוודיה תעניק לחתנה בתורת נדוניה את תפקיד המנהל של עסקי המשפחה בארץ ונהול השקעותיה, שהם רבים ומגוונים,פרדס גדול, מפעל תעשייתי אי שם בארץ ומבנים שונים. האמא הייתה אשה מעשית, זריזה והחלטית. מחליטה ומבצעת ללא דחוי וללא היסוס. מיד החלה לבצע את אשר תוכנן. פיירמן הוזמן להלוות אליה לסיוריה, כדי להכיר את נכסי המשפחה בארץ, את הפרדס, את המפעל והמבנים הוא הוצג בפני המנהלים והעובדים בכל מקום כבעלה של הבת וכבן המשפחה אשר מעתה ינהל ויפקח על נכסי המשפחה בארץ. בגמר מוצלח של פעולות אלה, בראותה את אשר עשתה כי טוב, נפרדה מבתה וחתנה וחזרה לביתה בשוודיה. מעניין, אדם זה שבעבר היה כה רחוק ומנוכר, מיום נשואיו הפך עורו, ובוקר בוקר היה מספר בדפוס לכל מ י שהיה מוכן לשמוע, בפרטי פרטים את מבצעיו במטה המשותפת עם אשתו היפה. כמה היא מומחית בבצועי המטה. ותוךכדי כך היה מלקק את שפתיו רוויות העונג. לא יצאו שבועות רבים, והבחור החל להופיע במכוניתו המפוארת לבדו. היינו בטוחים שעניין הדפוס משעמם אותה ואל הדפוס אינה מסכימה יותר להילוות אליו. מבלי שנשאל החל מתלונן: "היא אינה כה טובה כפי שהיתה, היא מערימה קושיים על חייו. היא אינה מסכימה שימשיך לשחק בקלפים, היא מגבילה את צעדיו, היא החלה להיות חשדנית. ביושבם בבית קפה או בחברה היא שמה לב אל מי הוא מחייך ומי מחייכת אליו, היא מעירה לו כל הזמן שהוא יותר מדי גנדרן. עברו שבועיים נוספים והוא שב ומספר: "הם רבו קשה, ה ם כבר אינם ישנים באותה מטה, אפילו לא באותו חדר. לא עבר זמן רב והנה הופיע בדפוס מנהל העבודה של פרדס המשפחה והתלונן שהתשלומים לעובדים ולנהול הפרדס אינם מגיעים כסדרם כפי שהיה בעבר. סיפר, שכתב כמה מכתבים לפיירמן אך הוא, לא הועיל אפילו לזכותו בתשובה. במכתבו האחרון איים שיכתוב לשוודיה, להורים. אך לפני עשותו צעד מכריע זה החליט לבוא לכאן ולברר אולי ידוע לנו, האם קרה משהו המונע מפיירמן לענות על מכתביו עבר שבוע נוסף והנה הופיע גם מנהל המפעל וטען שמחשבון הבנק של המפעל מוצאים כספים בלא חשבון, ואין לו אפשרות לנהל את המפעל ללא הון חוזר. גם הוא כתב כמה מכתבים לפיירמן ולא נענה. למזלם, נפגשו שני המתלוננים אצלנו בדפוס והחליטו לגשת יחד לעורך דין המשפחה, עו"ד זה היה עד לפני חתונת הבת מנהל עניניה ובא-כוחה של המשפחה בארץ כל זה קרה כחצי שנה אחרי עזביתה של האם את הארץ. והנה יום בהיר אחד הופיעה האמא שנית בארץ, מיד שמה פעמיה אלינו. התנצלה על הטרחה, אך לפני פוגשה את פיירמן היתה רוצה לשוחח אתנו. ביודעה שאנו מכירים אתהאיש מקרוב כבר זמן רב, עובדים אתו, ויש לנו קשרים ומגעים יום יומיים עמו. כבר התכוננתי לאמר לה: מדוע היית כל כך פזיזה ולא התייעצת עם איש לפני שעשית צעדים כה גורליים כמו חתונת הבת עם אדם שזה עתה הכירה, לתת לאדם זה כל כך הרבה סמכויות וכספים ויד חופשית בנהול ענייניך בארץ,לפני שחקרת מי ומה הוא? כשראתה שאני מהסס ועומד לפתוח בדברים, אמרה: "אל תאמר מאומה, אני יודעת, נהגתי בפזיזות, לא התיעצתי אתכם קודם? אין ספק, אני יודעת, נפלנו בפח. הסיבות: נאיביותה של הבת שהיתה כה מוקסמת מהשכלתו מאופן דבורו השנון מהרושם החיצוני הטוב שהוא עושה על כל רואיו. רצונה של הבת להשאר בארץ ליד אהובה מצד אחד, ומצד שני פחדיה מעולם של כספים וחשבונות. בתי, לצער י, היא נערה היודעת לבזבז ולחיות בלי כל חשבון. אך אני שאינני כמוה איך אני סוחררתי מדבריו? מהתאהבותה של בתי, איך קרה שגם אני הסתנוורתי מאדם זה? הסבה העקרית והמכרעת - החוזה שלו עם הנהלת הדואר המרכזי הבריטי, בירושלים. דבר זה שכנע אותי יותר מכל דבר אחר. ידוע לי עד כמה הבריטים בודקים כל מועמד למשרהממשלתית בעקר בארצות החסות שלהם. הידוע לך איך נהג אדם זה? איש לא יאמין מה מסוגל הוא לעשות. מיד אחרי החתונה, כמה שבועות שבהם עדיין בערה האהבה, התאפק ובילה עמה בדירתם, כעבור זמן קצר מאד החל בתירוצים שונים להעדר מהבית. במקרה, מי שהוא מחבריו למשחק קלפים גילה לבתי שלקח על חשבוננו קבוצה שלמה של שחקני קלפים לבית מלון באילת. שסגרו על חשבוננו בבית מלון מפואר. גם אחרי חוזרו משם היה נעדר בלילות מן הבית, התחיל ללכת לברים, ולפני כמה שבועות לקח עמו שוב על חשבוננו ארבעה חברים ונסעו להתהולל בחו"ל. שחקו בקלפים ובמשחקי מזל הפסידו הרבה כספים. בעסקי ההימורים היו לו הפסדים עצומים, כי שחק על סכומים גבוהים כיאה לבעל נכסים. כשדולדלו כל החשבונות בבנקים החל לסחוט ממנהלי המפעלים שלנו. משך כספים מחשבון הבנקים של המפעלים. בתי התביישה להתלונן. למזלי, מנהלי המפעלים שלנו, הם שהזעיקו אותי לארץ. האמא היתה המומה. בביתה-בשוודיה, היתה ידועה כאישה נבונה, בעלת ידע בנהול עסקים. היא העריכה את עצמה וכך העריכוה רבים המכירים אותה, כסוחרת ממולחת שלא קל לרמותה. על כן קשה היה לה להבין איך נפלה בפח? מיד החלה בהליכי גרושין. היא העסיקה צוות של יועצים ועורכי דין שיעצו לה ועמדו לצדה בכל שלבי מבצעהגרושין. למרות שהצדק היה לצדה ולמרות הצוות הגדול של עורכי הדין שהועסק על ידה לא היה זה מבצע פשוט וקל. בכדי שהעניין לא יארך זמן רב וכדי למנוע מהבת בושות ואי נעימויות מיותרות בעמידה לפני רבנים ושופטים וקהל סקרנים בבתי משפט, היא היית ה מוכנה לכל מחיר וויתור. ואמנם היא הציעה לו סכומים עצומים כדי לשחרר את הבת מהנישואין האומללים. אך הוא בכל פעם העלה את המחיר, ובכל פעם לאחר שקבל כסף היה מתפאר לפני כלנו בדפוס שלמרות הכל הגירושין עדיין אינם תופשים. אינני יודע איך זה קרה ומה גרם לכך שלפתע התהפך הגלגל. בעת ובעונה אחת הוא הפסיד גם את החוזה עם הנהלת הדואר וגם את משפט הגרושין ונשאר קרח מכאן ומכאן. סביר להניח שבגלל תאבונו הגדול שלא ידע שובע ובכל פעם כשכבר עמדו לסכם התחרט ודרש יותר. מה שגרם לאמא להעצר ולשים קץ לפרשה בצורה חדשה לגמרי בעצת עורכי דינה, שלחה את בתה הביתה ללא גרושין. ומסרה לעורכי הדין לנהל את המאבק בסבלנות מבלי להכנעלסחיטותיו. את מאבקם פתחו בכמה צעדים קשוחים: שהראשון שבהם היה, איום באמצעות כתב התראה שבאם ימשיך בדרכי השהיות וסחבת מכוונת יוציאו נגדו צו מעצר על פעולות לא חוקיות שבצע בכספים לא לו ואי דיווח על פעולות שעשה ללא סמכות. במקביל, דרשו ממנו דין וחשבון כתוב ומאושר על ידי רואה חשבון על כל הפעולות הכספיות שעשה במפעלים שאותם הוסמך לנהל. דינים וחשבונות אשר כמנהל היה עליו להגיש לבעלים. כמו כן היה עליו לבקש ולקבל את הסכמתם לפעולות כספיות החורגות מניהול יום יומי שגרתי’ צעדים שבכלל לא עשה. כמוכן, כתבו תלונה למנהל הכללי של הדואר בארץ על שהוא מעסיק בחוזה אדם שהתחזה למהנדס יעול ולא בדקו את מסמכיו. עורכי דינה של האם הצליחו לגלות בעיר מולדתו שהבחור בכלל לא גמר את הטכניון בו למד ועזב באמצע הסימסטר השני מבלי לסיים ומבלי לקבל תעודת גמר. איך קבל את המנוי ואיזה מסמכים הגיש לא נודע להם היות ולאדמניסטרציה הבריטית בארץ לא הייתה חובה לגלות מסמכים פרטיים של עובדיה. בכל אופן בגמר שנת החוזה הראשונה מר פיירמן לא זכה בהארכתו של החוזה . האמא של ברטה נשארה בארץ והחזירה עטרה ליושנה. מנתה מחדש את המנהלים הקודמים. שקמה את הדרוש שיקום והמשפט נמשך לאט על מי מנוחות ובסבלנות. וזה מה שהפך את קערתו של פיירמן על פיה. הסבלנות היתה בעוכריו. נצחונו היה תלוי בחוסר סבלנותה של האם, כפי שהיה המצב בתחילת מבצע הגרושין. כשנוכח שהאמא נוקטת בשטה חדשה זו, פחד לחכות בארץ לסופו של המשפט הוא גם פחד שצו המעצר אכן ימומש. בהזדמנות ראשונה נעלם מבלי לחכות לפסק הדין, מבלי הפרד ומבלי לאמר שלום לאיש. גם מאתנו לא נפרד אם כי היו עדיין מספר חשבונות שצריך היה לסלקם פיירמן נעלם ולא השאיר אחריו כל אות או סמן. ובזה טרף שוב את קלפיה של האמא. ממי תקבל עתה את הגט איש לא ידע לאן נעלם? והיכן לחפש אותו האם ברח לאירופה או למזרח הרחוק, או אולי לאמריקה? ובהעדרו, אין גם אפשרות לסיים את המשפט. רק אתמול, ברור היה לשני הצדדים, שהניצחון של האמא קרוב מאד, ויהיה זה ניצחון מוחץ. היה מובן שהוא יפסיד הכל. הוא יאלץ לשלם גם פצויים וגם את הוצאות המשפט. אך הנה לפתע, שוב הוא ניצח וכמו תמיד גם הפעם כאילו חזר וטען: "היא ממני, גט לא תקבל!" ואכן, שוב צדק, היא ממנו, גט לא תוכל לקבל. עברו כמה שנים מלחמת העולם השניה פרצה. היטלר פלש לכל מדינות אירופה. גם בארצנו התחוללה מלחמה, מלחמת הישוב העברי נגד חוקי הממשל המנדטורי ו"הספר הלבן" האוסר את המשך העלי יה, המונע מפליטים יהודיים הבורחים מאירופה וממשטרו של היטלר להכנס ארצה. אך למרות הספר הלבן שזה עתה פורסם, ניסו יהודים דרכים שונות ומשונות כדי לחדור ארצה למרות הגזרות הבריטיות. עולים בלתי לגליים הגיעו ארצה באוניות מעפילים דרך הים, ואחרים הסתננו בדרך היבשה, סיכנו את חייהם והגיעו ארצה, אפילו דרך ארצות ערביות עוינות. את פיירמן כבר מזמן שכחנו, כמו כן לא ידענו, איך נגמר המשפט והאם ברטה עדיין עגונה או חופשיה . בוקר אחד ישבתי במשרד הדפוס, הטלפון צלצל. קול לא מוכר אמר לי באנגלית קלוקלת ובמבטא ערבי: "אני מצלצל מעזה, אני מנהל בית הסוהר בעזה בידינו אסיר יהודי שנתפס כעולה בלתי לגלי על ידי שוטרים ערביים ליד רפיח בחצותו את הגבול בין מצריים לארץ ישראל. את שמו אינו מגלה אך זה פרט לא חשוב כי הוא ללא ספק מסתתר מפחד השלטונות הבריטיים. הוא טוען שאתה הנך קרובו היחיד בארץ. לפני שאנו מוסרים אותו לשלטונות הבריטיים שלבטח ישלחוהו חזרה לגרמניה, יש לכם אפשרות לפדות אותו מידינו. עליכם לבוא עם כסף ורצוי שתקחו עורך דין ערבי שיעזור לכם. למחרת נסעתי לעזה בטקסי ערבי מיפו הערבית. שרות מוניות יהודי מתל-אביב לעזה לא היה קיים אז. בימים ההם עדיין לא היה אף ישוב יהודי סמוך או בקרבתה של עזה. ישבנו צפופים מאד, חמישה ערבים גדולים ושמנים ואניה קטן והרזה שכמ עט נמעכתי ביניהם. תחילה במכוון לחצו אותי וגרמו לי אי נוחות ואי נעימות. הם שוחחו בקולי קולות כל הדרך, אחד מהם הוציא מכיסו גרעינים וכבד את האחרים. מדי פעם ירקו כל אחד בתורו, את הקליפות דרך החלון החוצה, לעיתים מעל לראשי ולעתים עלי ועל בגדי הטקסי היה ישן ומרופט, אך על דפנותיו הפנימיים היו דבוקים שלטים קטנים ועל כל אחד מהם אימרה או פסוק מה"קוראן," בכתב ערבי מסולסל. בלי משים התחלתי לקרוא לעצמי בשקט את הפסוקים, אך שכני שמעו. הסתבר שאיש מהם לא ידע לקרוא, וכששמעו את הפסוקים מהקוראן, השתוממו כיצד יהודי שבקושי מדבר ערבית יכול לקרוא ולדייק בהקראת הפסוקים הקדושים. בקשוני להראות להם היכן נמצא כל פסוק שאני קורא . מאותו רגע החלו לדבר בנחת ובאיטיות, כדי שגם אני אבין את דבריהם שעד עתה כמעט לא הצלחתי להבינם, בגלל המהירות והניב הגס העממי. מרגע זה החלו להתייחס אלי ביתר התחשבות, כבדוני בגרעינים, כבר לא ירקו מעל לראשי את הקליפות, השתדלו לחייך אלי. כשהרגישו בסקרנותי וברצוני להכיר את הדרך, החלו להסביר לי איזה הם הישובים אשר אנו רואים וחולפים על פניהם בדרך. עברנו כמה ישובים ערביים גדולים, בתוכם: יבנה, אסקלאן מג'דלוביניהם הרבה כפרים קטנים. בכניסה לבית הסוהר של עזה כבר חיכה לי עורך דין ערבי שהוזמן לפי בקשתי ע"י מנהל בית הסוהר. במהרה נוכחתי לדעת, שטוב עשיתי שמסרתי בידו את הטפול בענין קרובי האנונימי. גם לא הייתה לי ברירה אחרת. אף עורך דין יהודי לא היה מסכים לנסוע מבלי שאתחייב מראש על סכומי כסף ועל תנאים שלא ידעתי אל מה יובילוני. לאחר מעשה נוכחתי שהיתה זו החלטה נבונה. שחרורו עלה הרבה פחות מאשר שכר טירחתו של עורך דין הזול ביותר שצריך הייתי להביאו מתל-אביב, ביחוד לאחר שהסתבר שעליו היה להופיע בשפה הערבית בפני השופט העזתי יותר מפעם אחת וכן הטפול המשרדי צריך היה כולו להעשות על ניירת בשפה הערבית עורך הדין ארגן לי פגישה בבית הכלא עם האסיר "קרובי" שכה מהרתי להצילו. מעבר לסורגים עמד אדם זקן מסכן אומלל, עלוב וחולה, במבט ראשון כמעט לא נתן היה להכירו. אם כי היה זה לא אחר אלא ידידנו הוותיק פיירמן שנראה כצלו של האיש שהכרתי לפני שש שנים כשעזב את הארץ באישון לילה מבלי לאמר מלה לאיש ומבלי להפרד מאיש. כנראה הרגיש שפני האדימו מכעס, כי מיד אמר באנגלית הרהוטה אשר בפיו: אני מבקש סליחה אתה האדם היחידי שאני מכיר בארץ שיכולתי לפנות אליו על מנת שיעזור לי. אני זוכר, אני אפילו עדיין חייב לך מאז כמה סכומי כסף קטנים אך אני מבטיח לך שאחזיר הכל וכמובן גם את הוצאותיך עכשיו בקשר לשחרורי, אילו לא באת הייתי יושב בכלא ואחרי משפט קצר היו שולחים אותי חזרה אל מחנות המוות של היטלר. "יש לי כסף בחוץ לארץ, בארץ ניטרלית, ואני בטוח שאוכל לקבלו במהרה אם רק אצליח להשתחרר מכאן . כמובן שלא האמנתי לדבריו וידעתי מנסיוני הקודם מה ערכם. אך אני הרי הסתכלתי על העניין יותר כמצוות פדיון שבויים ללא קשר עם פיירמן. באותו זמן לא היה חשוב מי האיש, היה זה יהודי שצריך להצילו ממלתעותיו של היטלר. בעזרתי ובעזרת עורך הדין הערבי הוא הצליח להשתחרר מבית הסוהר העזתי. נזכרתי שיש לי מכרים בירושלים שטפלו בעולים בלתי לגליים, לפי בקשתי, סדרו אותו קודם באיזה מלון קטן ואחר כך בקבוץ בסביבות נהריה. עברו מספר שבועות ואולי חודשים, כבר לא ציפיתי לקבל בחזרה את סכום הכסף שעלה לי שחרורו מהכלא ושכר טרחתו של העורך דין העזתי. והנה יום בהיר אחד, ביושבי במשרד בית הדפוס, בדלת שנפתחה לרווחה עמד לו שחוח פיירמן כשעל פניו חיוך קל. בידו היתה מעטפה ובה סכום כסף שכסה בדיוק את כל הוצאות שחרורו מכלא עזה אני מבטיח, בחודש הבא, לשלם את יתרת הכספים שאני חיב לך." "אני מקוה שתאמין לי שאינני יותר מה שהייתי פעם, אני אדם אחר לגמרי. החיים למדוני לקח שלא ישכח. כיום עומד לפניך אדם חדש. אני מבטיח לך שלעולם לא אשכח את מה שעשית עבורי, לא כל אחד שהכירני בעבר ויודע מי ומה הייתי, היה עושה את מה שעשית אתה למעני. קודם כל אני רוצה שתדע: ברטה כבר אינה עגונה היא נשואה ואם לשני ילדים. ועל כך עוד אספר בהמשך. אך לפני כן אני מרגיש חובה לספר לך, מה עבר עלי מאז בריחתי החפוזה - מהמשפט, ומאמה של ברטה . ובכן, באותו לילה, בעזרת ידידים שהיו לי מעולם הקלפנים הצלחתי לעלות על ספינת מבריחים שעבדה לאורכם של חופי הים התיכון והגעתי ללבנון. שם הצלחתי להתקבל לעבודה באחד מבתי הקזינו שעל חוף הים, אך מהיום הראשון הרגשתי בשנאתם של אנשי הצוות אלי, ושכיהודי אינני רצוי במקום. כשחסכתי מספיק כסף עליתי על אוניה מזדמנת והפלגתי לריבירה הצרפתית בשבוע הראשון לבואי, בעוברי ברחוב ראיתי מודעה שחברת טיולים מחפשת מתרגם לשפות צרפתית, אנגלית וגרמנית. עברתי בהצלחה את הבחינות והתחלתי לעבוד כמתרגם בחברה זו. אך קבלתי הותנתה בכך שתוך שני חודשים עלי לקבל רשיון עבודה ומגורים. ולא, אאלץ לעזוב. היות ובגמר שני החודשים האמורים לא הצלחתי לקבל את הרשיונות נאלצתי לעזוב את החברה עתה החלה תקופת נדודים. בימים נדדתי ובלילות לא היה לי מקום היכן להניח את ראשי העייף, אחרי יום נדודים ארוך שכבתי בגנים צבוריים מתחת לגשרים שעל הנהר ולפעמים בבתי מחסה לפושעים וחסרי בית. לפני שהספקתי להתארגן במקום פרצה המלחמה העולמית. לילה אחד בחיפוש שנערך מתחת לגשר, נאסרתי ונשלחתי למחנה רכוז גרמני. כאן עבדתי כמתרגם בין הנהלת המחנה לבין שבויים בריטים ואמריקאים ואחר כך בבית החולים כמתרגם בין החולים לבין הרופאים. התנאים היו קשים כל טעות או חוסר זהירות מצדי היו עלולים לקרב את קצי ביריה ע"י אחד המשגיחים שתמיד חשדו בי וחפשו סבה לסלקני מבית החולים. בימים ההם היה לי חלום אחד ויחידי, שאם אצליח להשאר בחיים, אחזור לארץ ישראל ואתחיל בחיים חדשים, בחיי עבודה, לא עוד קלפים ולא מועדוני לילה במחנה הכרתי יהודי פולני בשם ליפא שכל משפחתו נרצחה לעיניו. בנו של ליפא היה היחידי מכל המשפחהשנשאר בחיים, כי הוסתר במנזר פולני לפני שכל היתר נשלחו למחנה השמדה. ליפא היה רעב וחולה ובקושי עמד על רגליו היה ברור שימיו ספורים. יום יום הייתי מחביא בין קפלי מכנסי שאריות אוכל מבית החולים ומביא לאב השכול. לבסוף נתפשתי בשעת חפוש, כשבשולי מכנסי כמה פרוסות לחם יבש. תודות לרופא הראשי שחיבב אותי הצלחתי להנצל מעונש כבד. וכעונש החלו להעסיקני במרפאה כסבל ואיש נקיון, תפקידי היה לנקות את המרפאה ולקרצף את מכשיריה ואת רצפתה, לאחר גמר יום העבודה. לפני מותו נתן לי ליפא את הסדור שלו והשביעני שאם אצליח ואשרוד את המלחמה ואת השואה ואיוותר בחיים. שאחפש את בנו לפי השם והכתובת הכתובים בין דפי הסדור, ואקח אותו איתי לארץ ישראל, ושם מבקש הוא ממני להיות לו כאב, ושאעזור לו להסתדר ולחיות בה". את הסדור נשאתי בשקית קטנה על לוח לבי מתחת לחולצתי לכל מקום בו הייתי, בכל מקום בו עברתי מאז ועד היום הוא עמי, הוא הקמיע שלי, אני מאמין שהוא שמר והגן עלי בכל מדורי הגיהנום אשר לתוכם טולטלתי. חלום חיי כיום הוא למצוא את הילד, ולאמץ אותו כבן לי, בתקווה שייעתר לבקשתי ויסכים לה, לזכרו של אביו שזו הייתה צוואתו הבלתי כתובה. ולי תהיה מטרה קדושה למענה כדאי יהיה לחיות" . בקרוב אביא לך את יתרת המגיע לך! ולהתראות! את המשך ספור חייו שמעתי רק אחרי מותו הטרגי מפיו של גיסו, אחיה של אשתו, שעה שנפגשנו בבית אלמנתו כשבאתי לבקרה ולנחמה בימי השבעה. ואלה הדברים ששמעתי מפיו: הוא היה עדיין במחנה והמשיך לעבוד בבית החולים שם נפגש עם שבויים בריטים וצרפתים. אחד מהם ארג ן קבוצה קטנה של שבויים ממקורביו, שהאמין במהימנותם, המוכנים לסכן את חייהם על מנת לברוח ולצאת לחופשי. ביניהם כלל גם את פיירמן שחשבו לאדם היכול להגיש עזרה רפואית בעת הצורך. פיירמן הבטיח לגנוב ולהכין צרור עזרה ראשונה בתקוה שיצליח לשים ידו עליו בזמן הנקוי אחרי הסגירה. יום הבריחה נועד להיות ה 1במאי. יום החג הלאומי של הנאצים. והשעה, אחת לאחר חצות הלילה, כאשר כל השומרים היו שתויים לחלוטין. בתוך הקבוצה היו שני שבויים צרפתים שהיו מנגנים במסיבות הקצינים. הם הצליח ו בערמה להכניס לבקבוקי היין סם שינה שפיירמן הצליח לגנוב מהמרפאה בעוד מועד. מהקצין הממונה על הנקיון נגנב ו מפתחות שער הוצאת הזבל. משער זה הסתננו אחד אחד והתכנסו ביער הסמוך. שם חיכו להם חיילי גרילה שהלבישו אותם בבגדי אכרים והסיעו אותם דרך היערות אל הגבול. יחד אתם הצליח פיירמן לברוח ולעלות על צוללת בריטית שהביאה אותם לגיברלטר משם הצליח בדרכים מלאות סכנה להגיע למצרים במצריים נודע לו שברטה חיה ועדיין מחכה לגט שישחררנה מהתלות בו. בתשובה למכתבו הסבירה לו שהיא מאוהבת בחבר נעורים שלה, יהלומן עשיר מבריסל, ושחתונתם תערך ברגע שיגיע הגט ממנושהוא מהווה כרגע את . המכשול היחידי לאושרה בחיים. בהתיעצות עם רב מקומי ובסיועו שלח לברטה גט פטורין. את הגט שלח ללא דרישות כספיות, פרט לבקשה אחת: שתפנה לשלטונות המדינה והמנזר בו מוחזק בנו של ליפא. שתנסה לאתר אותו ותודיע לו למצריים. כמצופה, לאחר זמן מה, ברטה נישאה לאותו יהלומן עשיר מבריסל אך הוא המשיך לכתוב ולהתעניין במה שעשתה בקשר לחקירה על מקום הימצאו של בנו של ליפא. היא ענתה לו שמסרה את הטיפול באתורו של הנער לחברת חקירות ידועה ולכשיהיה לה מה להודיע - היא מיד תודיע לו. שנה חלפה, פיירמן כבר היה בארץ, במכתב שקבל מברטה נאמר שהיא ילדה תאומים. באותו מכתב הודיעה שמשרד החקירות השוודי ששכרה הודיע לה שעקבותיו של הנער נעלמו, הוא ברח מהמנזר ולדעתם הוא נמצא בארץ ישראל. בזה הם מפסיקים את עבודתם ומקווים שבארץ ישנם משרדי חקירות שיוכלו לעזור בהמשך החקירה פיירמן קבל כספים שהגיעו לו משוויצריה הוא פתח עסק של פרפומריה. אך לפני כן מסר למשרד חקירות ידוע בירושלים את המשך החקירה והחיפושים למציאת בנו של ליפא. בין לקוחותיו שמרביתם היו נשים מצא את המיועדתלו, שהאהבה ממבט ראשון איחדה אותם. אחרי הנשואים נכנסה לעבוד אתו יחד בפרפומריה ועזרה לו ככל יכולתה נולדו להם שני ילדים והוא התחיל להתמסד היה רושם שהוא נכנס לתלם והופך לבעל בעמיו . ״לפתע קבלתי הבוקר הודעה טלפונית מאחותי שפיירמן בעלה התאבד בתליה בחדר האמבטיה של דירתם בירושלים. מיד טלפנתי לכל קרובינו ומכרינו וגם לך בתל אביב, לנו לא ידוע מה היה חסר לו, מה היו מניעיו לצעד זה מה היו שאיפותיו ומה היו אכזבותיו. לאלוהים פתרונים. הוא השאיר אחריו את אחותי, אשה צעירה ויפה ושני יתומים. לכאורה צריך היה להיות מאושר במה שיש לו. לנו קשה להבין למה ומדוע עשה זאת. הן מעולם לא התלונן, תמיד נראה שבע רצון ומאושר בחיק משפחתו החדשה, וגם מחנותו ועבודתו היה מרוצה. זה מה ששמעתי מגיסו של פיירמן באותו בוקר עצוב. בהיותי בירושלים, לפני כשבועיים היה זה לאחר ששלח לי בדואר את יתרת חובו מימי הדפסת חוברות הבולים של הדואר והזמינני לבקר בחנותו. בשמחה הזמינני לאכול על שולחנם ארוחת צהריים. בדרך ובזמן הארוחה היה פיו שופע התלהבות מאשתו ומשני ילדיו המתוקים. מי היה מאמין שבעוד שבועיים יזרוק את כל זה ויברח לעולמים. ביום השלושים למותו ליד קברו הרענן, ספרה לי אשתו שבין הניירות שהיו במגרת שולחנו ליד מטתו היה מכתב ממשרד החקירות הירושלמי שתאריכו כשלשה ימים לפני ההתאבדות. האומר שהילד המבוקש, בנו של חברו ליפא, היה בין הילדים שטבעו בים התיכון באסון שקרה לאונית מעפילים שלא הצליחה להגיע ארצה עקב קלקול מנוע וחור גדול שנפער בירכתיה בדרכה לארץ ישראל. והיא שקע ה למצולות בים התיכון מול חופי גיברלטר כשעל סיפונה כמה עשרות מעפילים וביניהם גם כמה ילדים יתומים.	גבעת המשקפיים עשרים וחמישה סיפורים על חיי משפחה קטנה בארץ ישראל בימים הקודרים של מלחמת העולם הראשונה. מצוקתם תחת מגפו המעיק והכבד של הממשל התורכי. סיפור נדודיה של המשפחה, שבחוסר כל נאלצה לנטוש את תל-אביב, ולנדוד ברחבי הארץ, בין מושבותיה ישוביה וכפריה - ביהודה, בשומרון ובגליל. נדודים שנמשכו עד סיומה של המלחמה. בסיפורים מצטיירות תל-אביב, חיפה, שכונת ברוכוב וישובים אחרים כפי שהיו וכפי שנראו בימים הרחוקים ההם. עולה מתוכם גם סבלם של בני הישוב העברי תחת עולו של השלטון הרודני התורכי ואכזבתם מיחסו העוין של הממשל הבריטי המנדטורי. אירועים שנראה כאילו אט אט הולכים ונמוגים הולכים ונשכחים. מסופרים על ידי בן התקופה, אדם שעד גיל שיבה עסק במקצועו כאיש דפוס ועתה החל להעלות על הכתב את אשר צבר זכרונו. הסיפורים מצטיינים בחינם הרב, בניחוח האוטנטי שלהם ובכושר ההבחנה החד והעשיר של מחברם. יגאל אריאלי נולד ב-2191 בבירות, דור ראשון למשפחת חלוצים מראשוני העליה השניה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון התורכים, עד לגירוש, התגוררה משפחתו בתל-אביב הקטנטונת. הוריו היו בין מיסדי שכונת בורוכוב וגבעתיים. משפחתו היתה בין קומץ המתיישבים הראשונים בשכונה זו. את השכלתו רכש: בגמנסיה הרצליה, בי"ס טכני גבוה, ואוניברסיטה בר-אילן. בהגנה שמש בתפקידים פקודיים: בתחבורה ובשרות מפות וצלומים. שנים רבות נהל בית דפוס אמנותי ידוע. כיום עוסק במחשבים. הספר גבעת המשקפיים מאת יגאל אריאלי, בקורת על הספר גבעת המשקפיים מאת יגאל אריאלי – המלצתו של מנחם רגב– שודרה בקול ישראל בגל א- ' השם המשני של הספר "גבעת המשקפיים" מאת יגאל אריאלי הוא לקט ספורים מימים שהיו ואינם עוד, בספר יש לקט של 25 ספורי זכרונות משפחתיים שתחילתם במזרח אירופה והמשכם בארץ ישראל. הרקע הוא קודם כל התקופה התורכית ואחר כך תקופת המנדט הבריטי. יש כאן ספור מרתק על קבוצה קואופרטיבית בשם "אחווה" שהייתה בבירות, על החיים בסג'רה ובכנרת עלהאוסטרלים ב-1917, על מאורעות 1921 והרצחו של יוסף חיים ברנר. אך כל אלה אינם אלא מסגרות של ארועים שכמותם אפשר למצוא בכל ספר על תולדות הישוב והמדינה. מה שמייחד את הספר הוא כשרונו הספרותי של המחבר בתאור אפיזודות וארועים משפחתיים, התייחסות לגלריה שלמה של טפוסים ועין בוחנת לגבי תאורים של נופים וסביבתם. מדי פעם חוזר המספר ומזכיר את אמו שזכרונה הטוב וכושר הספור שלה פרנסו רבים מספוריו. בפתח דבר לספר הוא כותב: "השתדלתי להעביר לקורא שמץ מן האווירה של התקופה ובנסיון לקרבו להבנת האירועים והקשיים שבהם חיו משפחתי, קרובי ויתר בני הישוב בתקופה החלוצית ההיא. ״ לאחר גמר הקריאה בספר נותר בך הרושם העז של המאבק החלוצי ללחם ולעבודה, האווירה של אידיאליסטים שנלחמו בשממה במחלות ובשלטון תורכי עוין. אך לא פחות הצליח אריאלי בתאור ארועים מיוחדים: הילד גבור הספור הנשא בגיגית על גלי הכנרת ונצל בנס, תלת האופניים שהוא מקבל במתנה, מתנה שמסעירה את תל-אביב הקטנה. המשפחה הלבנונית המצילה את הילד היהודי האובד ומחזירה אותו להוריו. ההווי בשכונת בורוכוב בימיה הראשונים. ספורים משעשעים על בריכת השקייה בפרדס, דמותו המיוחדת של המורה לציור בגמנסיה הרצליה שהיה גם פעיל בהגנה. ההיכרות הקרובה עם ברנר שהביא את הילד שנפצע במעשה קונדס, במו ידיו למרפאה. זמן קצר אחרי זה נרצח ברנר על ידי ערבים. ועל כך כותב אריאלי: "שעה שצעדנו בהלוויה זו וכל אחד מאתנו היה שקוע בהרהוריו צצו ועלו במוחי מחשבות על תהפוכותיו ותעתועיו של גורל. לפני כמה שבועות נשא ברנר אותי על כפיים להצילני מאבוד דם ומזיהום אחרי פציעה קשה, בשארית כוחו עשה זאת. ברנר הסופר והלוחם הגדול למען חופש הפרט והכלל, למען נדכאים ומקופחים, נגד אפלייה בין עם לעם ובין מעמד למעמד דווקא הוא נקטל על ידי בני העם שעבורו נלחם.״ ספורי גבעת המשקפיים יעניינו לא רק חובבי היסטוריה אלא גם יפתחו פתח להיסטוריה לכל מי שאוהב ספור טוב ומרתק.
גוש עציון קורה שאתה נקלע בלי משים, לאירוע מסוים, בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון, שעה שמרכבת ההיסטוריה חולפת על פניך או בסמוך אליך, גלגליה חוצים את דרכך ואתה כמעט נוגע בה בידיך אך אתה כסומא אינך רואה ואינך מיחס לה כל חשיבות. לימים מתברר לך שהיה זה רגע היסטורי חשוב ביותר. כך קרה לי. בהיותי בחור צעיר כבן 23 שנים, עבדתי ב"דפוס אריאלי" שהיה בית הדפוס המשפחתי שלנו. השנה 1935, מצב הדפוס היה גרוע, לא הייתה עבודה לא הזמנות ולא פרנסה. והנה הופיע בפתח משרד הדפוס יהודי נמרץ, מלא חיים, בעל הופעה מרשימה. הציג את עצמו כמר הולצמן, פרדסן ואיש עסקים מרחובות. הוא מתעתד להקים כפר בהרי ירושלים כפר שיקרא על שמו כפר עציון. למטרה זו הקים חברה בשם חברת "אל ההר" חברה שהוא מנהלה. האדמה שייכת כרגע לשייך ערבי עשיר. החברה שהוא עומד בראשה תמכור מגרשים מאדמה זו ליהודים בארץ ובעולם, אם ימצאו מספיק קונים יתגשם החלום. אם לא יהיו מספיק קונים העסקה תתבטל. אלה היו תנאיו של השיח הערבי. דרושים לו אלפי עלונים ופרוספקטים לפרסומת, כמו כן אלפי חוזים על מנת להבטיח לקונים פוטנציאליים את המגרשים, ולהתחייב שבאם העסקה תבוטל יוחזר להם כספם. בקיצור, ששון ושמחה, תהיה עבודה ותהיה פרנסה. אך השמחה לא ארכה זמן רב, כי סופם של דבריו היו מאכזבים. הכל טוב ויפה אך אין לו כסף לממון ההדפסה ולפי הצעתו יעשו התשלומים במקביל למכירה דהיינו, שנקבל תשלומים רק אחרי שתהיינה מכירות של מגרשים. כבר עמדנו לבטל את כל העסקה עד שהופיע מר יצחק הוז חברם הטוב של הורי, הוז היה ידוע כאחד מעשירי הארץ בימים ההם ואחיו של דוב הוז ממנהיגי תנועת העבודה. הוא שכנע אותנו להסכים לתנאיו של מר הולצמן. היות ובמילא לא הייתה עבודה, הסכמנו. מאותו יום, היינו מעורים בכל שלבי ההקמה של הישוב כפר עציון. למרות זאת, אינני יודע כמה מגרשים נמכרו. מאורעות 1936-1939 נפלו על הישוב העברי בארץ כרעם ביום בהיר, וגרמו להפסקת הפעולות בגוש. במקום בעלי הקרקעות הפרטיים שקנו אדמות בגוש עלו על הקרקע ארבעה קיבוצים. קיבוצים שעמדו על נפשם בהגנה על המקום ובהגנה על ירושלים. חלק מהם נפלו בקרב וחלק נפלו בשבי הלגיון הירדני. גוש עציון רשם פרק מזהיר בהיסטוריה של העם היהודי והיישוב העברי בארץ. פרק הקשור בהקמת המדינה ובמלחמת השחרור, פרק של עם הנלחם על נפשו, פרק שלעולם לא ישכח. בסופו של דבר, אנו, דפוס אריאלי לא קיבלנו את המגיע לנו עבור ההדפסות שביצענו, אך מר הולצמן פיצה אותנו בחתימה על חוזה המאשר שהננו הבעלים של מגרש בשטח של חמישה דונם קרקע בגוש. לדבריו, גודל השטח הוא כגודל השקעתנו בהדפסה. לפני שהספקנו לבדוק ולראות היכן נמצאת אחוזתנו היפה, נכבש השטח על ידי הירדנים כל הגוש היה בבעלות מחנות צבא ירדני ושוחרר רק אחרי מלחמת ששת הימים. כיום, אם תשאלוני היכן היא אחוזתך? אפילו אינני יודע אם יש לי מגרש בגוש או בכפר עציון, אך אני מאושר שהגוש נשאר בידיים של יהודים, של אלה שהגנו עליו ושפכו את דמם עליו במלחמות לתקומת העם והמדינה. לעדנה ,(בעקבות הטיול) יגאל אריאלי
דר הרצל בספטמבר 1930, החודש לפני 69 שנים, נעלמה ג'ולי הרצל אשתו של חוזה מדינת היהודים ועקבותיה נעלמו עד היום הזה. בנימין זאב הרצל נפטר בשנת 1904. באופן רשמי: שלוש שנים אחריו נפטרה אשתו. אך על מותה ועל גורל שלושת ילדיהם התפרסמו ספורים ושמועות מזעזעות ומדהימות כאחד. לפי הפרסומים של אותה תקופה מתה ג’ולי ב- 1907 בסנטוריום באוסטריה ממחלה לא מאובחנת. בהיותה בת39 שנים. יש ביאוגרפים הרומזים על התאבדות. נסיבות מותה מעוררות ספקות בין השאר בגלל שההתכתבות הענפה שבינה לבין הד"ר הרצל, לפחות 165 מכתבים, נעלמה או הועלמה במתכוון. והנה התפרסם רומן של העיתונאית אידה צורית המבוסס על עובדות מן המציאות ועל יומניה של ג'ולי, על פי גרסתם ג’ולי לא מתה ב - 1907. מותה ושריפת גופתה בוימו, כדי להרחיקה מעיני הציבור באוסטריה מולדתה. היא הוברחה לארה"ב ואושפזה שם בסנטוריום לחולי נפש בו הוזהרה שאסור לה לגלות את זהותה האמיתית לאיש עד יום מותה. אידה צורית הכירה אותה בארה"ב והפכה להיות ידידתה הקרובה ואשת סודה, מגלה ברומן זה את עומק נפשה של אישה זו שכל חייה היו סבל ארוך, עצבות וצער אך בתוך תוכה היה מטען עצום של דמיון ומאוויים מסעירים שמעולם לא הגיעו אל סיפוקם. אפילו לחברתה זו, לא העזה ג’ולי לגלות את סוד זהותה האמיתי. למרות היותה אישה יפה, מושכת לב, משכילה ונבונה היו חייה מלאי אכזבות ותסכול. הד"ר הרצל שחייו היו קודש לתנועה הציונית, נסיעותיו המרובות בכל רחבי העולם, הוועידות והקונגרסים מנעו ממנו להקדיש אפילו חלק מזערי מזמנו למשפחתו. ואכן, גם אשתו וגם ילדיו סבלו מדימוי עצמי נמוך ודיכאון. הבת הבכירה פאולינה - נישאה למהנדס צעיר. התגרשה ממנו אחרי כמה חודשים עקב מזגה הסוער ותגובותיה ההיסטריות. לבסוף נפטרה בגיל צעיר בגלל התמכרות למורפיום. הבן הנס - היה בעל נפש נאבקת ומתלבטת, ממש ביום הזיכרון ה - 20 למות אביו המיר את דתו לדת הבפטיסטית, כעבור חודשים מספר גם כאן לא מצא מרגוע לנפשו הסוערת והמירה לדת הקתולית. כעבור כשנה נוכח בטעותו פרש מהקתוליות והכריז עצמו לציוני לאומי ללא דת מוגדרת. כששכבה אחותו הבכירה האהובה גוססת הוא הוזעק אל מיטתה, לא מצא די כוח נפשי לשאת את משא יגונו וירה בעצמו למוות. הבת הצעירה טרודה - גודלה וחונכה אצל האפוטרופוסים שלה, דוד וולפסון ורעייתו שהיו חשוכי בנים, שטפלו בה ופנקו אותה כבתם היחידה. היא הייתה המבריקה והכשרונית ביותר שבין שלושת ילדיו של הרצל. עד נישואיה התנהגה למופת. לאחר נישואיה החלה מחלת רוח לבעת גם אותה, ואף היא את רוב ימיה מבלה כאישה נשואה ואם לילד - במוסדות לחולי נפש. היא נספתה במחנה הריכוז טרייזנשטאט בגיל 50. בנה נכדו היחיד של הד"ר הרצל - ביקר בישראל אחרי מלחמת העולם השניה ונתקבל כאן בכבוד רב. אך גם הוא סיים את חייו בצורה טרגית. הוא קפץ אל מותו בארה"ב מגשר וושינגטון. מסתבר, שלא קל לחיות בצילם או בכפיפתם של גאונים וגדולי עולם.
כך הייתי רוצה שיוחג חג העצמאות בעתיד חג העצמאות, צריך להיות בעתיד החג הגדול והחשוב ביותר לעם בישראל. לדעתי, צריך החג לבטא את כל מה שעבר על העם והישוב היהודי בישראל עד הגיעו לעצמאות. בחג זה צריך לזכור את מרד הישוב בשלטון הבריטי, את המלחמות בפורעים הערבים, את תקופת ההבלגה, ימי ההגנה והפלמ"ח ושאר תנועות המחתרת. וכמובן את מלחמת הקוממיות ונצחון צבאנו הקטן חסר הציוד על צבאות שבע מדינות ערב המצוידות במיטב הנשק המלחמתי. לטעמי, ערב החג בגמר יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, יפתח בחגיגות עממיות, בככרות ובגנים צבוריים, מסביב למדורות כבימי הפלמ"ח, לאור לפידים. כל קהל החוגגים עומד או יושב מסביב כשבמרכז אקורדיוניסט או מקהלה השרים ביחד עם כל הקהל את שירי הימים ההם. שירים המספרים את תולדות המלחמות ותקומת ישראל. על המדורה מתבשלים בקומקומים ובסירים, קפה ותה, ונאפים תפוחי אדמה, בטטות ושאר ירקות נוסח הקומזיצים של הימים ההם. גם בקבוקי וגביעי היין עוברים מיד ליד, והשתיה והזלילה כדת. ובאותה ככר לצד המדורה, קלי הרגליים מכל הגילים, צעירים וזקנים ללא הבדל עדה או דעה, במעגלים, יד ביד, רוקדים רקודי עם ורקודי עדות שונות. אין צורך ולא דרושים בערב זה זמרים בעלי שם ואף לא מופעים נוצצים, קהל החוגגים כולו כאיש אחד, צריכים לקחת חלק ולהיות שותפים לחג ולשמחה, שתהיה זו שמחה עממית הנובעת מן הלב. בה חוגגים יד ביד סבא וסבתא, אמא ואבא, בנים ובנות, נכדים ונכדות. שמחה שמקרבת את כל החוגגים אחד לשני ושיחד יהפכו לגוש גדול של שירה ושמחה, עליצות ורקודים. ולמחרת ביום העצמאות, משפחות שלמות, מי ברגל ומי ברכב יוצאים כולם לטיולים ברחבי הארץ לחוות את חווית הקשר עם האתרים, ההרים והגבעות, העמקים והשדות, הוודיות והנחלים אשר בהם או בקרבתם נלחמנו בהם נפלו יקירינו. למען נרגיש בכל רמ"ח אברינו את השייכות לארץ הזו ולאדמה הזו, אשר למענה נשפך כל כך הרבה מדמנו ודם בנינו.
המעבר לבית גיל הזהב אפריל 13, 1999 לפני כמה חודשים עברתי לבית גיל הזהב, ביתי החדש, בו אני מקווה לבלות בתוך משפחת הבית את ימי הבאים. לכאורה היה זה צעד נכון. רובן של הבעיות שנתקלים בהם בבית אינן קיימות כאן: קשיים טכניים נפתרים בהקדם על ידי צוות אחזקה מסור ומהימן. גם אנשי הצוות האחרים כולם כאחד אדיבים ומסורים. כמעט שלא נתקלתי במישהו שלא מתייחס יפה ובנימוס. נוכחתי לדעת שכל משאלה של הדיירים נענית על פי רוב בהבנה ובחיוב. כשאתה בביתך הפרטי, יחידי בין ארבעת קירותיו לעיתים מופיעה תופעה הנקראת "בדידות." תופעה זו, הודות לעדנה וצוותה ובמיוחד הודות לאידה וסרגיי בבית זה כמעט אינה קיימת. למרות כל הטוב והחמימות בה אני מוקף, למרות שאני יום יום שבע רצון ומרוצה מהצעד הנבון שעשיתי, יש ואני חולם בהקיץ על שפורים שאם תמצא אוזן קשבת אולי ימצא להם מקום לא רק בעולם חלומותי. ההרצאות בביתנו מעניקות לחיינו רסיסים של תרבות והנאה רוחנית. אך בגמר ההרצאה, שעה שאני עולה לחדרי לסכם לעצמי את רשמי, יש לי מספיק זמן לחלום כי הציפיה למעלית אורכת לרוב רגעים ארוכים ומרובים. ואז בחלומי רואה אני אולם הרצאות גדול ויפה, מרווח ומאוורר עם בימה מוגבהת למרצה. אפשרויות טכניות להעמיד מקרנה. ובו מקומות ישיבה נוחים ורבים, וההרצאות נערכות בו על נושאים שונים ומגוונים יום יום. הסדנאות לציור וקרמיקה והמדריך המוכשר והחרוץ שלנו חיים מחזירים לנו את ימי ילדותנו העליזים והמאושרים מלאי המעש והיצירה. ביושבי בפינת החדר שעה שחיים המסכן, כפיגרו פה פיגרו שם מתרוצץ בין תלמידיו, אני שוקע בעולם הדמיון שומע ורואה את חיים האומר: דעו לכם שלכל אחד יש כישרון, צריך רק לעזור לו לגלות אותו. ואף פעם לא מאוחר מדי. אך לכך דרושות סדנאות נוספות, כהתחלה שתהיינה אפילו באותו חדר, ובו שולחן לגילוף בעץ, שולחן לפסול, שולחן לעבודות בקרטון וכריכה, חדר מחשבים ועוד. כל אחד יוכל למצוא אתה מתאים לכושרו ולטעמו. אני מאוד נהנה לאכול במסעדה שלנו. שושי וצוותה מאוד יעילים ועושים כמיטב יכולתם להשביע רצונם של הסועדים. אני כצמחוני יכול לציין שלמרות שמסעדה זו לא נועדה לצמחונים, הודות למסירותן של העובדות מוצא בה גם צמחוני מה לאכול ואף להנות. אך לעתים, שעה שאני יושב ומחכה ששושי תביא לי את המנה הבאה, מנה שהיא כמעט תמיד זהה לזו של אתמול ושלשום, אני הוזה בהקיץ על מסעדה שבה ניתן לגוון את התפריט. שיש בה דמיון פורה ושבה מכירים גם תבשילי ירקות ופירות מה הם. הוי אידה, אידה היא אחת הסיבות שעזרו לי להחליט על צעד זה. אידה זה סיפור הצלחה, אני משוכנע שבשום מוסד מעין זה, בשום מקום אחר אין דומה לה ולסרגיי שלנו. שניהם נותנים לבית זה שמחה והנאה מלוא חופנים, ושניהם אהובים על כל משפחת הבית. הרי הם מפיחים בנו רוח וחיים חדשים. כשאנו בכפיפתם אנו משילים מעל כתפינו וגבינו הכפופים, עשרות שנים, ואנו חוזרים לימי הילדות והבחרות שלנו לגביהם יש לי רק חלום אחד ומשאלה אחת: "אנא אלוהים - תן להם כח להמשיך במרץ וחיוניות זו, שנים רבות" ואנא הוסף גם לנו שנים להנות מטובם. אני מטייל בפרוזדורים ובמרפסת היפה שלנו, ולפעמים אני מתיישב לי שם בפינה וחולם. ואז רואה אני את המרפסת הזו, היפה כל השנה אבל יעילה רק בעונת הקיץ. והנה בחלומי, לפתע צמחו לה דפנות וגג מתקפלים עשויים מחומר מתקפל ושקוף, שנתן לסוגרן ולפותחן. ואז אפילו כשגשם וקר בחוץ אפשר להנות מחמימות ואויר צח ביחד עם הרגשה של טיול בחיק הטבע, או בגנה יפהפייה. המחשבה על טיול ועל גנה מכניסים אותי שוב לעולם הדמיון ואני ממשיך לחלום: והנה המגרש הסמוך אלינו הפך לפרק יפה וגשר עילי מוביל מביתנו מעל למגרש החניה ישירות אל תוך הפרק היפה. שביליו המרוצפים צדפים בהירים, חוצים מדשאות ירקרקות. ומתחת לעצים יפי הצמרת ניצבים ספסלי ישיבה יפים ונוחים. ודיירינו יושבים בצילם של העצים ונושמים את האוויר הצח והנקי של הגן רחב הידיים, נהנים מהילדים, התינוקות ואמותיהם המשחקים בין העצים והפרחים. הגן מוקף עצי נוי גבוהים שמונעים את סאון הכביש, מהאבק ומריחם של מנועי המכוניות לחדור אליו פנימה, אך מה חבל, הרי כל זה אינו מציאות ואף לא פטה מורגנה. בסך הכול הרי אלה רק חלומות בהקיץ.
האהובות שלי מאז חגיגת יום הולדתי שהתקיימה כאן בחוג בשנה שעברה, פונים אלי חברים ושואלים: אנשים בגילך, פעילותם הגופנית, באה לידי ביטוי לרוב בישיבה על כורסא רכה ומרופדת מול "מסך הטלוויזיה וצפייה בערוץ הספורט - ואתה, משתתף בטיולים, רץ שוחה ורוקד, פתור לנו החידה.״ חברים! - אין לי תשובה מדעית או רפואית, אך יש לי תחושה האומרת שהתשובה לחידתכם היא: אהבה!!! אהבה - עשויה להעניק לאוהב חיים ארוכים בריאים מלאי נחת, אושר ושמחה. היות ועברו כבר יותר מאלף שנה מהיום בו הוטל על עם ישראל החרם הידוע "כחרם דרבנו גרשון מאור הגולה", מותר היום לאהוב יותר מאישה אחת, ואפילו יותר משלוש נשים. אך אני מסתפק בשלוש. כאן בין ידידים וחברים שומרי סוד ורז אוכל לגלות מי הן אהובותיי ואיך הן משפיעות על חיי ועל בריאותי. אכן אהבתי נתונה לשלוש נשים יפות מראה ונבונות המעוררות רגשי הערצה והערכה. ועלי לחלוק אהבתי בין שלושתן בטקט ובהבנה. אך לפני כן חייב אני להודות ולהתוודות שרגשי אהבתי נתונים לא רק אליהן עצמן כמו לאיברי גופן החטובים והיפים. אהבתי הגדולה הראשונה נתונה לעלמה יפהפייה, גמישה וזריזה, קלת תנועה ומלאת חיים. אך היות ובטוחני שכולכם מכירים אותה כמוני אין טעם להכביר מילים ותיאורים: שמה של העלמה היפה והחמודה הזאת, הוא מרת פעילות גופנית. ואיבריה האהובים עלי הם: התעמלות, הליכה, ריצה, שחייה וריקוד. ארבעת האיברים הראשונים אהובים עלי מאד, כי הם איברים מרעננים ומוסיפים כושר גופני והנאה. אך האיבר האהוב עלי ביותר הוא הריקוד. יתרונו בכך שהוא מחזק את הגוף, משפר את הזיכרון, מפתח זריזות ורפלקסים מהירים, שמיעה טובה וחוש לקצב. אהובתי השניה היא גברת מלומדת, בעלת השכלה, היא אינה עלמה צעירה, אלא אישה שהגיעה לבגרות. אפשר שכלפי חוץ היא נראית, חמורת סבר ורצינית. גם היא יפה ומלאת חן, אך יופייה הוא פנימי ורק המכיר אותה מקרוב יבחין בו. גם אותה אין צורך לתאר כי גם אותה כולכם מכירים. שמה של הגברת הזו - מרת פעילות רוחנית. גם לה איברים חטובים ויפים: איבריה האהובים עלי: הם הקריאה, הכתיבה. והלמוד. וכולם אהובים עלי במידה שווה. אהובתי השלישית היא נערה צעירה ושובבה, אולי עדיין ילדה, יופייה והופעתה טבעיים, אינה מתקשטת או מתאפרת, אינה מתמרחת ואינה מצטבעת. עלמה זו אינה מוכרת לכולם רק מעטים הם אוהביה וחסידיה, אני נמנה עליהם. אנא הכירוה: שמה העלמה טבענות. איבריה היפים הם: אורח חיים פשוט וצנוע, תזונה בריאה וטבעית, חיוך ומאור פנים לכל. הימנעות מעישון, וממצבי לחץ ודאגה, הענקת אהבה לטבע ולעולם החי והצומח. חשיפת היפה והחיובי בכל תקרית או אירוע, מאמץ לראות את חצי הכוס המלאה, דהיינו את מה שיש בה ולא את מה שחסר בה. אלו הן שלושת אהבותיי הגדולות ואלו הן, גם התשובות לשאלותיכם וההסבר ההגיוני והפתרון לחידתכם. ובמחשבה שניה: אם בנוסף לאהובות החוקיות הנ"ל, ישנה אהובה נוספת מהצד, ואפילו אם אינה חוקית, אהובה הנקראת בשם טיפת מזל - יתכן שהסיכויים יהיו אף יותר טובים לאריכות ימים ולבריאות טובה. מוקדש לחוג הרוקדים וליענקלה המדריך ירון שלום חיבור זה כתבתי תשובה למברכי ביום הולדתי השמונים ושש. בדצמבר 98
הדודה שרה – אחותי בביתנו ששון ושמחה מהולים בלבטים וחוסר וודאות. הסבא, אביו של אבי, במכתבו האחרון, הודיע שהוא מגיע מפולניה עם בת הזקונים שלו, שרה, אחותו של אבא. גרנו אז בדירה קטנה ועלובה בת שני חדרים, דירה שהייתה צמודה למאפיה. תנור המאפיה היה בקומת המרתף מתחתינו וחנות המאפיה וכן המאפיה עצמה היו באותה קומה עם דירתנו, מעבר לקיר חדר השינה שלנו. דירה זו הייתה לא רק צרה ודחוסה, גם חלונות לא היו לה פרט לאשנב קטן שגבל עם חלון המאפיה ואי אפשר היה לפתוח אותו בגלל העשן והחום שהסתננו דרכו. בתנאים ובאמצעים שעמדו לרשות הורי בימים ההם, הייתה דירה זו על אף הפגמים והמגרעות שהיו בה, מקום מגורים סביר למשפחה מעוטת אמצעים. הסבא היה איש קשוח וקפדן, הדואג לצרכיו בלבד ואדם שלא נוח להסתדר אתו, עובדה זו הייתה ידועה בחוגי המשפחה ונשמעה לא אחת אפילו מפיהן של בנותיו, אחיותיו של אבא אשר גרו אתו בפולניה. במכתבו לא פרט הסבא אם יהיה זה בקור קצר או ארוך או שהוא בא להשתקע בארץ לצמיתות. ידיעה זו ואי הוודאות שבה גרמו בביתנו למבוכה רבה. הדודה שרה הייתה אז ילדה בת כתשע שנים ואני הייתי בן שש בערך ואחי הצעיר אריאל בקושי בן שנה. עם הגיעו ארצה התברר שסבי תיכנן בבואו לכאן, להתגורר אצל בנו ה"מיליונר." הוא ידע שבנו מנהל בית דפוס קואופרטיבי וחשב שזו משרה חשובה ומשכורתו של בנו גבוהה, ובנו אדם לבטח אדם עשיר מאוד. הוא לא שמע על הקואופרטיבים הצולעים של ההסתדרות בימים ההם, על גירעונות, על משברים, על חוסר עבודה על חוסר מזומנים, ועל קבלת משכורת בפתקאות של המשביר או של מוסדות אחרים. משראה הסבא את דירתנו ומה גודלה, ואיך שאנו חיים ללא משרתת בבית, הייתה אכזבתו מרה. הוא היה אדם מפונק וציפה למגורים יפים ונוחים, לפחות חדר מיוחד לו לעצמו ואף קיווה שעוזרת מיוחדת, ואם לא אז משרתת הבית תשרתו. והנה פגש משפחת עובדים בה אין עוזרת, וכל בני המשפחה עושים הכל בכוחות עצמם ולאיש אין זמן לטפל בו ובצרכיו היומיומיים. אך הוא לא רצה לוותר על הרגליו. הוא דרש מאמי לכבס ולגהץ יום יום את חליפתו הלבנה את חולצותיו ואת לבניו שהחליף כל בוקר, הן מדי יום צריך היה לצאת לטייל לשאוף אויר צח על שפת ימה של תל-אביב כדי לחזות ברוחצים ובנופשים המבלים והמשתזפים על שפת הים. למטרה זו זקוק היה כל בוקר לחליפה נקיה ומגוהצת ונעלים מצוחצחות למשעי. אני הייתי אז עדיין ילד קטן ולא הבנתי מאומה, אך הרצל בנם הבכור של השכנים אמר לי בחיוך כמגלה סוד כמוס, הסבא שלך מחפש יום יום על שפת הים כלה, אישה חדשה. אמי המסכנה התייחסה אליו בכבוד והשתדלה ככל יכולתה לספק את כל דרישותיו. אך בגלל התנאים הקשים היו מקרים שלא הצליחה לכבס ולגהץ עבורו ולהגיש לו לרגע המיועד. מה שגרם לכך שהוא התייחס אליה בבוז ונזף בה בכעס רב. למה אני אומר? ״אמי המסכנה״ כי בנוסף למנות הכעס וההשפלות שקבלה מהסבא, נאלצה ללכת בוקר בוקר לדפוס הקואופרטיבי, היכן שאבי עבד, לעמוד שם כענייה בפתח זמן רב עד שהגיעו הפתקים או עד אשר קבלה כמה פרוטות כדי שתוכל ללכת לשוק או לסניף המשביר לקניית המצרכים הדרושים לה. מצב זה גרם לעתים למריבות ולחילופי דברים קשים בבית. שרה שהייתה דודתי אך בדיעבד הייתה לי כאחות הייתה הסובלת העיקרית מנסיבות כואבות אלה, ולמה? כי היא הייתה יתומה מאם וחייתה בצלו של אב אנוכי וקשוח. גם בביתנו לא שבעה נחת, לפי דבריה, לא נהניתה מיחס אימהי אמיתי מצדה של אמי שאם כי הייתה אישה רחמנית וטובה מאין כמוה אך סכסוכיה עם הסבא שזלזל בכבודה והתייחס אליה כלעוזרת בית ולעיתים נתמך שלא בצדק על ידי אבא, גרמו לכך שגם שרה נפגעה מסכסוכים אלה. הסבא מאוכזב מהמצב הכלכלי של בנו בארץ החליט מיד לחזור לפולניה אל משפחתו. ששם היו לו עוד שלוש בנות ובן וכנראה שמצבם היה טוב יותר ממצב בנו בארץ. לאחר שעזב את הארץ, הכניסו הורי את שרה לבית הספר לבנות בתל אביב והיא הפלא ופלא, מיד השתלבה שם בין החברות וגם הצליחה מהר מאד להתעדכן בלימודים. לא עברו כמה שבועות והיו לה שלוש חברות קרובות ששתיים מהן היו אחיות שהוריהן גרו לא רחוק מאיתנו ואחת שהייתה בתו של המנהל שגרה בשדרות רוטשילד ליד ביתו של דיזנגוף. בבית הספר לבנות הייתה שרה מיד בין התלמידות הבולטות ביותר בחריצות בידע ובכישרון. שרה אחותי, הייתה ילדה מיוחדת במינה, הייתה יפה, כשרונית וחרוצה. כל מה שעשתה, עשתה הייטב ובכשרון רב, ואנו כולנו הערצנו אותה, אפילו אמי שלדברי שרה, כימיה לא הייתה שרויה ביניהן, אהבה והעריכה אותה. כילדה בבית ספר לבנות הייתה בין שלושת הבנות המצטיינות שבכתה, כשגרנו בשכונת בורוכוב ועל גג בית אלדמע נערכו חגיגות מדי שבוע בשירה וריקודים הייתה שרה שלנו הרקדנית הטובה והמבוקשת ביותר בין כל הבנות, כשעבדה בדפוס אחדות הייתה המהירה ביותר והמוכשרת ביותר בין כל העובדות, בהצטרפה לנוער העובד מיד עלתה לפסגה והייתה בין החברים המרכזיים והמנהיגים של התנועה. עם ההיווסדות של קבוץ נען הייתה שרה בין הנלהבים ביותר לרעיון ובין המייסדים והמתיישבים הראשונים של הקיבוץ. שרה מעולם לא ידעה ואולי לא הרגישה כמה אהבה הייתה מוקפת, כנראה היה זה בגלל רגשות הקיפוח שמהן סבלה תמיד. לימים שפכה אמא את לבה לפני בדמעות בעיניה על מריבות בבית שאנו הילדים לא היינו מודעים להן, על רקע רגשות הקיפוח אשר מהן סבלה שרה, מריבות שערערו את שלום הבית שלנו וסיכנו את אחדותו. מעולם לא הבנתי את הסיבות לרגשות קיפוח אלה, הרי אנחנו כל כך אהבנו אותה ולי הייתה הרגשה שכל המשפחה כמוני גם תמיד מפנקים אותה אז מניין נבעו רגשות הקיפוח האלה? לימים, תליתי אותם בעודף של רגשנות באופייה של שרה. בכל מעשיה ובהתייחסותה לחיים תמיד שלט הרגש בכיפה. כשם שעמדה בראש המאבק למען הנוער העובד, כך גם לחמה למען החולים הסובלים והיתומים וכך גם טיפחה את הרגש הזה גם לגבי עצמה ולגבי יתמותה. סבל רב נגרם לשרה מאז עזבה את ביתנו, סבל שבא במנות כה גדולות וקשות. בחוויותיה ובמלחמותיה הרבות שבאו לידי בטוי בספרה "תמיד אחות" מלחמות וחוויות ועבודה ללא לאות כאחות.
חדשים בביתנו בכל חודש ואולי בכל שבוע באים אלינו לניסיון, דיירים חדשים, באים לנסות, לבדוק ולבחון. מסתובבים מגששים ומחפשים היכן ימצא מקומם, גם במועדון, גם בחדר האוכל ובכל אשר בבית קיים. אם התמזל מזלם והשמש זורחת ומלבבת, ולקראתם פרצוף חביב ומחייך ויד תומכת, אז, מה טוב ומה נעים גורלם. אך אם השמיים קודרים והפרצופים נזעמים, האווירה קרירה ולאן שפונים מרגישים דחויים. אז, קשה לנחש מה צופן עתידם. צירוף מקרים זה חורץ לרוב את דינם בביתנו, במקרה הראשון להישאר ולחלוק גורלם עמנו, ובמקרה השני להמשיך בחיפושים גם אחרינו. מה חבל, הן בידינו הדבר, הרי גם אנו רוצים בית מלא ומתפקד לטובת כל המעוניינים. אכלוסו של הבית ורמתו הם אינטרסים משותפים להנהלה ולנו הדיירים – לכן, רצוי שנעזור לקולטים. כל אחד יכול לעזור, מי בעזרה ממשית ומי בעצות טובות. ומי שאינו יכול לעזור בשני אלה, בחיוך ובסבר פנים יפות.
ההרצאות שלנו בתכניה כתוב היה: "הרצאה: בנושא בעיות וקושי בראייה בגיל השלישי ודרכים לפתרונן". ההרצאה הייתה דלילת תוכן ועמוסת פרסומת מסחרית. הרצאה של אופטומטריסט ללקוחות פוטנציאליים מבין דיירי הבית. התעמולה הבטיחה: בדיקת חינם, וטפולים שיעשו במומחיות ובמחירים זולים. וכמו כן זכוכיות מגדילות ואביזרים שונים אחרים. בתכניה כתוב היה: הרצאה בליווי סרטים, אתרי מרפא ונופש בסלובניה, סלובקיה וצ'כיה. למרבה הצער, גם זו לא הייתה הרצאה אלא פרסומת של חברת נסיעות ותיירות לרכישת לקוחות פוטנציאליים שיבואו אל משרדיה להרשם לטיול או למסע הבראה במעיינות המרפא אשר הם מייצגים בארץ. אני סבור, שיש מקום להרצאות כאלה בביתנו, אך אין מסעי פרסומת אלה יכולים לבוא במקום הרצאות ואינם צריכים להופיע בתכניה במדור של הרצאות. זה מאד מאכזב כשאתה בא להרצאה ויש לך רצון והכנה נפשית לשמוע, להשכיל וללמוד ובמקום זה אתה זוכה לדברי תעמולה ופרסומת זולים של פירמה זו או אחרת שמטרתה רכישת לקוחות מקרב אוכלוסיית ביתנו. עדנה ויהודית בבקשה, הרצאות אלה מן הראוי שתופענה בתכניה תחת הכותרת מדור פרסומי. לעניות דעתי, עליכן להקצות להן שעה מסוימת משעות היום, אך לא את שעת ההרצאות. כפי שניתן בבית זה מקום וזמן מפעם לפעם לבזרי מכירות. למעשה התקיימו השבוע רק שתי הרצאות הראויות לתואר זה. הרצאת בילי שביט בתנ"כ והרצאתו של העתונאי ניסן גן מור בנושא אקטואליה. אך מה חבל שגם בהרצאות אלה - חלק ניכר מזמנה של ההרצאה מתבזבז על בעיות של מציאת מקום למאחרים, כי האולם קטן וצר ולא ניתן להגיע למקום הישיבה מבלי להפריע. בעיה הגורמת למרצה להפסיק את הרצאתו כל כמה דקות. חלק נוסף מהזמן מתבזבז על בעיות הרמקול וההגברה, בעיות המקרן לשקופיות וחלק נוסף מתבזבז בגלל המזגן שמקרר חלק מן האולם שעה שחלקו השני סובל מחוסר אויר ומחום. ואז חלק מהיושבים מוותרים ועוזבים את האולם. ואכן אין פלא שמסיבות אלה, אנשים נמנעים מלבוא להרצאות. חלק מהדיירים אינם ניידים ואינם יכולים לצאת מהבית לחפש ספוק רוחני בחוץ, למה נגזר עליהם רק לפהק או לשחק כל היום בקלפים? במקביל למציאת פתרון הולם לאולם יותר נוח, רצוי שיהיה אדם מומחה לבעיות הגברה וחשמל שיכין את האולם לפני כל הרצאה וימצא במקום כדי לתקן כל בעיה שעה שהיא מופיעה.	פול גוגן 1848 – 1903 3 מאי, 1999 פול גוגן היה אחד הציירים הצרפתיים המפורסמים. הוא מרד באימפרסיוניזם ויצר כיוון חדש לציור בןזמנו בן 23 היה סוכן בבורסה של פריס והיה מבוסס כלכלית, אדם בעל משפחה ומעמד בעירו. בגיל 35 עזב לפתע הכל, את אשתו וארבעת ילדיו ואת מקום עבודתו. לאחר נידויו ממשפחתו ומהחברה הוא התמסר כל כולו לציור. לאחר שהייה קצרה בחברת וואן גוך בדרום צרפת עבר לטאהיטי ולסירוגין גם לאיי המרקיזים, חי שם בין הילידים והירבה לציירם בתמונותיו. בתמונותיו מתקופה זו ביטא גוגן את רגשותיו בכתמי צבע גדולים ושטוחים בצורות פשוטות והרכבי צבע חיים ונעימים לעין. בשנותיו האחרונות היה חולה מאד אך המשיך לצייר עד יום מותו.
לתשומת לב הבנות: סיבות רציניות ומשכנעות למה כדאי לכן הבנות לרקוד עם בן זוג ישיש ולא עם צעיר? א. הרקדן הצעיר הוא חסר סבלנות, פזיז ומשולהב, למרות שאינו מהיר ממך, הוא רוטן ומקטר כי הוא תמיד משוכנע שאת איטית ומפגרת אחריו. הישיש לעומתו רוקד מתון ושליוו, כשאת רוקדת אתו את יכולה בלי חשש להספיק אפילו לפלרטט עם הרקדנים שכנייך, מימין ומשמאל. ואם את החלטית ולבך רחב, את יכולה אפילו תוך כדי רקוד לעצום עיניים ולחלום על השלישי שהשארת אי שם בבית. ב. הצעיר כבן זוג, תמיד המוביל, תמיד המנחה ואת חייבת לפזז ולכרכר סביבו כגדיה לפי חלילו של הרועה. אצל בן הזוג הישיש המצב הפוך כאן את המובילה ואת המנחה, ואת מסובבת לו לא רק את הרגליים אלא גם את הראש, וכל הערב הוא כרוך אחרייך מנתר ומקפץ ונגרר בעקבותייך כפעוט הצמוד לסינורה של אמו. ג. ברוב המקרים הצעיר גבוה ממך ומביט אלייך מלמעלה למטה, אם הוא בכלל מביט עלייך, כי למעשה לרוב הוא מביט מעלייך אל שכנתך הקרובה, כידוע הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. ואילו הישיש לרוב נמוך ממך כי משאן הכבד של השנים המונחות על כתפיו הנמיכו את קומתו. וגבו הכפוף מאפשר לך אם באת לריקודים עייפה ומצוברחת להניח את ראשך המשועמם על גבו הכפוף כעל משענת רפודה ולנוח תוך כדי רקוד שקטה ורגועה. אין פחד, קצבו המתון ותנועותיו האיטיות לא יעירו אותך תוכלי לחלום כמה שתרצי ועל מי שתרצי. ד. לצעיר יש תלתלים זהובים או בלורית שחורה שאינם מביאים תועלת לאיש פרט לגאווה ורברבנות נעורים. לעומתו, לישיש לרוב ישנה קרחת גדולה וחלקה, ואת יכולה בנקל לתקן את תסרוקתך או לצבוע את שפתייך בעזרת דמותך הנשקפת מתוך קרחתו הנוצצת והמבריקה כראי. ובמקרה שקרחתו מכוסה בפלומה לבנה כשלג אז מה טוב, כי אז יכולה את לשפשף בפלומה עדינה ורכה זו את ציפורנייך היפות ולהבריקן עד לפוליש מבהיק ונוצץ. ה. בשעה שיענקלה מדריכנו הנערץ נותן הוראה: "סבוב לחץ" או אז אינני מקנא בך אם בן זוגך הוא צעיר ונמרץ, כי כדי למלא את ההוראה ככתבה וכלשונה נאמנה - הוא עשוי למעוך לא רק את שמלתך היפה אלא גם את קרבייך. אך אם מזלך הטוב שפר עלייך הפעם ובחלקך נפל בן זוג ישיש הסיבוב יהפוך לפנייה מזדחלת איטית ועדינה, והלחץ יהפוך לליפוף מעודן וקידה קלה כבמינואט צרפתי מימי לואי ה - 14.והפרט החשוב ביותר, הן קרבייך יישארו במקומם ובתקינותם ואפילו שמלתך היפה לא תמעך ולא תתקמט. ו. בעיה רצינית וחשובה מאד - הצעיר לעתים קרובות אינו מופיע בזמן ומשאיר אותך בציפייה ארוכה וכואבת והתירוצים הנשפכים משרווליו לא יספרו מיני רוב: כדור סל בטלוויזיה, שעות נוספות בעבודה, בייבי סיטינג אצל הדודה של הסבתה, ושיא החוצפה, כשהוא נעתר לבקשת אשתו חסרת-הטקט שמגייסת אותו ללכת אתה לחתונה משפחתית דווקא בערב שלריקודי עם. ועוד כהנה וכהנה תירוצים ואמתלות חסרות טעם. הישיש לעומתו, אף פעם אינו מחסיר הוא תמיד מגיע בזמן ומחכה לך בסבלנות אין קץ ואף פעם אין לו טענות כלפייך ובשעה שאת מגיעה יברכך ב"ברוכה הבאה" באושר ובשמחה גלויים ללא כל תרעומת וכעס. ז. וסיבה אחרונה וחשובה: כאשר בעלך שנשאר בבית להשגיח על הפספוסים ואת מלאת דאגה כי הרי ידוע לך שלבו אינו כל כך שלם עם הריקודים שלך. מה טוב ומה נעים אם יכולה את בערב כזה לטלפן הביתה ולאמר בשמחה: "מוישלה יקירי אין לך מושג עם איזה ישיש אני רוקדת - אני מבטיחה לך שאפילו אם הוא עדיין זוכר שאי פעם רדף אחרי בנות -אך אין לי צל של ספק שכבר מזמן שכח מדוע ולמה עשה זאת. ובכן בנות אחרי השמעת שבע סיבות משכנעות אלה האם יהיה זה פלא, אם אחרי לילה של התלבטויות ופקפוקים, כבר מחר בבוקר תצא משלחת של בנות למסע גיוס נרחב של קשישים וישישים מכל בתי האבות. אשר בסביבה הקרובה והרחוקה על מנת לספק את הדרישה הגואה של כל הבנות בעלות ההגיון הבריא,בנות היודעות להבדיל בין טוב לרע. ועתה הרשו לי לפנות לבני התשחורת שבינינו אני פונה אליכם ומקווה שלא נפגעתם מדברי אל הבנות. אך אם מי שהוא בכל זאת נפגע, אני מודיע לו בפני כל חברי החוג כי למרות שכה טוב ונעים להיות ישיש ולמרות כל הזכויות וההטבות המובטחות לקשישים בעולם הזה, כולל הכניסה החופשית לשני הגנים הלאומיים השוכנים במרומים: דהיינו גן העדן ופרק השעשועים המכונה גיהינום. אני מצהיר בזה קבל עם ועדה שאשמח להתחלף אתו, בגיל ובצבע השער, בכל עת שירצה בכך. בינינו לבין עצמנו, בעידן שבו הופכים זכר לנקבה ובו משתילים לחולה לב חדש למה לא יוכלו להשתיל למעונין בכך גיל חדש, ולהפוך ישיש כפוף גב ושבע שנים - לעלם צעיר זקוף קומה ורענן* (מוקדש בהוקרה ובתודה לכל הרוקדים וליענקלה המדריך)	אילו ידעתי אילו אפשר לי לדעת מראש את יום מותי - הייתי לפתע פתאום מרגיש בכל אותם פרטים ואירועים הרומזים לי את החיים. להתעורר לבושמו של בוקר אחרי ליל גשם אביבי, ללעוס מלוא הפה תפוח עץ אדמוני ועסיסי, להחזיק בידי שושנה וורודה בעוד אצבעותי מלטפות את עלעליה הרכים, להאזין לקולה של מוסיקה המנוגנת בשתי ידיים, רק עשר אצבעות, המסוגלת להעלותני לגבהים מעבר למגבלות של מקום וזמן, להקשיב בעיניים עצומות ללא שמץ של קנאה שידיים אחרות הן המנגנות ולא ידי אני. לעבור דרך האחו, להאזין לשקט ולחיים הרוחשים סביבי שעה שהשמש שולחת את קרני חומה המסתננות מבין ענפי העצים ועלה נושר מטה אל האדמה עיני מסתכלות בשמיים התכולים ורגלי נטועות בתוך הבוץ הטובעני, ואני זועק אל השמיים "!אלוהים מה יפים החיים תורגם מאנגלית על ידי יגאל
שכונת בורוכוב 24/09/02 אני זוכר את השכונה בימיה הראשונים, כפי שהייתה לפני עשרות שנים, שעה שנוסדה ומשפחתי נכנסה לגור בה, אני צופה בה, כאילו מבעד למסך ערפל, כל בתיה קוביות קטנות עלובות בנות שני חדרים זעירים ומטבחון, עם גגוני רעפים רעועים, החצרות פרוצות, אינן מגודרות ובהן עשבי בר וקוצים. ברחובות השכונה עזובה רבה, לאורכן של רחובותיה תעלות פתוחות להעברת צינורות מים, אם כי מים עדיין לא זרמו בהם. את המים היינו מקבלים מעגלון שהביא מים בחביות וחילקם לתושבים. במצב זה היה על בני השכונה להשתמש במים ולטפל בהם בזהירות ובחסכנות רבה. קודם כל היו משתמשים בהם לשתיה ובישול, רחצה וניקוי, אח"כ לכביסה ולשטיפת רצפות, ואם עוד נותרו מים היו גם משקים את הצמחים המעטים שבגינה. מיקומה של השכונה: בדמיוני הילדותי היה זה נוף טבע מקסים. השכונה הייתה מוקפת בגבעות וואדיות לרוב, שבחורף זרמו בהם מים רבים ובאביב ובקיץ צצה בהם שיפעת צמחייה ענפה של פרחים ושיחים. התחבורה: מרבית תושבי השכונה היו עובדים בתל אביב וזקוקים להסעה הלוך וחזור יום יום, אך התחבורה הייתה צולעת. למזלנו היו בשכונה גם כמה בעלי עגלות והם הסיעו את חלק מבני השכונה העירה. לנו ילדי השכונה התמזל מזלנו ואחד העגלונים רצה להסיע רק את הילדים והוא עשה זאת במסירות רבה. השמירה: היות שהשכונה הייתה מבודדת ובסביבתה פרדסים וישובים ערביים בעיית הביטחון הייתה רצינית וחשובה. אני זוכר את השומר הראשון שהיה בן העדה הקווקזית רכוב על סוסה במדים הלאומיים של ארץ מולדתו, חמוש ברובה ציד וחרב פרשים. אנחנו ילדי השכונה הערצנו אותו וליווינו אותו תמיד במבטי קנאה וערגה. אחריו שמר יעקב פיינברג שגם הוא היה דמות מיוחדת במינה והרבה מבני השכונה כבדו והעריצו אותו. היום, השכונה שלנו, מלאת החן והרומנטיקה, השכונה האהובה והקטנה כבר אינה קיימת. הוואדיות נסתמו, הגבעות יושרו, ובמקום השדות, העמקים והגבעות שנעלמו - צצו כבישים ובנייני ענק. העיר גבעתיים שנולדה וגדלה על תילה של השכונה שלנו, בלעה את שכונת בורוכוב ללא הכר. גבעתיים הפכה לעיר ששמה הולך לפניה באיכות חיים גבוהה ובאוכלוסיה מובחרת. אך לדעתי, כל היפה והטוב שבגבעתיים נובע ממורשתה של שכונת בורוכוב הקטנה, הצנועה והמתוקה של הזמנים ההם.
לוח השנה מעניין לדעת מהו לוח השנה, למה נוצר ואיך? הלוח נוצר כדי לחלק את הזמן לימים, שבועות, חודשים ושנים בצורה מדויקת. האנושות החלה להשתמש בלוחות לפני כ- 4000 שנה, דהיינו 2000 שנה לפני הולדתו של ישו. הלוח העברי הושפע מהלוחות העתיקים ובעקר מהלוח הבבלי. מרבית הלוחות שייכים לעמים או לדתות שונות ומסתמכים על השמש או על הירח או על תאום בין השנים. לוח הירח מסתמך על תנועתו של הירח ויחידתו היא החודש הנמשך ממולד ירח אחד עד למולד הבא. בלוח זה משתמשים בעקר בארצות הים התיכון. בארצות הצפון אשר בהן לפעמים אין רואים את הירח בגלל עננות ומזג אויר חורפי מסתמכים על השמש. בלוח העברי המבוסס על הירח, אורך החודש הממוצע הוא 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו - 3 שניות. היות שאורך השנה הוא כ - 12 חודשים + 11 יום. ולכן עליו להתאים את עצמו לשנת השמש בכל שנה רביעית ע"י הוספת חודש 13 שהוא אדר ב. הלוח המוסלמי הוא גם כן ירחי ו- 12 חודשיו מהווים שנה שארכה 354 יום אך היות שאין לו כל קשר עם שנת השמש לכן החודשים נעים לאורך כל השנה, ולדוגמא: חודש הרמדן יכול להיות פעם בקיץ, פעם בחורף, פעם באביב ופעם בסתיו. וכמוכן גם החגים. לנוצרים יש לוחות שנה שונים: הלוח היוליאני שאומץ ע"י יוליוס קיסר הינו קדום יותר בראשיתו היה בן 10 חודשים, ולכן חודשיו האחרונים נקראו: אוקטובר בלטינית השמיני, נובמבר התשיעי, ודצמבר העשירי. הלוח הגרגוריאני שהוא דומה ללוח היוליאני ומבוסס כמוהו על שנת השמש הוא הלוח הכללי של רוב מדינות העולם לאחר שהוכנסו בו תיקונים והתאמות. בשנת 1954 הוצע ע"י ארגון האומות המאוחדות לוח שיחל ב1- לינואר והוא יהיה גם יום א' בשבוע השנה תכלול 13 חודשים, כל חודש יכלול בדיוק 4 שבועות דהיינו 52 שבועות שיחד יהוו 364 ימים ועוד יום אחד בשנה שיהיה היום ה- 365 של השנה. יום זה יהיה עצמאי ללא שייכות לחודש או לשבוע ויקרא יום סיום השנה. לוקט ע"י יגאל אריאלי.
נצנוצים באפלה אני יושב ליד ערסלה של דבורה ולבי כואב. הרהורים, על אכזריותו של הגורל אל זקנים וחלשים, בזמן שהם זקוקים לכוח, שעה שבני משפחתם וילדיהם עזבום והם נשארים ערירים ובודדים, דווקא אז בריאותם וגם כוחותיהם נוטשים אותם. לבי צוחק ובוכה לסירוגין. המראות החולפים על פני עגומים ומעלים גיחוך כאחד. השכנה של דבורה - במצב, ללא ספק גרוע ממצבה של דבורה. היא כל הזמן בוכה בקול רם ופניה מעוותות מכאבים אך צעקותיה חד וגוניות ואינן משתנות, אין בהן עליות או מורדות ואינן פוסקות לרגע. הן גורמות לאדישותו אינן מעוררות חמלה ואף לא תשומת לב. איש לא בא לבקר אותה. מעולם לא ראיתי שיושבים לידה. האחיות מסיעות את עגלתה לפינה, ומשם היא מיללת לכל הכוונים. ושכנה אחרת אישה צעירה, בתווי פניה עדיין שיירי יופי של ימים עברו, ימים טובים יותר, שיירים שהמחלה הקשה עדיין לא הצליחה לטשטש ולמחות. לידה יושב בעלה, אדם צעיר לימים אולי בשנות הארבעים. הוא יושב ליד הימים שלמים בכל שעה שאני בא הוא כבר שם וכשאני עוזב הוא עדיין יושב משתדל לדובב אותה ומנסה להוריד אותה ולהפעיל את שרירי גופה השונים. אך ללא הועיל. הוא יושב ובוכה ואינו יכול להבליג. תמיד הוא בא לבדו. הם גרים בכפר, מכרים ובני משפחה מתקשים להגיע בגלל המרחק. כעבור כשלושה חודשים, החלה לבקר אותה חברתה הטובה מימי נעוריה, חברה שלמדה אתה יחד בגלות, בעיירת הולדתן בפולניה. עקב סכסוך רציני בין שני הגברים אינה יכולה לבקר את חברתה כאשר בעלה נמצא במקום. כשהיא רואה אותו היא מסתלקת. אינני יודע איך ומתי נפגשו? האם קרה זה כאן, ליד מיטתה או במקום אחר, אך כעבור חודשיים החלו לבוא לביקורים יחדיו ולפי מראה פניהם לא נראו כשונאים זה לזו, נראו יותר כשותפים לצער, היו יושבים ומשוחחים ונאנחים, מדי פעם שולפים מטפחות ומוחים דמעה תוך אנחת כאב וסבל. והנה להפתעתי הרבה, בזמן האחרון, פסקו הביקורים ושכנתה הצעירה של דבורה שוכבת לבדה ואיש אינו מבקר אצלה, לא החברה הטובה ולא בעלה. שניהם בבת אחת הפסיקו לבוא. השבוע פגשתי בו ברחוב הייתה לי הרגשה שהוא רוצה לחמוק ממני אך נפגשנו פנים אל פנים על אותה מדרכה והוא לא יכול היה להתחמק. הוא החל מיד מתנצל כאילו האשמתיו על שאינו מבקר אצל אשתו. הוא עבר לגור עם חברתה הטובה של אשתו הם מאד אוהבים, והיא זוגתו החדשה אינה מרשה לו לבקר את אשתו החולה ומאיימת לנתק את הקשר עמו באם ייוודע לה שהוא מרבה לבקר אצלה. לכן הוא בא לכמה רגעים אחת לשבוע. ״מה לעשות אשתי הרי כבר לא תבריא לעולם ואותה, את חברתה אני כל כך אוהב. האמין לי זה לא קל, כל המשפחה החרימה אותי, אך מה לא עושים בשביל קמצוץ של אהבה.״ שכנה שלישית: צעירה בת עדות המזרח, פנים עדינים ויפים שער ארוך ומתולתל, שחורת עיניים, בקצור עלמה יפיפייה. נראית בריאה לחלוטין. לולא הישיבה הנוקשה של שעות ללא תנועה וללא תזוזה, כשפניה מופנות קדימה ומביטות אל נקודה אחת בלבד. בעלה אדם הנראה כמבוגר ממנה בכמה שנים בא לבקר, מחזיק בידה מנסה ללטף וגם לנשק אותה משתדל לדובב אותה, אך היא כמו פסל ממשיכה לשבת ומושכת את ידה ממנו ואינה מקשיבה לדבריו. אולי גם אינה מבינה אותם. הוא מתעייף ומפסיק לשדל אותה ולבסוף עוזב ברוב ייאוש. מחזה החוזר יום יום, אך הבעל אינו מתעייף וממשיך לנסות ללא הצלחה. מחזה מייאש וקשה אפילו למשקיפים מן הצד. אינני יודע כמה זמן עבר מאז הוכנסה לבית החולים בכל אופן נראה לי כחצי שנה והנה בזמן האחרון להפתעתי גם הוא יושב בכיסא גלגלים ונמצא באותו בית חולים אך במחלקה אחרת ובא לבקר אותה בכיסא גלגלים והריטואל הקודם נמשך. הוא עושה מאמצים אך לא מצליח ללטף את ידה לנשק את פניה ולדובב אותה.	בהגנה פרק י״א 2000.6.2 עוד בהיותי תלמיד בגימנסיה הרצליה, ילד שובב, אולי בן 14 אינני זוכר בדיוק, באחת ההפסקות ניגש אלי חבר מכתה יותר גבוהה, שם לי פתק ביד ולחש לאוזני: קרא בשירותים וקרע לגזרים, השלך לאסלה והורד את המים כך התקבלתי לנוער ההגנה. בשעות אחה"צ בערבים ובשבתות עברנו אימונים. למדנו קפ"פ )קרב פנים אל פנים( למדנו להשתמש באקדח, ברימוני יד ותרגילי מלחמה שונים. ביחד עם כמה מחברי הצטרפתי גם ל"ארגון משוטטי ארץ ישראל" שבו למדנו נווטות וסיירות, קריאת מפות ותורת התמצאות בשטח בתנאי יום ולילה. היו לנו מדריכים רבים, מביניהם זכורים לי: זאב ווילנאי אביו של אלוף מתן וילנאי, יוסף ברסלבסקי והד"ר שלם מהאוניברסיטה העברית בירושלים על חברות ב"הגנה" אסור היה לגלות לאיש, הכל נעשה בסודיות, אפילו להורי ולאחי אסור היה לדעת. אוזנה של הבולשת הבריטית והשוטרים הערבים הייתה כ רויה ומלשינים לא חסרו וצריך היה להיזהר לשמור על חשאיות ולנצור את הלשון. עסקנו גם בשמירה וגם בקשר ואספקה בין המחלקות של החברים המבוגרים יותר לימים גם אחי התגייס ושרת בחיל האתתים ואני אז כבר עברתי לתחבורה ומוניתי לקצין תחבורה. אינני זוכר מה הייתה הסיבה אולי כי היה כבר קרע גלוי בין הישוב העברי ושלטונות המנדט, עוד שמרנו על סודיות כלפי חוץ, אבל בין חברי ההגנה לבין עצמם הסודיות התרופפה ורבים הכירו זה את זה כאמור הייתי אז קצין תחבורה. כבר גרנו בגבעתיים והייתי סגן מפקד אזור תחבורה תחת פקודי היו כמאתיים בעלי מכוניות מהם כשליש מכוניות משא והשאר פרטיות. גם כאן בגבעתיים, בנוסף לתפקידינו בתחבורה היינו מתאמנים בשימוש בנשק במקומות שונים בסביבותאזורנו, בגבעת שמואל לפני היווסדה, ברמת אפעל בהיות ה עדיין קבוץ של הבחרות. כמוכן שמרנו בלילות בתורנות לילה אחד כשסיירנו בוואדי שבין גבעת קוזלובסקי לפרדסים הערביים שגבלו בכפר סלמה הערבית גילינו שלושה ערבים חמושים אחד בחרב ארוכה ושני האחרים בשבריות. עצרנו אותם, כשראו את הרובים שבידינו הרימו ידיים ומיד וללא בעיות נכנעו. מסרנו אותם לממונים עלינו ביחד עם החרב הארוכה, את השבריות השארנו לעצמנו כמזכרת לפגישתנו עם האויב. בחגים ובאירועים חגיגיים נתבקשתי ע"י מפקדי לעזור לו כ"תרבותניק" של גדוד התחבורה בארגון המסיבות וההופעות. בתפקיד זה צריך הייתי מפעם לפעם לגייס אמנים זמרים ושחקנים. כך הכרתי אז את יפה ירקוני כילדונת ששרה בבית הקפה של אמה. את שייקה אופיר וכל צוות הצ'יזבטרון. את שמוליק סגל, את המלחינים אלכסנדר סשהארגוב ושמוליק פרשקו, את אסתר גמליאלית ועוד הרבה מהשחקנים של הזמנים ההם. בין שאר תפקידינו היה עלינו לגייס ולטפל במכוניות ובנהגים שיצורפו לשיירות שעלו לירושלים הנצורה. היה זה תפקיד קשה מאד כי אחרי פעולות אלה, כמה מהם חזרו הביתה פצועים ובכמה מקרים לא חזרו בכלל לפני קום המדינה, אחי ואני כחברי הגנה וותיקים נתבקשנו להדפיס בבית הדפוס שלנו הדפסות שונות עבור ההגנה. וכך, בלילות לאחר שהפועלים הלכו הביתה, היינו חוזרים לדפוס ומדפיסים מפות סודיות על מיקומם שלסליקים ובתי מלאכה לנשק, מפות של מחנות אימונים וכן חוברות למוד להקמת בצורים. כנראה שמי שהוא הלשין, ובוקר אחד הגיעו אל משרדי הדפוס שהיו בתל-אביב. פלוגת טנקים ומשוריינים של הצבא הבריטי, בראשם שני קצינים גבוהים, אספו אותי ואחר כבוד הושבתי בין שני הקצינים כשמאחורינו חיילים חמושים ושיירה שלמה של מכוניות משוריינות. הגענו אל בית הדפוס שנמצא אז בשכונת אבו-כביר בפאתי יפו וכאן נערך חיפוש ארוך ומדוקדק שלמזלי הגדול לא הושלם, כי במקום מפות מצאו המחפשים פלקטים והדפסות צבעוניות של בחורות ערומות שהיו פרסומות ואריזות של קונדומים. צילומים אלה והבחורות הערומות כל כך הפתיעו ושבו את לבם של החיילים שכעבור סערת הרוחות ולאחר שכל אחד מהם הצטייד בדפים רבים של בחורות ערומות נגמר החיפוש. עם קומה של המדינה קבלתי הוראה לעזוב את התחבורה ולעבור לחייל אחר, היה זה חיל עזר שנקרא שמו"צ שרות מפות וצילומים.( כאיש דפוס צורפתי לדפוס הצבאי שהדפיס את המפות. החייל הזה היה עושה צילומי אוויר שלשטחי הארץ וגם של שטחי האויב ואנו בדפוס היינו מדפיסים מפות אלה בשביל צבא ההגנה לישראל. אחד המומחים שלנו הפך מפות אלה שהיו מודפסות על ניר למפות גבס טופוגרפיות. בשרות זה הוחזקתי כאיש מילואים זמן רב ואחריתום תקופת הגיוס נתבקשתי להישאר בשרו ת, ועשיתי בו עוד חמש שנים נוספות.
תיאטרון גולדפאדן החודש לפני 123 שנה, באוקטובר 1876 הוקם ברומניה התיאטרון העברי המודרני הראשון בשם תיאטרון גולדפאדן. אברהם גולדפאדן - משורר אידיש ומלחין נחשב לאבי התיאטרון היידי, נולד וחונך באוקראינה, למד בגרמניה גרמנית ואח"כ למד גם עברית. ב- 1862 פרסם את ראשוני שיריו העבריים ולאחר מכן פרסם פזמונים רבים בעברית ובאידיש. ב- 1876 הצטרף ברומניה ללהקת משוררי ברודר ששרה שירים באידיש ובתוכם גם את שיריו. ביחד אתם הקים בעיר יאסי את התיאטרון האידי הראשון. אחרי הצלחותיהם הראשונות הם עברו לבוקארסט ואח"כ לאודיסה. הופעות הלהקה זכו להצלחה רבה בכל רחבי רוסיה. ב- 1883 אסרה ממשלת רוסיה הופעות באידיש ולכן היגר התיאטרון בראשותו של גולדפאדן לפאריז, ללונדון ואח"כ לניו-יורק. ממחזותיו הידועים: "דער שמענדריק", "צווי קוני לעמעלס", "המכשפה", "שולמית", "מרד ברכוכבא" ועוד רבים. בסה"כ חיבר גולדפאדן כ- 60 מחזות. חלקם מוצגים ואהובים על קהל דוברי אידיש בעולם כולו עד ימינו. אברהם גולדפאדן נפטר בניו-יורק בשנת 1908. בן 68 היה במותו.	המשפחה שלושה דברים יקרים ביותר לכל אדם, באשר הוא שם. והם: ארץ מולדתו, תורתו ומשפחתו. האושר: האושר הוא מצב רגשי המופיע לרוב כשאינך מצפה לו. אנא אל תחפשו במרחקים, בארצות ניכר, חפשהו רק כאן. כי רק פה בין בניך בנותיך ורעייתך, בחיק המשפחה שלך. רק פה הוא שוכן, ורק כאן תמצאנו. תמי המתוקה שלנו כאילו מבעד לצעיף דק של ערפל צצה ועולה תמונה מנבכי העבר הרחוק: בוקר בהיר ויפה של אחד מימי חודש פברואר, 1943 אני מחנה את מכוניתי הקטנה ליד שער בית החולים "אסותא" ונכנס למחלקת היולדות, כולי אחוז חיל ורעדה, מפחד האחריות של המעמד והרגע, ידי רועדות כשהאחות שמה בהן חבילה קטנטונת עטופה בשמיכה לבנבנה, ולה רק פתח אחד קטן ומתוכו מבצבץ ראשה המתוק של בכורתי הקטנה, וראה זה פלא היא אינה בוכה, היא מחייכת אלי ואל כל הסובב אותה. אחרי רגעים מספר מגיעה גם דבורל'ה נתמכת ע"י אחות שניה, והפנים שבחבילה מחייכות גם אליה. אנו גרים אז ברחוב אליעזר בן יהודה ע"י רח' קרן קיימת בבית בן ארבע קומות, בדירה קטנה צמודה לחצר הבית, אני מגדר ליד דלת הכניסה שלנו חצר-לול קטנה, ושם על שטיח שפרשה דבורהל'ה מתחת לשיח רב עלים, תמי כל היום משחקת. יום יום, כל השכנים היורדים לחצר, עומדים ליד הלול ומשחקים איתה, והיא אל כולם מוחה כפיים, מדברת וצוחקת בשפת יצורים בני כמה חודשים. באותו בניין גרה משפחת מרדכי קושניר. ושתי בנותיו הלומדות כבר בבית ספר אוהבות מאד את תמי ומשתדלות בכל יום לבלות זמן מה אתה. הבת הבכירה מחברת לכבוד תמי שיר ושתי הבנות שרות אותו בדואט למחיאות הכפיים של אלה הנמצאים בחצר ולתמיל'ה שלצלילי השיר רוקדת וקופצת בתוך הלול. לעתים די קרובות קורה, שכמעט רוב בני הבית עומדים סביבה, ומשחקים עמה. אידיליית החצר מסתיימת יום אחד, כאשר תריס עץ כבד נפל ממרומי הקומה הרביעית אל החצר במרחק של סנטימטרים ספורים מהלול של תמי. דבורה ואני המומים, הסתובבנו בבית כמשוגעים כשבמוחנו מנקרת המחשבה המזעזעת מה היה עלול לקרות. דבורה מסתובבת בבית מבוהלת ובוכה ואני לא יכול לחזור לעבודה, שנינו מתנהגים כסהרורים. אודי נולד, ואנו עוברים לגור בביתנו הקטן בשכונת בורוכוב, תמי כבר בת שלוש ואולי ארבע, מתרוצצת כל היום בחצר הגדולה שלנו ויש לה כבר כמה חברות וחברים מבין ילדי השכנים. תמי בגן של מנוחה מצטיינת בשירה ובריקוד והיא כבר בת חמש. לתמי חברה קרובה בשם אסתר ולאודי חבר בשם אלכס שכולם קוראים לו עולש. עולש שונא בנות מרגיז ומציק להן. הוא מגייס את אודי לעזרתו ושניהם משתדלים מפעם לפעם להרגיז את הבנות, אך מסתבר שלתמי וחברתה אסתר שהן יותר מבוגרות, יותר קל להעניש את הבנים ואז עולש לפעמים מנסה אפילו את כוח הזרוע אך תמי ואסתר מלמדות אותו לקח והוא לא מנסה יותר להטריד אותן. תמי כבר חברה בנוער העובד והולכת מדי שבוע לפעילות למועדון בגבעתיים, היא חוזרת מהמועדון בשעות מאוחרות ואנו נלחמים אתה שתחזור יותר מוקדם - ללא הצלחה. לטענתה, כל חברותיה חוזרות באותה שעה והרי אין הגיון ויותר מסוכן שתחזור בעצמה מאוחר בלילה. מפח נפש ראשון לילדה קטנה ונאיבית. הימים חולפים, שנה עוברת. דבורה, תמי ואני נוסעים לאיזה קיבוץ, נדמה לי שהיה זה בעמק יזרעאל. היה עלי להסיע את תמי למחנה עבודה, למשימת ההתנדבות של הנוער העובד לעזרת הקבוצים. מאחר שתמי אחרה להגיע למקום ההסעה הכללי, נאלצנו להסיעה ברכב הפרטי שלנו למחנה. כנראה שנסענו בדרך קצרה יותר והגענו לקיבוץ לפני האוטובוס שהסיע את הקבוצה כולה. כשהגענו למזכירות והודענו על בואה של בתנו ועל הגיעם של יתר המתנדבים ממועדון הנוער העובד בגבעתיים, שמענו את החבר שיצא מהמזכירות צועק בקול רם לחברים שעמדו ליד המזכירות: "חברה, הארבה הגיע!" גם תמי שמעה זאת ואני זוכר איך דברים אלה גרמו למפח נפש בלבה של ילדה שהאמינה אז בהתנדבות וחשבה שחברי הקיבוצים מקבלים את המתנדבים הצעירים בשמחה ובהערכה ולא בזלזול. תמי אוהבת לרקוד, היא מצטרפת לקבוצת רקדנים מתוך הנוער העובד שרוקדים בלהקת "הפועל" בהדרכתו של יואב אשריאל. תמי אחת הרקדניות הבולטות ולכן כשהקבוצה מתכוננת לנסוע להופעות בחו"ל – היא כלולה ברשימת הרקדנים המומלצים לנסיעה, אך דבורה ואני נבהלים ומחליטים לא להרשות לה לנסוע עם הקבוצה, היות שלדעתנו היא עדיין צעירה מדי למסע כזה רחוק מהבית ומהמשפחה. אולי היה זה משגה? תמי כבר לומדת בסמינר למורות וגננות בגבעת השלושה, עליה להחליף כמה אוטובוסים כל בוקר כדי להגיע לסמינר בזמן. אני מסיע כל בוקר את אבי אל הדפוס מרמת חן הנמצאת בכיוון הנגדי לגבעת השלושה, לכן אינני יכול למרות רצוני להסיע את שניהם. יום אחד אני מחליט להביא את תמי לסמינר ולבקש מאבא שכבר אינו עובד שיסע באוטובוס כי הרי יכול הוא להגיע לדפוס מתי שירצה, ותמי לעתים מאחרת כי יש לה נסיעה ארוכה ועליה להחליף אוטובוסים וזה לא קל. אך מסתבר שלאבא שלי קשה לעלות על מדרגות האוטובוס ואז תמי מחליטה שעליה לוותר ועלי לקחת את סבא ולא אותה. לעולם לא אשכח ג'סטה זו של תמי כי כעבור מספר שבועות סבא נפטר ואילו לא מחווה זו של תמי היינו בטוחים שאחת הסיבות למותו היה המאמץ של הנסיעה באוטובוס. ביום הולדתך השישים תמי שלנו, חזקי ואמצי, היי ברוכה, את הרי היום אם המשפחה כולה, וכולנו מאחלים לך, לצדו של סמי בן-זוגך, עוד הרבה שנות בריאות ונחת מבנים ובני בנים כמלכת המשפחה כולה.
המקהלה ויוסי אם קיימים עדיין בעולמנו נסים, אז המקהלה שלנו היא אחד הנסים. אם בעבר הרחוק כמה מאתנו אולי שרו או השתתפו במקהלה. כיום לא נותר מכושר זה אף לא שמץ. כיום רובנו שופרות יבשים ולא צלולים, קולנו צרוד ומחוספס וגרוננו ניחר. איך עושה יוסי שלנו מאתנו מקהלה ששרה ומופיעה ומקבלת מחמאות לרוב. הוא מצליח לעשות זאת כי הוא קוסם. במובן הפשוט של המלה הוא "עושה נפלאות."
מה עושה לי החוג בחיי היום יום שלי אני נמצא ליד מיטתה של אשתי החולה או בין חברים בני גילי אשר חלקם למרבה הצער מתנועעים בקושי פניהם עצובים עיניהם מביעות צער ורגליהם כבדות. בימים ראשון וחמישי אני נוסע לסביון לחוג ולחגוג. כשאני מגיע למועדון פותח את הדלת, נתקל במבטיכם המוארים, בעיניכם היוקדות, בפרצופיכם העליזים ובחיוכים מלאי החן והשובבות ושומע את מצהלות השמחה כשברקע נשמעת נגינתו של יענקלה שלנו. ולעתים אף זוכה לכמה חבוקים ונשיקות - אני שוכח את גילי את האווירה שבה שהיתי עד לפני כחצי שעה - אני חוזר לימים הטובים של פעם עת רקדתי עם אישתי וחברים בימים עברו. כשמתחילים הריקודים ואני משתלב במעגלים ונוכח שרגלי עדיין מתפקדות ואני יכול לקפץ, לדלג ולרקוד ואף לענתז אולי לא כמותכם אבל כמעט. אז אני חוזר לימי נעורי עת השתוללתי עם חברים וחברות בהפסקות או במסיבות הגימנסיה. זה לא יאומן, אך בכפיפתכם אני זוכה לילדות שניה וחווה את חוויות ימי נעורי. כשיענקלה מכריז רקודי זוגות ומרחוק אני רואה את בת זוגי המנפנפת לי, הנה אני כאן - יש לי הרגשה של התעלות רוח, תחושה של אדם הנמצא באווירה של נטישה ונידוי וחי בהרגשה של בדידות המלווה אדם שנשאר גלמוד, אחרי שנים ארוכות של חיי זוגיות מאושרת. ברגע זה יש לי הרגשה ש/ל נצחון של התגברות של שייכות לכלל ולא של נטוש ועזוב.
הדוקטור המזמר הנחה מקובלת היא, שרופא מרפא חולים וזמר שר שירים. אך אנא הקשיבו והטו אוזן לשמוע לספור היוצא דופן שקרה כאן בביתנו. ביד אליהו, בסביבתנו הקרובה. ישנו סניף של קופת חולים בו אני חבר, בסניף זה נמצא הרופא המשפחתי שלי, אליו אני פונה מפעם לפעם לטפול ועזרה רפואית, ועלי לציין ולשבח את מסירותו את יחסו המצוין ואת רוחב ידיעותיו במקצועו כרופא. יום אחד אני קורא בתוכנית הפעילות של ביתנו על קונצרט של זמר אופרה בליווי פסנתרנית שיופיעו אצלנו בבית. לא היה בזה שום חידוש כי הרי לעתים קרובות מופיעים בביתנו ושרים ומנגנים. אני מגיע לקונצרט כהרגלי ומה רואות עיני על הבימה עומד הרופא שלי ולא זמר, מה קורה כאן האם שונתה התוכנית ותהיה זו הרצאה רפואית על מחלות זקנה או על היגיינה בגיל הזקנה? מתגובות הקהל אני מבין שבכל זאת יהיה כאן קונצרט, וכולי חיל ורעדה אני חושש לכבודו של רופא ישיפגע מלעגם של השומעים כי הרי זה רופא רציני העוסק במחלות מה לו ולאמנות או בדור, זה לבטח יהיה כשלון, כי הרי רופא זה רופא וזמר זה זמר. אך הקונצרט למרות פחדי התקיים. ואז הבנתי שבדומה למה שהיה פעם הרבי המרקד הרב קרליבך שהיה שם דבר - יכול להיות גם הדוקטור המזמר. מאז אותו קונצרט נחשב הד"ר בורשטיין לטנור הטוב והאהוב ביותר המופיע בביתנו, לשמחת הדיירים הוא מאז מופיע בקביעות בבית גיל הזהב. שליטתו במירב הסגנונות המוסיקליים מה- ליד הגרמני, אריות מאופרות אופרטות, שירי עם עבריים ושירי עמים שונים בשפות שונות ובין השאר באידיש, ספרדית ואיטלקית. וכן שירים נוסטלגיים הזכורים לנו מהעבר מימי ילדותנו ומארצות מוצאנו. הדוקטור המזמר התגלה לנו בכישרונו המיוחד להיות אחד מ"החברה" ולשיר יחד אתנו כאחד מאתנו ולא רק כזמר המופיע מעל הבימה. הוא יודע ליצור קשר לבבי עם הקהל ויודע לסחוף אותו אחריו בשירתו המופלאה. אני תמיד ממתין בקוצר רוח להופעתו הבאה ומשוכנע שרבים מבין דיירי הבית אתי.
לאידה מנהלת השמחות שלנו ישנה הצגה ידועה הנקראת: בית התה של ירח אוגוסט, בה אומר אחד הגיבורים: "פורנוגרפיה היא שאלה של גיאוגרפיה" על משקל זה אני מוסיף: גם שובבות היא שאלה של גיאוגרפיה. כאן בארץ, בה אני נולדתי וגדלתי זריקת כובעים נחשבת לשובבות. במסיבות שלנו בבית גיל הזהב, בהנחייתך, יש קורטוב של שובבות. ורצון לחוות מחדש את ימי הנעורים העליזים והמאושרים. בספרי זה שאני מקווה שתמצאי זמן פנוי על מנת לקרוא את סיפורי, בעמוד 151 תוכלי לראות איך היינו זורקים את הכובעים של חברינו בשמחה ושובבות נעורים. אידה! קבלי את הספר שלי כמתנה לחגים, מיגאל, (יום שני 4 אוקטובר 1999)	שני עולמות גורלי המתעתע, הנחה אותי לשני עולמות, שני נתיבי חיים מקבילים, אך שונים זה מזה, מן הקצה אל הקצה. ואני נאלץ לחיות בשניהם בהתאמה ובהרמוניה. בחיי היום יום שלי ובאווירה האופפת אותי, כשאני ליד מיטתה של אשתי החולה במחלה חסרת תקווה, או כשאני בביתי בין חברים בני גילי אשר חלקם למרבה הצער נעים בקושי, עיניהם ורגליהם כבדות. אמנם ביניהם ישנם חברים טובים ואנשים שנעים וטוב לחיות בחברתם, וגם ישנן שמחות ויש אירועים, אך ברקע ישנה תמיד עצבת. ומה שונה האווירה התוססת והעליזה האופפת אותי כשאני נמצא ביניכם בחוג הרוקדים. מוקף עיניים צוחקות, פנים זוהרים, שמחת נעורים, רגליים קלות מקפצות ומפזזות, צהלת חיים יוקדת. ושעה שאני מגיע למועדון, נתקל במבטיכם המוארים, בעיניכם הבורקות, בפרצופיכם העליזים ובחיוכים מלאי החן והשובבות, ושומע את מצהלות השמחה כשברקע נשמעת נגינתו של יענקלה שלנו. אני שוכח את גילי את האווירה בה שהיתי עד לפני כחצי שעה - אני חוזר לימים הטובים של פעם, לימי נעורי עת רקדנו יחפים על משטח הבטון שליד הצרכניה או על גג ביתו של אלדמע בשכונת בורוכוב הקטנה של שנות העשרים. כשהורה, קומה אחא, קרקוביאק, ולס בן שמן והורה אגדתי עדיין נחשבו לריקודי עם. וכשמתחילים הריקודים ואני משתלב במעגלים ונוכח שרגלי עדיין מתפקדות ואני יכול לקפץ, לדלג ולרקד ואף לענתז אולי לא כמותכם אבל כמעט, אז אני חוזר לימי ילדותי עת השתוללתי עם חברים וחברות בהפסקות או במסיבות הגימנסיה. אכן, בכפיפתכם אני זוכה לילדות שניה וחווה את חוויות ימי העבר. ולבסוף, כשיענקלה בגמר ריקודי המעגל מכריז ברמקול "ריקודי זוגות" ומרחוק רואה אני את בת זוגי המנפנפת לי בידה, "הנה אני כאן!" - ברגע זה יש לי הרגשה של שייכות לכלל הרוקדים, ושייכות גם לעולם זה של אורה ושמחה. מוקדש לחוג הרוקדים
וינסנט וואן גוך 1853-1893 הצייר ההולנדי וינסנט וואן גוך, נולד בהולנד ב - 10.3.1853 אף שכל ימיו חיפש חום ואהבה לא היטיב מעולם להתידד עם איש. היחיד שאהבו כל חייו היה אחיו הצעיר תיאו. תיאו תמך בו והאמין בו עד יום מותו. וינסנט לא זכה בחייו להכרה ולהערכה, רק לאחר מותו למדו להוקיר ולהעריך את הצייר הגאון ואת סגנונו הנדיר. כיום הוא נחשב לאחד מגדולי הציירים של דורו. וינסנט וואן גוך סבל בחייו מהתקפות של דכאון מרעב וממחלות שונות, היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בשנת 1890 שם קץ לחייו, חולה, עני ואביון, אומלל וחסר כל. היום נמכרות יצירותיו במיליוני דולרים.
מהו זמן הבה ננסה להעריך מהו זמן – כדי להעריך נכונה מהו חודש ימים שאל את דיירי בית גיל הזהב בראשית החודש כשעליהם לשלם את שכר הדירה. – כדי להעריך נכונה מהו שבוע שאל עורך שבועון החייב להגיש לקוראיו חומר חדש ומעניין כל שבעה ימים. – כדי להעריך מהו יום שאל מחוסר עבודה המצפה לפחות ליום עבודה אחד בשבוע. – כדי להעריך מהי שעה שאל את האוהב העומד ומחכה חסר סבלנות שעה ארוכה לאהובתו המאחרת להגיע לפגישה. – כדי להעריך נכונה מהו רגע שאל את האדם שהגיע לרכבת דקה אחת אחרי שעזבה את התחנה. – כדי להעריך מהי שניה שאל את המשפחה שלוא חצתה שניה קודם את הצומת לא הייתה מעורבת בתאונה הקטלנית – כדי להעריך מהי מילי שניה שאל את המתחרה שזכה באולימפיאדה במדליית זהב כי הגיע מילי שניה לפני מתחרהו. ועל כן ידידי תעריכו כל דקת חיים שיש לכם כי האתמול כבר עבר ואיננו עוד, המחר הוא סוד, וכל יום נוסף הוא מתנה משמים..	האם יבוא קץ לסבלה של דבורה דבורה, אשתי, הייתה עד לפני שתים עשרה שנה מורה ואשה מלאת חיים. לא הייתה כמעט פעילות שלא נטלה בה חלק. היא הייתה שחיינית, רקדנית, ספורטאית, הייתה לב הבית ומרכזו דאגה לכל אחד מבני הבית וטפלה בכולם. כל זאת עד אשר חלתה במחלת ה"אלצהיימר." תחילה התגייסנו כל בני הבית לטפל בה. למעלה משש שנים טפלנו בה בבית, כשלוש שנים בעזרת עובדת פיליפינית, אך מצבה הלך והחמיר מיום ליום, עד אשר נאלצנו לאשפזה במוסד סיעודי. מזה שש שנים היא שוכבת ללא הכרה וללא תנועה, עיניה עצומות אינה מבינה דבר. אינה יודעת היכן היא. אינה יודעת מי היא. אינה מכירה את הסובבים אותה, אפילו לא אותי בעלה ולא את בניה ואת נכדיה. את מזונה מכניסים לתוך גופה ומוציאים מתוכה באמצעים מלאכותיים. שריריה אינם עובדים, מוחה מת. אמת, הרופאים וצוות בית החולים מטפלים בה במסירות רבה אך גם הם מודים שאין כל סיכוי שתבריא אי פעם. ובכל זאת מאריכים את חייה על ידי מזון מרוכז ותרופות מחזקות ומוסיפים לה שנים של סבל, שנים של השפלה ובזיון שאפילו חיי רמש יפים מהם. כיום שריריה אינם פועלים, גופה מכוסה פצעי לחץ ועברה מחלת שושנה בשתי רגליה. ידיה ורגליה נפוחות ופצועות. ונשאלת השאלה למי זה נחוץ? למי זה מביא תועלת? ואת מי זה משרת? הרי אילו היה נשאר לה רק חלק קטן ביותר ממוחה, הייתה היא עצמה מתחננת לשים קץ לחייה ולמצב נורא זה. האין זו צביעות לטעון שזה בגלל קדושת החיים? האם לזה יקרא חיים? האם זה משרת את שבועת הרופאים? אם כי הם עצמם טוענים שלמחלה זו אין מרפא. ואולי צריך לחפש את הסבה באדישותם של המחוקקים במדינה שלנו? אבל מה חטאה היא שגורלה נתון בידי מחוקקים אדישים וחסרי לב? האם אין שום משקל לכבוד האדם ולאיכות חייו? האם אין בכך דריסה ברגל גסה על רגשותיהם של קרוביה ידידיה ובני משפחתה בראותם את יקירתם נרמסת ללא כל התחשבות באישיותה, בעברה ובמעמדה? מבלי שתהייה למשפחה, לשכל הישר ולהיגיון כל שליטה על מצב מביך זה. ואני שואל את עצמי, אל מי לשלוח מכתב זה? מי יכול לעזור לי ולכל המשפחות האחרות הנמצאות במצב דומה? האם לחברי הכנסת, או למשרד הבריאות, לשר הבריאות, לשר המשפטים ואולי לעתונות? העתק לעמותת לילך
	צבי מנהל העבודה 12 אפריל, 2001 פרק ט״ז היה זה בשנת 1955. ברחבי הישוב הורגשה תנופה חדשה, רוח של יקיצה מקיפאון והתעוררות כלכלית. גם בבית הדפוס שלנו הורגש לפתע כאילו רוחות חדשות מנשבות, בחלל האוויר שררה התקווה לטוב. בבוקרו של יום אביבי כזה הופיעו בפתח בית הדפוס שני אנשים, האחד מבוגר שהיה מוכר לנו כעובד דפוס וותיק ובן לווייתו, נער רזה, נמוך קומה, בעל עיניים שחורות ויפות, בלורית שחורה ומתולתלת ועל פניו חיוך חביב המבוגר הציג עצמו לפני אבי כמנהל העבודה בבית הדפוס של משפחתו ואת הצעיר הציג כקרוב, עולה חדש מעירק. לדבריו: היה צבי סלח פועל דפוס בעירק וכיום כעולה חדש ומחוסר עבודה. כמה שבועות שהוא מחפש עבודה בישראל אך עד כה ללא הצלחה. אבא שהיה בתקופה זו עדיין במלוא אונו, נושא על כתפיו את החלק המכריע של ניהול הדפוס שכנע אותנו, הבנים, שהבחור נראה חביב ונבון ומי יודע אולי תהא כניסתו לדפוס השקעה טובה שמן הראוי לנסותה .(מי יכול היה לתאר אז, איזה צעד גורלי נעשה באותו רגע ועד כמה ישפיע צירופו של צבי לצוות העובדים על גורלו של הדפוס ועל גורלה של משפחתנו בעתיד) בתחילה עבד תחת ידו האמונה של יצחק ביילין מנהל העבודה. מיד אחרי ניסיון של שבועות מספר התגלה כנער חרוץ, וזריז, מוכשר ומסור לעבודה ולממונים עליו. לא עבר זמן רב וצבי ביוזמתו וכמעט בלא שנתבקש לכך נרתם לעזרת המבצעים ותוך זמן לא ארוך הוריד מעלכתפיו העייפות של ביילין חלק ניכר מהאחריות הקשה הזו. בתחילה חששנו שמא ניסיון זה עלול להכשיל את המבצעים כי הרי אין לצבי פרט לרצון הטוב, לא הידע ולא הניסיון הדרוש וכן מי יודע אם השענות זו של אחד על השני עלולה לגרום שאף אחד מהם לא יהיה אחראי והכישלון יתפוש את מקומו בין שני המטפלים. במשך הזמן, בגלל גילו המתקדם וחולשתו של ביילין נוצרו מפעם לפעם תקלות וקשיים שגרמו לאי נעימויות לדפוס וללקוחותיו. במרוצת השנים הסתבר שעבודות אלה הן למעלה מכוחותיו הפיזיים והנפשיים של ביילין ולמרות מסירותו לדפוס ולעבודה נבצר ממנו לעמוד בלחצים. נאלצנו לחפש פתרון. צבי הצעיר לא הסס ולמרות הנטל הכבד והאחריות הרבה הקשורה בהתחייבויות אלה נטל על עצמו את התפקיד והיה האחראי בשם הדפוס לביצוען של ההזמנות ולסיומן בתאריך הקבוע והמוסכם עם הלקוח. היה זה נס כי לא קל למצוא עובד מתאים שיהיה בעל מקצוע מעולה וגם אדם המסוגל לקבל אחריות קשה על כתפיו. אדם כזה צריך לגדל צריך לחנך וצריך לאמן. ואולי לתור ולחפש אי שם. אך בדרך כלל, רק כעבור חודשים של חיפושים אימונים והדרכה מאומצים ורצופים נמצא אותו אדם. אך גם אז אין בטחון שהאיש מתאים. צבי הקל על חופשותי. יחסים עם הלקוחות.. אחריות לגבי הבצוע. כשהרגיש לא טוב והיה צורך לגמור קטלוג, ד"ר גמזו , היה מקבל זריקה להחזיק מעמד עד אשר יוכל לגמור העבודה. היה מתווך בין בני זוג שחיי משפחתם נפגעו. ידיד טוב לכל מכריו והלקוחות. אהב לשיר היה חזן חובב. שומר מסורת נאמן אהב להתפלל עם האשכנזים.

ציהולי

לכבוד שנת המילניום מתקיימת בירושלים תערוכת יצירות זכוכית אולי הגדולה ביותר בעולם של אמן הזכוכית הגדול והמפורסם ביותר במאה ה- 20 דייל צ'יהולי, הגר בסיאטל, ארה"ב. התערוכה כוללת 12000יצירות זכוכית מורכבות על שלדי ברזל. ביניהן כמה פסלי ענק ויצירות מופלאות העשויות זכוכית ומטילי ברזל משקלן הכולל של יצירות הזכוכית הוא כ- 42 טון ואורך מטילי הברזל הוא כ- 4 ק"מ לצורך ההקמה הביא אתו האמן, צוות של 50 איש אשר ביחד עם 40 עובדים הקימו את התערוכה ההקמה נמשכה כחודשיים.

זו התערוכה הגדולה ביותר שהקים צ'יהולי אי פעם. לדבריו, מסמלת התערוכה סגירת מעגל, שכן בועת הזכוכית הראשונה נופחה כאן בארץ ישראל לפני 2000 שנה לדעתו של צ'יהולי, הזכוכית היא החומר היחיד אשר יתקיים על פני כדור הארץ לנצח נצחים כמות שהוא, בעוד שאר החומרים פושטים צורה ולובשים צורה ומשתנים כל הזמן. לדעתו אין מקום מתאים יותר בעולם לפנות ממנו אל המילניום החדש מאשר ירושלים, העיר הנצחית עם האור המיוחד שלה. עם מזוג התרבויות השונות, והמזיגה בין העתיק לחדש

עצות לקשישים

• לקראת יום הקשיש הבינלאומי שחל השבוע מצאתי באינטרנט עצות ורמזים, איך לשפר את הביראות ולהאריך את תוחלת החיים של האדם המבוגר. • המנע ממזון משומר ומתובל בחומרים שאינם אורגניים וממזון מטוגן או המכיל חומצות שומניות. • המנע משתיית מים ישר מהברז, כי המים מזוהמים ואינם מסוננים. המים מחלחלים למי התהום מתוך אתרי אשפה ומריכוזי שפכים וחומרי הדברה ופסולת רעילה. • התרחק ככל האפשר מצגי מחשב וממסכי טלוויזיה. הקרינה מהצגים פוגעת בשדות האנרגיה של גופנו. • הימנע מלשכב כשליד ראשך מכשירים אלקטרו מגנטיים. התרחק מהם לפחות 5.1 מ.' • המנע מעישון, המנע משתית אלכוהול, המעט בשתיית משקאות המכילים קפאין. • הרבה באכילת ירקות ופרות חיים, חיטה ופולי סויה. • הרבה בפעילות גופנית במיוחד תרגילי הליכה, ותרגילי הרפיה. • מומלץ מאוד לאתר תחביב אהוד לעת זקנה ולהתעסק בו בשעות הפנאי, רצוי תחביב שמעסיק גם את המוח וגם את אברי הגוף האחרים. • רצוי להוסיף לדיאטה היומית מינרלים וויטמינים כגון C ו-A . כמובן שלכל אחד יש צרכים מיוחדים משלו ורצוי להיוועץ ברופא. • חשוב מאוד להימנע ממריבות ומהתרגזויות. צריך להרבות בשמחה ובמצב רוח טוב. להסתכל על הסובב אותנו במבט חיובי. • שירה ורקוד הם תרופת הפלא לחיים ארוכים ובריאים.

חלומו של רקדן

היה זה בשעות הקטנות של הלילה, אחרי שחזרתי מהחוג לריקודי-עם של יום חמישי, לאחר מקלחת וכמה רגעים של מנוחה, שכבתי לישון. מיד חשתי שיהיה זה ליל נדודים ושלא אוכל להירדם. שכבתי על הגב, התגלגלתי אל הבטן, הסתובבתי על צד ימין ועל צד שמאל אך עיניי נשארו פקוחות. מה קורה לי? הן לפני צאתי לריקודים הערב הרגשתי עייפות ורצון לנמנם. ודווקא עכשיו אחרי כשלוש שעות של ריקודים סוחטים ומעייפים כשאני סוף סוף במטה ,אני מרגיש רענן ועיני פקוחות וערניות, כאילו זה עתה החל בוקרו של יום חדש. התחלתי לספור את חברי החוג שרקדו הלילה ואפילו את אלה שחסרו. אינני זוכר עד איזה מספר הגעתי, אך נראה שנרדמתי רעש חזק העירני. ומה ראו עיניי? אולם גדול, במרכזו שולחן ומ עליו שלט ובו כתוב באותיות גדולות ומאירות עיניים: דיון בנושא ריקודי עם ואני שומע המולה ובליל של צעקות וויכוחים, אך אינני רואה איש חוץ מאשר אדם אחד בודד היושב בראש השולחן. אני מסתכל שנית ואינני רואה אף איש פרט לאותו אדם. אני מביט בו בשלישית ביתר תשומת לב ולהפתעתי הרבה הרי זה אני עצמי היושב שם. והנה רואה אני את הראש שלי מזדקף בגאווה ופותח בוויכוח סוער עם שאר אברי הגוף לאחר שעיניו בחנו את גופי לאורכו מלמעלה למטה פנה בחמת זעם ובזלזול אל הרגליים: "אתן הרגליים אתן חסרות כל הבנה, אתן עושות רק מה שפוקדים עליכן. לכן אין שכל או הגיון, ולא שקול דעת, מאומה אינכן מבינות. אילולא אני הראש הנותן הוראות, לא הייתן יודעות לעשות אפילו צעד קטן ועלוב אחד, לא כל שכן הליכה, ריצה, קפיצה או ריקוד. אנא מכן הפסיקו להתווכח, תנו את הכבוד למי שראוי לו, הישארו במקומכן שם למטה ואל תעיזו לפקפק אף פעם בעליונותי עליכן. ואל תמעיטו במקומי הרם והנישא מעל כל שאר אברי הגוף. לפתע קמו הרגלים שנפגעו מדבריו החמורים ולא מחלו על גאוותן המושפלת ושתיהן יחד פתחו בקול גדול וחזק. אך הדברים שאמרו היו מכוונים לא רק אל הראש בלבד אלא גם ובמיוחד אלי: אתה אדוננו הנכבד אשמאי זקן שכמוך, אתה עושה חיים. אתה רוקד כמה פעמים בשבוע, שלוב ידיים וזרועות עם רקדנים אחרים, השרים רוקדים ומשתוללים כמוך, או ברקודי זוגות כשידיך חובקות נערה צעירה וכל כולך שרוי ברקיע השביעי של חינגה, עליצות, ששון ושמחה." אך מי עושה עבורך את כ ל העבודה הקשה? מי נושא את גופך המדושן עונג? הרי אנו מקפיצות ומרקידות אותך. בשבילך, אנו הולכות בקצב מהיר או איטי, בשבילך אנו עושות סיבוב חד או עקלתון, רוקדות ברגל ישרה ובנחת או בדילוגים ובקפיצות. האם ראשך המתנשא והגאה הוא הקופץ והעושה את השיופים ואת סיבובי הלחץ? מי אם לא אנו הרגליים הנושאות אותך ואת כל אברי גופך האחרים הרברבנים והיהירים.

וזה עדיין לא הכל שיש בפינו עליך. בוש והכלם

כי כאשר אתה מצליח בריקוד, היות שאנו רגליך הצעדנו אותך לפי צליליה וקצבה של המנגינה, בצעדים המדודים והמדויקים של הריקוד והודות לנו אתה מקבל מחמאות מבת זוגך. אז אתה עונה לה ואומר: "תראי, זוגתי היקרה, כמה

טוב זוכר אני כל צעד וכמה מהר לומד אני כל ריקוד חדש כמעט כמוך עלמתי הצעירה." ואותנו הרגליים האינטליגנטיות שלך, אותנו אינך מזכיר בכלל ועל חלקנו בהצלחה זו שלך, לא נאמרת אף מילה

אך כשאתה טועה בריקוד ומסתובב ימינה במקום שמאלה ומתנגש חזיתית בבת זוגך או בבת זוגו של השכן, או אז אתה מתנצל ואומר: "מה לעשות יקירתי רגלי כבר אינן מה שהיו פעם. וכמובן שאינן קלות וזריזות כרגלייך הצעירות יעלת החן שלי.

מובן מאליו, בשעת כישלון אתה נזכר בנו, כשאין הצלח ה אנו הרגליים אשמות. היודע מה אתה? אתה יהיר מתנשא וכפוי טובה!."

פתאום מתערבות הידיים בוויכוח הסוער:

רבותינו המתווכחים, כל הכבוד לכם ולנימוקיכם המשכנעים, האם אינכם חושבים שחלקנו בריקוד, אם אינו עולה על חלקכם, לפחות משתווה לו. במה אוחזים הרקדנים זה בזו וזו בזה, גם בריקודי זוגות וגם בריקודי מעגל. הן בלי הידיים

היה המעגל מתנפץ לרסיסים וריקודי הזוגות היו הופכים לחוויה של בדידות ושממון.

אנא אמרו לנו איך יחבק הבן את בת זוגו שעה שיזהר כהן משתפך ברקע בנגינת "טנגו עכשיו?" ומה טעם יהיה לרקוד

בוא נפגש" בלי הושטת ידים מלאות ערגה, אחד כלפי השני

הבל ורעות רוח, הידיים הן החשובות מכל, בלעדיהן אין זוגות ואין מעגלים, הידיים ראויות לכל הכבוד והתהילה של הרוקדים והרוקדות.

והנה נשמע קולם הצורם של האוזניים והעיניים כל ארבעתן במקהלה

מכובדינו, איך הייתם רוקדים אילו לא היינו אנו מסייעים לכם לשמוע את המוסיקה ואת קצב המנגינות של הריקודים,

וחשוב מכל איך הייתם שומעים את הוראותיו של יענקלה המדריך? הרי ריקודיכם היו הופכים לאנדרלמוסיה, לתוהו ובוהו למבוכה ומבולקה. אחד היה רוקד הורה, שני רוקד עץ הרמון והשלישי סמבה סימפטיקה

וללא עזרתן של העיניים הייתם הרי נתקלים זה בזה ואחד היה דורס את רעהו. לא ולא בלעדינו האוזניים והעיניים אין ריקודים ואין רקדנים. ואז לפתע מי פותח את פיו ומדבר וקולו עולה על קולות כל המתווכחים האחרים. הפה ושתי סגניותיו השפתיים:

מה אתם כולכם מפטפטים ומפטפטים אני הפה החשוב מכל, איזה טעם היה לכל ריקודיכם אילו אי אפשר היה לשיר,

לשרוק ולצווח תוך כדי ריקוד. ואיך תסתדרו אם אי אפשר יהיה לספר זה לזה תוך כדי ריקוד וכן בהפסקות דברי רכילות, וצ'יזבטים. אם אי אפשר יהיה ללחוש על אוזנה של בת הזוג מחמאות לרוב ודברי חיבה מליציים בשיר או בפרוזה או אפילו בשפת עמך, כשבת הזוג מקשיבה בסיפוק תוך כדי לקוק שפתיה, ברוב הנאה ונחת

איזה טעם יהיה לריקודים ללא כל אלה" ומוסיף הפה לנאום את נאומו הנמלץ והנמרץ:

תארו לעצמכם שחיים שריון או יענקלה לוי או ויקטור גבאי או מחבר ריקודים אחר הממציאים לנו יום יום השכם

והערב ריקודים חדשים וצעדים חדשים כדוגמתו של הצעד התימני הישיש והאהוב, אבי אביהם של כל הצעדים, ימציא פתאום צעד חדש, סתם צעד, אולי אשכנזי ואולי ספרדי צעד צעיר ומקורי צעד שאינו מבוצע על ידי הרגליים או הידיים אלא על ידי הפה והשפתיים. צעד שנקרא בעברית עממית וגם בעברית מליצית ואפילו בעברית תנכית -נשיקה. אנא אמרו לי איך תבצעו צעד כזה בלעדי ובלעדי שתי סגניותיי החסודות"

סיים הפה את נאומו ולא יסף. לאחר סיום דבריו של אחרון המתווכחים נשמעו צעקות:

להצביע! להצביע!! ולהחליט מי צודק!

לפתע קם אלמוני שנשא את דבריו בשקט כאילו לא איכפת לו אם שומעים אותו או לא, אך אני שמעתי את דבריו ברור וצלול.

הוא פנה אל כולם ואמר מתונות: "שמי זיכרון, אני אינני אבר בגוף, אני רק דייר משנה בתוך הגוף. שמעתי את וויכוחיכם וטענותיכם לפני ההצבעה, אנא, שמעו אתם את דעתי, ואחר כך תצביעו ותחליטו מה שתחליטו

והרי דעתי, כל אחד מכם הוא רק בורג קטן במנגנון מופלא זה שרץ ורוקד, שר ומדבר, שומע ורואה. אך אמרו נא לי האם כל זה היה אפשרי ללא עזרתי? הרי מיד עם גמר לימוד ריקוד חדש כאשר יענקלה יפעיל את המחשבה מוסיקלי שלו, לא תזכרו איך מתחיל הריקוד, ובהגיעכם לסופו בהעדרי לא תזכרו איך הוא מסתיים. ואיך בלעדית זכרו את הריקוד שבא אחריו. והגרוע מכל, הן בן הזוג לא יזכור מי מבין שפעת החתיכות החמודות היא בת זוגו.

שמעו לי כולכם יחד, כפי שהנכם זקוקים זה לזה הנכם זקוקים גם לי, בלעדי הריקוד הוא משימה בלתי אפשרית.

בסיום דבריו השתרר באולם שקט מתוח לכמה שניות עד שהנוכחים עכלו את דבריו. אך מיד נשמעו שוב צעקות:

להצביע! להצביע!

ואז לפתע התעוררתי - והנה חלום.

וכל כולי השתאות, מימי לא זכרתי חלום כה ברור וכה שלם וכל מילה ומילה שנאמרה בו נשארה כאילו חקוק הבראשי, באותיות רבתי.

אך מה חבל, הן התעוררתי מוקדם מדי ואת סופו של אותו דיון כבר לא שמעתי ולא את ההחלטות שנתקבלו בו.

ולכן לדאבון לב נאלץ אנו עצמנו להחליט למי תודה ולמי ברכה על החוויה המרנינה והמרגשת הזו, הנקראת ריקודי עם

חוויה שהיא אתגר פיזי ורוחני, תענוג והנאה ששון ושמחה, התלהבות ורוממות רוח לכל העוסקים בה

מוקדש לרוקדים וליענקלה המדריך מיגאל אריאלי

מחלה חסרת סיכוי

מחלתה של דבורה יקירתי נמשכת כבר למעלה מעשר שנים. בחמשת השנים האחרונות היא שוכבת ללא תנועה, לרוב עיניה עצומות אינה מבינה דבר, אינה יודעת היכן היא, אינה יודעת מי היא, אינה מכירה את הסובבים אותה, אפילו לא אותי בעלה ולא את בניה ואת נכדיה. את מזונה מכניסים לתוך גופה ומוציאים מתוכה באמצעים מלאכותיים. שריריה אינם עובדים, מוחה מת. רופאי בית החולים מודים שאין כל סיכוי שתבריא אי פעם. ובכל זאת מאריכים את חייה על ידי מזון מרוכז ותרופות מחזקות ומוסיפים לה שנים של סבל, שנים של השפלה ובזיון שאפילו חיי תולעת יפים מהם. ואני שואל, מבלי דעת את מי, למי זה נחוץ? למי זה מביא תועלת? ואת מי זה משרת? הרי אילו היה נשאר לה רק חלק קטן ביותר ממוחה, הייתה היא עצמה מתחננת לשים קץ למצב נורא זה. האין זו צביעות לטעון שזה בגלל קדושת החיים? האם לזה יקרא חיים? ואולי זה משרת את שבועת הרופאים אם כי הם עצמם טוענים שלמחלה זו אין מרפא. ואולי צריך לחפש את הסבה בתשלום הגבוה שמקבל בית החולים מדי חודש? ומה עם כבוד צלם האדם? האם אין בכך דריסה ברגל גסה על רגשותיהם וגאוותם העצמית של בני המשפחה בראותם את יקירתם נרמסת ללא כל התחשבות באישיותה, בעברה ובמעמדה. ואנשי הרפואה קובעים כרצונם את גורלה, ואולי עושים בה ניסיונות רפואיים כמו בשפני ניסיון מבלי שתהייה למשפחה, לשכל הישר ולהיגיון כל דעה.

מאיר דיזנגוף

יום רביעי 12 נובמבר 2003 החודש לפני 63 שנים נפטר מאיר דיזנגוף,ראש העיריה הראשון של תל אביב.

האדם שהיה לא רק ראש עירית תל אביב - הראשון, אלא היה ראש עיר עברי ראשון בארץ. שאר ראשי הערים בימים ההם היו כולם ערבים .

מאיר דיזנגוף נולד ב- 1861 בבסראביה, גר בקישינוב ושם למד וגמר בי"ס תיכון.

בצעירותו השתייך לארגון מהפכני בשם "חרות העם" על כך נאסר וישב בבית סוהר כשמונה חודשים.

מששוחרר המשיך בפעילותו הציבורית, בהיותו בן 25 יסד בקישינוב את אגודת חובבי ציון. אחר כך היגר לפריס ושם למד כימיה, והנדסת זכוכית.

בגיל 31 עלה ארצה וביוזמת הברון רוטשילד הקים בטנטורה אשר ליד זיכרון, ביח"ר גדול לזכוכית. היה מנהלו של בית החרושת כשנתיים עד שניסגר בגלל קושיים ביצור ובשיווק.

נבחר לציר בכמה קונגרסים ציוניים, בקונגרס השישי היה בין אומרי הלאו בשאלת אוגנדה.

בשנת 1909 היה בין מייסדי השכונה היהודית החדשה ליד יפו שנקראה אז אחוזת בית. השכונה שגדלה והתפתחה במהרה והפכה להיות הכרך הגדול תל אביב.

במלחמת העולם הראשונה היה ד' ראש הוועד להגנת הישוב נגד רדיפות הממשל הטורקי, ובזמן הגרוש מיפו ב- 1917 התמנה לראש ועד הגולים.

ב- 1911 נבחר להיות ראש וועד השכונה "אחוזת בית" ואחר-כך כשהפכה לעיר תל אביב, נבחר לראשות העיר העברית הראשונה בארץ, ואולי בעולם כולו.

הוא עמד בראש העיר עד יום מותו ב- 1936. בן 75 היה במותו. פרסם מאמרים פוליטיים רבים, ואף חבר שני ספורים קצרים שקרא להם לידידי מנוער בסוף ימיו הוריש את ביתו ואת כל רכושו לעיר תל אביב ולמוזיאון תל אביב.

לזכרו ולזכר אשתו צינה נקראים רחובה הראשי של תל אביב, והכיכר אשר במרכזה

חלומות בהקיץ

28 אוקטובר, 2010

אני מתגורר בבית גיל הזהב כבר מעל עשר שנים, ואני מקווה לבלות בתוך משפחת הבית הזה גם את ימי הבאים. למעשה, היה זה צעד נכון. רובן של הבעיות נפתרות כאן בהקדם על ידי צוות הבית וצוות אחזקה מסור ומהימן. כל אנשי הצוות כולם כאחד אדיבים ומסורים. כמעט שלא נתקלתי במי שהוא שאינו מתייחס יפה ובנימוס. נוכחתי לדעת שכל משאלה של הדיירים נענית על פי רוב בהבנה ובחיוב. כשאתה בביתך הפרטי יחידי בין ארבעת קירותיו לעיתים מופיעה תופעה הנקראת "בדידות." תופעה זו, הודות לאידה, עופרה ושאר אנשי הצוות בבית זה כמעט אינה קיימת למרות כל הטוב והחמימות בה אני מוקף, למרות שאני יום יום שבע רצון ומרוצה מביתנו זה, יש ואני חולם בהקיץ על שפורים שאם תמצא אוזן קשבת אולי אז ימצא להם מקום לא רק בעולם חלומותיי. ההרצאות בביתנו מעניקות לחיינו רסיסים של תרבות והנאה רוחנית. אך בגמר ההרצאה שעה שאני עולה לחדרי לסכם לעצמי את רשמי, יש לי מספיק זמן לחלום כי הציפיה למעלית אורכת לרוב רגעים ארוכים מאד ומרובים מאד ובתוך המעלית מתחוללות מלחמות של דגים העומדים בקופסת סרדין, מלחמות שנגרמות בגלל שהנהלת הבית לדעת רוב הדיירים אינה עושה מספיק כדי למנוע את העינויים שנגרמים לנו יום יום בצפיפות ובמחנק ובזמן הארוך שמבוזבז כשאנו נזקקים למעלית כמה פעמים ביום. הסדנאות לציור וקרמיקה והמדריך המוכשר והאהוב שלנו, אלכס, מחזירים לנו את ימי ילדותנו העליזים והמאושרים, מלאי המעש והיצירה. ביושבי בפנת החדר שעה שאלכס המסכן כ"פיגארו פה פיגארו שם," מתרוצץ בין תלמידיו, אני שוקע בעולם הדמיון ושומע ורואה את אלכס האומר: "דעו לכם שלכל אחד יש כשרון, צריך רק לעזור לו לגלות אותו, ואף פעם לא מאוחר מדי.״ אך לכך דרושות גם סדנאות מתאימות, שתהיינה מתאימות לפסול, וגם לציור אולי חדר נוסף למחשבים. כל אחד מהדיירים יוכל למצוא אז את המקום המתאים לכושרו ולטעמו. אידה זה ספור הצלחה, אני משוכנע שבשום מוסד מעין זה, בשום מקום אחר אין דומה לה ולסרגיי שלנו. שניהם נותנים לבית זה שמחה והנאה מלוא חופניים, ושניהם אהובים על כל משפחת הבית. הרי הם מפיחים בנו רוחות חדשים. כשאנו בכפיפתם אנו משילים מעל כתפינו וגבינו הכפופים, עשרות שנים, ואנו חוזרים לימ י נעורינו לגביהם יש לי רק חלום אחד ומשאלה אחת.

אנא אלוהים תן להם כח להמשיך במרץ וחיוניות זו, עוד שנים רבות" ואנא הוסף גם לנו שנים להנות מהם.

אני מטייל במרפסת היפה שלנו, ולפעמים אני מתיישב לי שם בפנה וחולם. ואז רואה אני את המרפסת הזו, היפה כל השנה אבל יעילה רק כמה שבועות בשנה והנה בחלומי, לפתע צמחו לה דפנות וגג מתקפלים עשויים מחומר מתקפל ושקוף, שנתן לסוגרן ולפותחן. ואז אפילו כשהשמש לוהטת וחם בחוץ או כשהגשם והרוח משתוללים וקר בחוץ אפשר להנות מחמימות ואויר צח ביחד עם הרגשה של טיול בחיק הטבע, או בגינה יפהפיה. אך מה חבל, הרי כל זה אינו מציאות ואף לא פטה מורגנה, בסך הכל הרי אלה רק חלומות בהקיץ.

לג בעומר

מהו החג ל"ג בעומר? ל"ג בעומר הוא אומנם חג ססגוני ומרכז בימינו, אולם מפתיע לגלות שאינו מוזכר - לא בתורה, לא במשנה ולא בגמרא. רק בספרות ההלכתית שנכתבה מאוחר יותר מוזכר ל"ג בעומר - כיום ה- 33 לספירת העומר.

ספירת העומר: שמונים מיומו השני של חג הפסח ועד לחג השבועות, שבעה שבועות. בתלמוד הבבלי, מסופר על שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא שכולם מתו לפני ועד יום זה. בגלל מותם של כל כך רבים, נוהגים עד היום מנהגי אבלות בימים אלה. לא עורכים חתונות ולא מסתפרים או מתגלחים.

ביום ל"ג בעומר הפסיקה תמותתם של תלמידי ר' עקיבא– לכן, בל"ג בעומר מפסיקים לנהוג במנהגי האבלות. החל מיום זה אפשר להתחתן וגם לסדר את התספורת. ביום שהפסיקה המיתה החלו גם לשמוח. "לל"ג בעומר יש פן נוסף: יום "הילולא של רבי שמעון בר יוחאי. לפי המסורת, רבי שמעון בר יוחאי נפטר ביום זה. לכן, יש הנוהגים לעלות לקברו ולקבר בנו הנמצאים על הר מירון.

נוהגים להדליק שם מדורות ולקיים שם שמחה, סעודה ענקית וריקודים. ויש השואלים, שמחה ביום מותו של צדיק וגדול, הכיצד? וטוענים כי היה ראוי יותר להתאבל ולהצטער ביום כזה אך לעומתם, ישנה מסורת ארוכת שנים למנהגי השמחה והדלקת המדורות. והעם והקהל נוהגים לפי המסורת. תאור ההילולא בל"ג בעומר מפיו של סופר שחי בארץ לפני כמה דורות. קשה לתאר במילים את גודל השמחה. קהל של מאות, אנשים, נשים וט"ף. "אלו יגילו וישמחו וירננו ויעלוזו בריקודין שבשירת "בר יוחא ואלו עומדין ברגש הקודש בשפיכת נחלי דמעות ככלות הנפש ואלו מעוטפים בטלית ותפילין יושבים על הרצפות הקדושות ולומדים בספר הזוהר. הוא גם מתאר בספרו את מנהג ה" חלקה" שאף הוא נהוג גם היום. כשמגיעים הילדים לגיל שלוש מספרים את שערם בפעם הראשונה בחייהם, במירון, בל"ג בעומר. ״וכיתות כיתות מרקדין ומטפחין בילדים הקטנים." מרכיבים אותם על כתפיים ומגלחין להם שם התגלחות הראשונה, וחולקין לכולם יין ויי"ש ומזונות ואומרים לחיים זה אל זה ומברכין זה לזה, וההמון קוראים את הילדים הקטנים האלה "בשם "חתנים דרבי שמעון בר יוחאי.

חג האוהבים

היום ט"ו באב, חג האוהבים.

מענין לציין שיש כבר תחליף דיגיטלי ללבבות האוהבים. תחליף לפזוז בין הגפנים ולרדיפה אחרי יעלות החן בשדות ובכרמים של ימי הקדם. התחליף המודרני - האינטרנט.

אינספור אהבות כבר נרקמו בחוט הדיגיטלי הזה. אשר יכול לקרב במחי פעימת מונה לבבות רחוקים אפילו משני צדי האוקינוס או מיבשות רחוקות ונדחות. היכול גם לגרום להרבה שברי לב וטרגדיות, כמקרה האיום שקרה בסוף השבוע החולף כשגבר קנאי רצח ושרף את אשתו ושני ילדיו בטענה של בגידה אינטרנטית.

ולשואלים : איך ניתן להתאהב במשהו שלא רואים, לא מריחים ולא ממששים?

ובכן זה אפשרי, באינטרנטית קוראים לזה בליינד דייט. האוהבים שולחים זה לזה כתובות באימייל, שולחים מכתבי אהבה באמצעות האינטרנט, מצרפים גם תמונות אישיות דיגיטליות ובעיקר, הרבה הרבה דברי תשוקה. מדברים בתוכנת דיבור הנקראת צ'אט, אחרי משפט אחד או שנים אפשר לדעת, אם יש מאחורי הדיבורים היפים כסוי או לא. לאט לאט, מתחילים להתביית על זה השולח את המשפטים המרעידים את נימי הלב ואת הדברים הכי מדליקים.

חברה! גם אם המדבר הוא ישיש או ילד - אם דיברת איתו שלוש שעות והיה מעניין ומשעשע - מה אכפת לך גילו? ומה עם ארוטיקה? איך יכולים לממש תשוקה פיזית באינטרנם? אמת ונכון! זה עדיין חלום שמימושו מחכה לממציא הבא. ממציא שרצוי שיהיה גאון גדול יותר אפילו מביל גייטס. ושאם ירצה השם, יופיע בהקדם, בתחילת המילניום הבא.

דמוקרטיה נוסח בית גיל הזהב

לקראת קונגרס הגמלאים הארצי השני שהתקיים בשבוע החולף בבניין הקונגרסים אשר במגרשי התערוכה, החליט גם ביתנו להשתתף בבחירות ובתחרות של הגמלאים למלכת היופי הארצית שלהם ואמנם נבחרה מלכת היופי של ביתנו, אך למרבה הפלא איש מאתנו הדיירים שסביר היה והגיוני שאנו נהיה הבוחרים של מלכתנו, איש מאתנו לא ראה אותה ומרבית הבוחרים אף לא ראו אותה ולא הכירו אותה, למעשה אנו הדיירים אף לא יודעים אם היא כבר דיירת או נמצאת עדיין בתקופת ניסיון והרי חידה מעניינת, מי בחר בה? אם אנו הבוחרים בכלל לא הוזמנו ליום הבחירות ולא השתתפנו בהן, היא לא הוצגה בפנינו ולא ראינו אותה, אם כן מי היה זה שבחר בה? אולי היו אלה גמדים שעשו את עבודתנו באחד הלילות, כדי לא להטריח אותנו הקשישים והעייפים אחרי יום עבודה מפרך של משחקי קלפים את החידה לא היינו פותרים אילולא, למזלנו צפור קטנה לחשה לנו שההנהלה עצמה ואולי אפילו לא כל ההנהלה. כנראה שהייתה זו דמוקרטיה של קול אחד, בלי בעיות של רוב ומיעוט, קול אחד בחר בה, המלכה נבחרה פה אחד ללא עוררין, פשוטו כמשמעו בחירה ברוב קולות של פה אחד ויחיד

ועכשיו הערה

בקורת זו שלאחר מעשה היא אקדמית בלבד, היא לא נועדה לערער עלהבחירה עצמה, יכול להיות שהגב' שנבחרה היא יפהפיה ובאמת ראויה לתואר המלכה, אך אני ועוד רבים מהדיירים כולנו תמהים ושואלים האם זו הדרך? האם כך בוחרים? האם זו

דמוקרטיה נוסח בית גיל הזהב

בתקוה שבבחירות הבאות תלמד הנהלתנו איך עורכים בחירות ואיך מקיימים חוקי יסוד של דמוקרטיה גם בבתי קשישים.

ערפאת לך ברח

לשכת דובר צה"ל בקבוץ גשר הזיו - בנקודה זו מתחיל סיורנו בלבנון וכאן מצטרף אלינו קצין בדרגת סגן אלוף מצוות הדובר אשר ישמש לנו כמורה בסיור של וותיקי ההגנה ומתנדבי המשמר האזרחי מסביון, גני יהודה והסביבה שנערך בזמן מלחמת שלום הגליל. אנו עוברים את ראש הנקרה שמאחוריה עד מבצע של"ג היה שטח לא נודע, עוין, רוחש איבה ושנאה. הנוף דומה מאד לנופו של הגליל שלנו. אותה צמחיה אותם סלעים ואותן גבעות מוריקות.
כעבור מספר קילומטרים מחנה של יוניפיל. לפי מראהו כאילו נועד לטקסים בלבד ולא למלחמה או הגנה. אוהלים יפים, מוסדות מסודרים, חיילים מצוחצחים, סוכות צל לשומרים, הכול נקי מבריק ונוצץ כאילו הנה עוד רגע באים לצלם כאן סרט פרסומת.
ואכן, מאז מלחמת שלום הגליל אין לחיל זה כל תפקיד פרט להצדעות ותרגילי סדר. נקורה הלבנונית שמעבר לגבול, הרוסה ומוזנחת, מיד אחריה פזורים לצדה ולאורכה של הדרך מבנים הרוסים שהיו בשטח יוניפיל, מבנים ששמשו מבצרים ומקומות מסתור למחבלים. בתוכם נמצא נשק רב וציוד מלחמתי מגוון כולל ציוד גנוב מצה"ל.
אנו עוברים ליד מה שהיה בעבר מחנה הפליטים הגדול רשידיה הנמצא במרחק מה מהכביש הראשי קרוב לים, כולו הרוס עד היסוד.
הכביש עובר בין פרדסים ומטעים של בננות, רימונים וגפנים. בתוכם עדיין מסתתרים מחבלים שצולפים מפעם לפעם על מכוניות העוברות בכביש. אנו מקבלים הוראות להיות מוכנים לכל רע, נדרשים לא לצאת מהאוטובוס ואפילו לא כשהאוטובוס זוחל או נעצר ולעתים לזמן ארוך בגלל עומס התנועה ואי הסדרים השולטים בכבישי לבנון.
לפני צור מלווה הכביש את מסילת הברזל הישנה שהובילה בזמנו מהצפון, מתורכיה דרך סוריה ללבנון, לא"י, לסיני ולמצרים. זה שנים שמסילה זו לכל אורכה אינה בשימוש ואינה מופעלת. פרט למקום זה, פה, היא תוקנה ושופצה. כאן השתמשו בה המחבלים והסיעו עליה קרוניות של נשק למחסניהם בצור וסביבתה.
מימיננו אנו עדיין חולפים על פני פרדסים ומטעים, אך משמאלנו נמשכת שורה ארוכה של חנויות ומוסכים הרוסים למחצה. ליד אחת החנויות אנו עוצרים לארוחת חטיפים ושתיה קלה. כאן אנו פוגשים כומר נוצרי שמספר על האזור: חנויות אלה היו קודם בבעלותם של נוצרים לבנונים שהתגוררו בכפרי הסביבה הקרובה, אחרי כן נתפשו על ידי הפלשתינים שפשוט טבחו את הבעלים הלבנונים שלא הסכימו למסור להם מרצונם הטוב את החנויות והמוסכים. לבסוף השתלטו על האזור המחבלים הפכו את החנויות והמוסכים למחסנים ולבתי מלאכה לתקון כלי נשק, מכוניות וציוד מלחמה. הם שלטו במקום עד פרוץ המלחמה.
עם תחילת הכבוש הישראלי ובמהלכו תוקנו ושופצו חלק מהמבנים והחנויות והם משמשים כיום שנית את הכפריים הלבנונים כחנויות מכולת, ירקות ומחסנים. אט אט מתחילים גם פליטים בודדים ומשפחות לחזור אל מבני המגורים הפזורים פה ושם בין הגבעות והפרדסים. מרחוק רואים אותם עומדים ומתקנים דלתות וחלונות וגגות של בתיהם ההרוסים
. הכומר שלנו מצביע על התכונה הרבה של העובדים והמתקנים ומביע תקווה ומשאלה באנחה עמוקה, שגם ביתו וכנסייתו שנהרסו כליל בידי מחבלים פלשתינים, ישוקמו ויוקמו מחדש בקרוב.
הכביש אף על פי שנחשב לכביש ראשי הוא צר מאד ובקושי מכיל את התנועה לשני הכיוונים של רכב צה"לי רב, נגמשים, מובילי טנקים ואוטובוסים של אגד ודן המסיעים חיילים וציודם צפונה. בכיוון ההפוך, לקראתנו, מגיעות מכוניות לבנוניות פרטיות רבות היורדות דרומה, הן עמוסות רהיטים כלי מטה ובגדים, על גגות המכוניות קשורים לולים וכלי חקלאות ביחד עם מחצלות ומזרונים.
העיר צור הרוסה בחלקה, בכניסה אל העיר ברחובה הראשי בתים בני שלושה וארבע קומות שכל תקרותיהם מוטלות זו על גבי זו כמבני קלפים שקרסו ונפלו. הן מונחות על הקרקע וסביבן הרים גבוהים מעורבבים כסלט של גושי בטון ואבן, לבנים שבורות, שברי רהיטים, חלקי דלתות וחלונות.
המדריך מצביע על בתי ספר שעל גגותיהם עמדות מבוצרות של מחבלים מהם נורו מטחי יריות כבדים על חיילי צה"ל בהיכנסם העירה. המקום נבחר בכוונה תחילה כי בתי ספר הרי נחשבים מחוץ לתחום פעילות צבאית. ובאם צה"ל בכל זאת יעז להגיב בהפגזה, הם יוכלו להתלונן שצה"ל מפר חוק בינלאומי. ואכן צה"ל לא הגיב כיאות, וכתוצאה בתי הספר לא הפכו לאיי חורבות כמו המבנים האחרים שבקרבת מקום. בתוך צור ובכפרים שלידה ישנם גם מבנים רבים שלא נהרסו כליל. המדריך מסביר לנו שברובם אלה מבנים שנתלו עליהם דגלים לבנים ולא היו בהם צלפים. או מבנים שיושביהם הצליחו לגרש מתוכם את המחבלים הפלשתינים בעוד מועד.
העיירות בדרום לבנון מצטיינות בבניה מבולגנת, עלובה ומחוסרת תכנון. הכבישים ואפילו הראשיים מפותלים ורוחבם משתנה כל כמה עשרות מטרים ללא כל סבה טופוגרפית או טכנית. לעתים, הדרך חייבת להתפתל מפני שמאן דהוא בנה את ביתו באמצע הדרך ועל כן על הכביש להתפתל כדי להקיף אותו. המבנים בעיירות אלה ברובם בנויים טלאי על גבי טלאי, אך למרבה הפלא פה ושם יש גם מבנים יפהפיים ומודרניים, לדברי המדריך רובם של אלה שייכים ללבנונים שגלו למרחקים ושבו לגבולם עם כיסים מלאי דולרים ושטרלינגים אחרי שהתעשרו באמריקה או בנסיכויות הנפט העשירות במזרח.
עד כאן עבר הכביש שלנו במקביל לים אך מרוחק ממנו כמה מאות מטרים. ביציאה מצור הכביש מתרחק מהים ושוב מתפתל בין פרדסים ומטעים. הכביש עמוס, פקקים ארוכים. הוא אינו יכול להכיל את התנועה העוברת בו. רכב מלחמה רב, טנקים ונגמשים ושפע של פליטים הבורחים דרומה מפחד אש המלחמה המתפשטת ופוגעת קשה בעיר ביירות ובסביבתה הכפרית. למרות התנועה העמוסה והצפופה , אין אף שוטר או פקח תנועה לרפואה. למעשה, הנהגים הלבנונים בכלל אינם זקוקים לחוקי תנועה, הם נוסעים לפי שני חוקים שלהם: "חטוף ככל יכולתך" ו"כל דאלים גבר," הם דוהרים לשוליים עוברים מימין לשמאל וחזרה, יורדים לשדות ועוקפים משני הצדדים, חותכים את הכביש לרוחב ומתנהגים כמו בקרקס. כל כמה דקות נשמעים קולות רועמים של תאונה, ואז, מיד נעצרת התנועה וכל הנהגים מתגייסים וכולם יחד, פוגעים ונפגעים שכם אחד: ב"יאללה! היי הופ!" מרימים וזורקים את המכונית שנפגעה אל מחוץ לכביש וממשיכים לטוס ולהשתולל כאילו כלום לא קרה. מה שמפליא, אין צעקות ואין קללות גם הניזוקים מקבלים את אשר קרה בשקט ובשלווה כאילו הייתה זו גזירה משמים, עומדים ליד השרידים המפויחים של רכבם ההרוס ומחכים. השד יודע, למי ולמה.
משני צדי הכביש בשוליים עובדות מכונות ענקיות של צה"ל שגודעות עצים וסקרייפרים גדולים מגלחים את השטח ברוחב של כחמישים מטרים משולי הכביש, בכדי למנוע מקום מסתור למחבלים ולצלפים. בצמתים משטרה צבאית של צה"ל בעזרת חיילי מיליציות לבנוניות בודקים את היוצאים והנכנסים לכיוון ביירות.
עד כניסת צה"ל ללבנון לא היו בארץ זו תמרורי תנועה ולא שלטי דרכים. התמרורים והשלטים היחידים הנמצאים כאן היום הם תוצרת כחול לבן ורובם הגדול בעברית אפילו שמות הכפרים והעיירות שבדרך בעברית. יש הרגשה כאילו אתה עדיין בארץ. לבנוני הבא מאזור אחר לכאן ורוצה לבקר את קרוביו במקום, צריך לדעת לקרוא עברית על מנת להתמצא בשטח ולהגיע אל העיירה או הכפר אותם הוא מחפש.
אנו חוצים את נהר הליטאני על גשר חדש שהוקם על ידי צה"ל במקום הגשר הישן שנהרס על ידי המחבלים. מתחת לגשר חונות המון מכוניות של פליטים שברחו מאזורי הקרבות שבצפון. כאן בטוח, בקרבת מקום ישנו מחנה צבאי של צה"ל ומתחת לגשר יש מים וצל. בין המכוניות התמקמו על מחצלות ויריעות בד, משפחות שלמות, נשים וטף, חלקם ישנים אחרים מבשלים או עושים מנגל. קרבת המחנה משרה עליהם הרגשת בטחון.
לעומת זה, המחנה של צה"ל, מראהו לגמרי לא מלבב ולא דומה למחנה של יוניפיל שראינו הבוקר. מיקומו בעמק משובש, כולו אבנים וסלעים שלא סוקלו, אבק, חול וחום שולטים בו, החיילים מסתובבים לבושים מכנסיים קצרים בלבד כי החום איום ואין צל, זעה מכסה את גופם והם כל הזמן מנגבים אותה. כל מכונית העוברת לידם מרימה ענן אבק שמכסה אותם ובמיוחד את חיילי המשמר שליד הגשר.
אחרי הליטאני הכביש שוב מתקרב לים, החופים כאן תלולים, סלעיים ומפותלים, כמעט אין פיסת חול בין הסלעים והים, הגלים מתדפקים על מדרונות החוף התלולים ועל הסלעים אשר לרגליהם. אין אפשרות לטבול בים או לשחות כאן, פרט לחוף רחצה אחד קטנטן שנוצר במוצאו של וואדי הנופל במקום זה לים. ואכן המקום מוצף מאות של מתרחצים שרובם כנראה מבין הפליטים המנסים ליהנות מקרירותם של המים ונאלצים לשכב כמעט כסרדינים אחד צמוד לשני בגלל הצפיפות וחוסר מקום.
והנה אנו שוב עוברים ליד מחנות הרוסים של פלשתינים מימינו של הכביש. בשפך הנהר הזהראני בתי זקוק של מוצא צנור הנפט העיראקי המגיע לכאן אחרי עוברו בשטחה של רמת הגולן. אחרי הגשר מימינו של הכביש על גבעה סמוכה מיכלי נפט ענקיים שבחלקם הופגזו ונשרפו. במקום נעשית עבודה קדחתנית של שיפוצים ותיקונים בעזרת ציוד כבד ומומחים של צה"ל.
לפני הכניסה לצידון מחנה גדול של פליטים פלשתינים, מחנה ענק שממוקם ליד ערוצו של וואדי אשמס. הוואדי שימש למחנה כחפיר הגנה והקיף אותו מדרום ומזרח. במקום זה היה קרב מר שבסופו נהרס כל המחנה. במחנה זה היו מבנים רבים תת קרקעיים ומבנים עליונים שהיו מקושרים ביניהם במנהרות מבוצרות מתחת לפני הקרקע. במנהרות אלה נמצא ציוד מלחמתי בכמויות גדולות, כאן גם נמצאה ה"חפרפרת" הרוסית המפורסמת שחפרה ושריינה את המנהרות, הבונקרים ומחסני הענק התת קרקעיים. לפי כמויות הציוד שנמצאו כאן ניתן להבין שאם תכננו המחבלים לתקוף את ישראל בעזרת צבאות נוספים הרי במקום זה תכננו לציידם לפני הפלישה לישראל.
הגענו לצידון, זו עיר גדולה בת כמאה וחמישים אלף תושבים שחציים פלשתינים. גם כאן ראינו דוגמאות של בתי ספר ובתי חולים שגגותיהם ומרפסותיהם שמשו עמדות צלפים וכלי ירי אנטי אוויריים, ולצה"ל לא הייתה ברירה אלא לטפל בהם בנחישות אך גם בזהירות רבה. בכניסה לצידון הרבה מבנים הרוסים אך בפנים ובסמטאות נשארו מבנים רבים שבכלל לא נפגעו בקרבות, כמו כן גם ברחובות שעל יד הים. הסבה היא שהעיר נכנעה מיד אחרי שצה"ל נכנס לתוכה וכבש את רחובה הראשי. בסיור רגלי שערכנו בתוך רחובותיה וסמטאותיה של צידון ראינו את ההרס שנגרם לחנויות, בתי מלאכה ומחסנים בתוך העיר על ידי המחבלים. כל אותם סוחרים או בעלי מלאכה שנדרשו לתת מסחורתם או לבצע עבודות עבור המחבלים בחינם, ולא הסכימו - מיד, בו ביום נשרפו ונהרסו חנויותיהם ומחסניהם ללא דין ומשפט, אחרי שהם עצמם ספגו הלקאות ומהלומות ללא רחם.
ברחובה הראשי של צידון נמצא משרד של צה"ל, בראשו קצין מחיל ההנדסה מומחה לבינוי והנדסה, תפקידו לייעץ לתושבים ולבעלי הבתים כיצד לשפץ ולשקם את בתיהם שניזוקו או נהרסו בקרבות או על ידי המחבלים לפני כן. כמוכן הוא מסייע ומדריך את אנשי מועצת העיר איך לקומם הריסותיה. מפי חנוונים רבים שהתאספו סביבנו וליוונו בשעת הסיור שמענו סיפורים מזעזעים על סבלם ועל הזוועות שעברו עליהם ועל נשותיהם ומשפחותיהם במשך שבע שנות שלטון המחבלים בעירם.
עד העיר דמור עוברת דרכנו כל הזמן לאורכו של החוף כשלצדנו הימני שדות לא מעובדים ולעתים פרדסים וכפרים שחלקם עזובים ובחלקם האחר כאילו כלום לא קרה, נשים וילדים חלקם מנופפים לנו שלום ואחרים מביטים בנו במבטי זעם ושנאה. להסברו של המדריך המנופפים לשלום הם נוצרים והזועמים והמשדרים עוינות הם מוסלמים ודרוזים. לפני דמור מתרחקת הדרך מהחוף ומן הים ופונה שוב אל החולות. שם בעומק בין גבעות החול נמצאת העיירה דמור. זו הייתה בעבר עיירה נוצרית גדולה. לפני כמה שנים, כבשוה המחבלים וטבחו מאות מתושביה אנסו את נשותיהם ובנותיהם שרפו ובזזו מכל הבא ביד. אחרי כן ביצרו אותה והפכו אותה למרכז אזורי מבוצר שלהם, בו בתי מלאכה לתקון כלי מלחמה ומוסכים לתקון מכוניות. כיום זו עיר רפאים, איי חורבות אין אף בית שלם אחד, לאחר הקרב המר והעיקש שנערך כאן בין כוחות צה"ל והמחבלים שהגנו על מעוזם בחירוף נפש. בין ההריסות אנו פוגשים אנשים בודדים שמסתובבים ומנסים למצוא שרידים אפשריים מחצרותיהם, מבתיהם ומרכושם. מסתבר שאלה הם הנוצרים הבעלים המקוריים של העיר החרבה וההרוסה, אשר את קורותיה המזעזעים שמענו מפיו המתייפח ומעיניו הדומעות של אחד הניצולים שהצליח להשרד כפליט בודד למשפחה גדולה וענפה.
בכניסה לדרום ביירות פקק תנועה אדיר שגוזל מאתנו שעה ארוכה של זחילה והמתנה. כאן מתנקזים שלושה כבישים סואנים שמגיעים מכיוונים שונים אל כביש אחד אשר גם הוא לא רחב ביותר, כביש המוביל אל כיוון שדה התעופה ואל דרום ביירות.

הפקק נמשך ואנו תקועים במקום אחד ללא אפשרות לזוז קדימה או אחורה. בסופו של דבר מצליח הסגן אלוף שלנו לגייס לעזרתנו ניידת השייכת למיליציות של הפלנגות הנוצריות, ניידת מאזור ביירות. תוך שהניידת שלהם נוסעת לפנינו ומנסה לפלס לנו דרך בסבך התנועה הכבדה לפי חוקי התנועה הבלעדיים של הלבנונים - מתיישב לו הקצין שלהם בינינו ליד המדריך ומנסה לקשור קשר עם המדריך וגם אתנו. הוא מסביר בקול רם באנגלית הקלוקלת שבפיו את כל מה שאנו רואים לאורך הכביש ומתבל את דבריו בפתגמים והלצות בערבית מדוברת שהוא מנסה ולא מצליח לתרגמם ולהסבירם לנו. בכל זאת ביחסו החברי הוא מצליח להתיידד עם אנשינו. בקורטוב של גאווה הוא מספר שבשבוע הבא הוא מוזמן לסיור בארץ, זה בונוס שלא כל קצין לבנוני זוכה לו. הניידת שלו נוסעת לפנינו ומוציאה אותנו מתוך הפקק על ידי חדירה לתוך שדות, שבילים העוברים בכפרים ודרכי עפר שרק אנשיו מכירים אותם. לאחר סבוב ארוך ומפותל אנו שוב בכביש הראשי אבל מחוץ ומעבר לפקק. אנו שוב עוברים ליד מחנות פליטים פלשתינים הרוסים ואנו כבר בכביש המוביל לכניסה הדרומית של שדה התעופה "ביירות" אנו עוברים דרך עיר רפאים שלמוסכים וחנויות ונכנסים למסלולי נחיתה והמראה של מטוסים. במסלולים וגם בכבישים שוחות, מהמורות ופגיעות עמוקות מהפגזות ומהפצצות של מטוסי צה"ל.
מחסום של צה"ל עוצר אותנו ומחזיר אותנו לכביש אחר הפונה מזרחה כי הגענו לשערי מחנה בורג' אלברג'נה בו עדיין מחבלים נלחמים על נפשם ואינם מניחים את נשקם, למרות שהם מוקפים מכל עבר על ידי צה"ל והפלנגות הנוצריות. אנו עוקפים את השטח מדרום מזרח עד בעבדה, ועוברים לרגלי ארמון הנשיאות הלבנוני ומגיעים לביירות-מזרח, אנו בתוך העיר ביירות. בתקווה לראות את מרכזה אנו ממשיכים לכיוון מזרח ועוברים ליד האוניברסיטה והמוזיאון ומגיעים עד לאזור גלרי סמען.
כאילו הגענו לעולם אחר, הרחובות הומים אדם הבתים מקושטים בדגלים וסיסמאות בערבית וצרפתית. צעירים וצעירות נוצרים חוגגים נושאים תמונות ענק של בשיר ג'ומאיל בכיכרות מדורות ענק כבל"ג בעומר שלנו. צמיגים וגזעי עצים בוערים וחברה עליזים כוסות יין ובירה בידיהם שרים וצווחים בקולי קולות וחוגגים. פה ושם צעירים נושאי נשק יורים יריות שמחה באוויר. אחרים מאגרפים ידים, עושים תנועות של בוז ושנאה אל בובות דמויות ערפאת וחבריו המוחזקות בידיהם, מושלכות ארצה בחמת זעם וברעם של צעקות ומחיאות כפיים, נמעכות בנעלים ולבסוף נזרקות אל תוך המדורות.
באותה עת נשמעים ברקע יריות מכלי נשק שונים ומטחי תותחים והפצצות מאזור נמל ביירות. עשן שחור אופף את כל האזור והרבעים והמחנות שליד הנמל. לדברי קצין המליציה שעדיין מלווה אותנו מרבית היריות מכלי הנשק השונים הן יריות של המחבלים שהובסו ומחנותיהם נכבשו, היורים במטרה אחת לבזבז את התחמושת והנשק שנותר בידם ואינם רוצים שיפול לידיהם של הנוצרים הלבנונים אחרי עוזבם את ביירות. ואולי גם בכדי להעלות לעצמם את המורל הירוד על שהוכרחו על פי דרישת ישראל ומפקדי צה"ל לעזוב את לבנון ביחד עם מפקדם ערפאת.
אנו ממשיכים לסייר ברחובות ביירות הנוצרית החוגגת בגדול. על כל הבתים ועל עמודי החשמל דגלים וסיסמאות לכבוד הניצחון על כנופיות המחבלים וסיסמאות לכבוד הנשיא הנבחד בשיר ג'ומאייל. האוטובוס שלנו עובר ביעף ליד מוסדות חשובים הנמצאים במבנים קלסיים מרשימים שחלקם חיקוי למוסדות באירופה וחלקם העתק של מבנים ידועים בארצות המזרח.
לפי בקשותי החוזרות ונשנות מהמדריך ובאישורו של קצין הפלנגות, אנו נעצרים לפני שער הכניסה של בית החולים של האוניברסיטה הצרפתית, חומה גבוהה מקיפה את בית החולים. שער הכניסה הענקי העשוי ברזל גס בצבע שחור פתוח לרווחה, הניידת מכוונת אותנו לעצור בצד כדי לא להפריע. אמבולנסים, רובם של הצלב האדום אך גם של הסהר האדום, נכנסים ויוצאים תוך צפירות מחרישות אזניים. הזמן אינו מרשה להיכנס כמובן, אך אני מציץ פנימה.
עשרות פעמים ספרה אמי, איך בערבו של חג המולד ה-25 לדצמבר שנת 1912 תקפוה צירי לידה, בדיליז'נס עם רכב ערבי (כנראה שלא היו עדיין אמבולנסים בימים ההם) הובהלה לבית החולים של האוניברסיטה הצרפתית, שם עבדו נזירות צרפתיות חמודות כאחיות, הן קבלו אותה בפרחים, בתשואות שמחה ובנשיקות: "כי הבן או הבת פרי בטנך הרי יוולד ביום בו ישו נולד." "לעולם", הייתה אומרת אמא "לא אשכח איך קבלוני הנזירות האלה, ואיזה טפול לבבי חם קבלתי שם כל אותו שבוע." הייתי בן קיבוץ. הורי גרו אז בקיבוץ אחד ויחיד שהיה אז בלבנון היה זה קיבוץ של סטודנטים ועיתונאים שלמדו באוניברסיטאות ביירות. ושמו היה "אחווה." כאן בקיבוץ זה הכירו אמא ואבא זה את זו, כאן נישאו ובביירות נולדתי. אך כאן מעבר לחלונות אלה פקחתי לראשונה עיניים. מבעד לאחד מחלונות אלה חדר קרן האור הראשונה שלטפה את פני והאירה את עיני.
אחרי סיור ארוך בפרבריה הנוצריים של ביירות אנו מגיעים שנית לכביש ביירות-דמשק בו יצאו מחר חלק מהמחבלים לכיוון סוריה. כרגע השתלבנו שלא ברצוננו לתוך שיירה של משאיות צבא איטלקי, הנמצא כאן במסגרת הכוח הרב- לאומי, לראשם של החיילים קסדות לבנות עטורות נוצות טווס ירקרקות, מתוך האוטובוסים שלהם נשמעת שירה אדירה וקולות צחוק ומחיאות כפיים. ושוב ניצבת לפנינו התופעה המעניינת של חיילי טקסים מצוחצחים ומגוהצים לעומת חיילינו הנלחמים כיאות אך הלבושים ברשלנות. הדרך מתפתלת ועולה במעלה ההרים, השיירה הארוכה של מכוניות האיטלקים מפריעה להתקדמותנו. הניידת של הפלנגיסטים שמובילה אותנו מתמרנת ביניהן עד שמצליחה להגיע לראשה של השיירה, בצומת הראשונה עוצרת את השיירה האיטלקית ומאפשרת לנו לעבור. האוטובוס שלנו עובר תוך נפנופי שלום של האיטלקים החושבים בוודאי שאנו אישים חשובים, וקריאות היי מקרונה וויוה איטליה שלנו. אנו נחלצים ועוברים לפניהם.
לקראתנו שוב זורמות המון מכוניות משא ופרטיות עמוסות כלי בית ורהיטים מכוניות הנוסעות דרומה מאזורי הקרבות שליד העיר ופרבריה. המכוניות בלבנון רובן ככולן גרוטאות נעות. מכוניות ללא כנפיים ללא דלתות וללא פנסים. מצבן של המכוניות מזכיר את שירם של הגששים: היה מנוע? היו גלגלים? אך נראה שעדיין יש להן מנועים וגלגלים? בכל זאת, מפליא איך מרשים לדבר כזה לנסוע? אך היות שגם מספרים אין להן, גם דו"ח לא ניתן לעשות להן. זה מצבן של מרבית המכוניות בלבנון. אך יש גם מכוניות חדשות ביניהן מכוניות מרצדס מפוארות. המדריך מסביר שאלה ברובן מכוניות שנגנבו באירופה והועברו למכירה כאן. בלבנון ישנן שותפויות של אירופאים ולבנונים שחיים מעסקי גניבה אלה, מסחר שמתבצע לאור היום ובידיעת המשטרה והמוסדות.
אנו בשערי היציאה ממרכז העיר בדרך העולה לכיוון דמשק. כאן סוף סוף אנו רואים לראשונה שוטר תנועה עם קסדה לבנה ומדים הדורים. נערה אחת משלנו מעיזה לגשת אליו, הוא בשמחה נעתר לבקשתה להצטלם אתו. בלי בעיות הוא עוזב את התנועה שבמילא הוא רק מסבך אותה ומצטלם אתה על רקע ביירות הבוערת והמתהוללת ביריות ובדגלים ובשלל צבעים של חיילים ומדים מארצות ומאומות שונות: צה"ל פלנגות של בשיר פלוגות של חדד של צבא הרפובליקה הלבנונית, ושל יוניפיל בצבעים שונים ומלאומים שונים. ברחובות עדיין תנועה של חוגגים בלבוש מסורתי של כפריים ובלבוש אירופי של מרבית בני ביירות. בליל של מדים וצבעים סביבנו אך הצבע השולט הוא החאקי של צה"ל. והנה מחנה של צה"ל הנמצא על הכביש העולה לכיוון דמשק מוקף טיל דוקרני ומשמרות. לאורך הגדר והכניסה. דגלי כחול לבן ושלטים בעברית: ספריה ניידת, תחנת שדור, והנה בנק לאומי על גלגלים. גם בחנויות הלבנוניות מציעים סחורה בשקלים.
אנו שוב עוברים ליד ארמון הנשיאות בבעבדה המוקף יערות אורנים המזכירים את הכרמל שלנו, מגיעים לעיירה עליי, עיירת קיט במעלה ההרים. זה אזור עשיר שהיה מקום נופש ומרגוע לעשירי המזרח, בתים יפים נוסח שוויצריה בגלל הטופוגרפיה של המקום כבישים מפותלים ומסוכנים לנהיגה, אוטובוס גדול כשלנו בקושי רב מצליח לעבור בהם.
מהעיירה עליי מראה נדיר של העיר ביירות הצפונית הנראית מכאן כמונחת על כף היד מוקפת יערות הרים וגבעות, עליהם מתפתלים כבישים כנחשים החובקים את העיירות והיערות הירוקים עד לאופק הרחוק, מראה של נוף שוויצרי טיפוסי. אך בדרום המראה פחות מלבב כאן רואים את הרבעים של ביירות הקרובים לים כשעשן ואש מתמרים מבין בנייניה הגבוהים. מכאן ממרומי ההרים רואים שפרט לרבעים אלה ביירות ברובה הגדול נשארה שלמה וללא פגע. מה שמפריח את טענת אויבי ישראל שצה"ל הפגיז את ביירות ללא אבחנה. הסיור שלנו הסתיים. אנו חוזרים הביתה אך לפני כן עלינו לאמור כמה מילות פרידה לערפאת שמחר, לפי דרישת ישראל עליו לעזוב את ביירות בראשם של כמה מחייליו המחבלים.
!!!ערפאת לך ברח!!! שלום ולא להתראות.

דבורה שלי

אנו מלווים כיום את דבורה שלנו למנוחת עולמים אך אין זה בדיוק כך. למעשה אנו מלווים כאן רק את גופתה, היא דבורהלה שלנו עזבה אותנו כבר לפני שנים. דבורה המתוקה שלנו הפרח היקר והאהוב של כל המשפחה, היקרה והאהובה על כל מכריה חבריה וידידיה היא עזבה אותנו כבר מזמן. גופה החזק לא הסכים לכך, הוא נלחם בכל כוחו על מנת לסכל גזירה זו בכדי שתוכל להישאר כאן עמנו עוד שנים רבות. גם אנו, אם כי ידענו שבמלחמה זו לא תהיה ידנו על העליונה, ושלמחלה זו אין מרפא ועדיין לא נמצא לה מזור לא בארץ ולא בעולם כולו. בכל זאת קיווינו בכל לבנו שאולי נצליח להחזיר אותה אלינו באורח פלא או בעזרת נס שיהפוך מציאות איומה זו לחלום בלהות שבא עם חשכת הליל, וגז ונעלם עם אור הבוקר. אך לא כך רצה גורלה המר, הוא תבע בעקשנות את קורבנו ובשום אופן לא וויתר ולא הרפה ממנה.

דבורה בת שבעים ושש. היינו נשואים כבר למעלה מחמשים ושש שנים, במשך חמישים השנה הראשונות לנישואינו הייתה דבורה בריאה עליזה ומלאת חיים . מעולם לא שכבה בבית חולים פרט כמובן למחלקת היולדות. דבורהלה תמיד עסקה בפעילות של הגוף והרוח והרבתה ללמוד ולעסוק בספורט בבית ובאוניברסיטה. הייתה לה תודעת בריאות גבוהה תמיד עסקה בהתעמלות, ברקוד ובשחייה בקיץ ובחורף בששת השנים האחרונות, מיד אחרי חגיגת בר המצווה של גלעד נכדנו וחתונת הזהב שלנו, שנחוגו בעת ובעונה אחת, החלה דבורה לפתע לסבול מבריאות לקויה אך למרות זאת לא הפסיקה את הפעילות הספורטיבית היומיומית הרגילה שלה במשך כל הזמן עד אשר יום אחד מעדה ונפלה על הרצפה, ושברה את רגלה. לאחר זמן קצר חוותה נפילות נוספות אפילו בין כתלי בית החולים בו אושפזה. ומאז הפכה לבת בית ואורחת קבועה בבתי חולים, בקופות חולים, ובמוסדות רפואה שונים. דבורה הייתה אחת התלמידות החרוצות ביותר בכל מוסד בו למדה. בכתתה בסמינר למורות הצטיינה בלשון והייתה המומחית שבכתה לדקדוק ולנקוד עברי.כאחראי על ההגהות בדפוס הייתי זקוק לעתים קרובות לתקן שגיאות לשוניות ולעתים גם תיקונים בנקוד. לכן דרוש היה לי ידע נוסף בנקוד וכך הגעתי אל דבורה על מנת ללמוד נקוד. וכשאול מלכנו שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה כך גם אני חיפשתי מורה לנקוד ומצאתי את מלכת חיי. דבורהלה היקרה הייתה לי שותפה לחיים טובים ומאושרים מאין כמותם.

דבורהלה כאימא הייתה אאידישע מאמע במהדורה ישראלית, דאגנית ומסורה אך ללא התרפסות. ידעה תמיד גם לפנק, גם לחנך וגם לדרוש מילדיה את המוטל עליהם כילדים מחונכים וממושמעים בבית ובבית הספר. דבורהלה כסבתא. מה נפלאה הייתה אהבתה לנכדים שלנו: ליוותה אותם בהתפתחותם ובלימודיהם גם בגן וגם בבתי הספר. וגם הנכדים היו מאד קשורים אליה.

דבורהלה אהובתנו אנו נזכרך רק כפי שהיית לפני המחלה האיומה הזו: תמיד עליזה ושמחה תמיד מאירת עיניים ופנים מחייכות אל כל הבא בדרכך. תמיד נזכור את דבורך המעודן והנבון ועצותייך המלאות אהבה ורצון טוב לעזור לכל מי שנזקק לסיוע ועצה. דבורהלה שלנו,
יהי זכרך ברוך לעולם ועד.

רעידות אדמה

ב- 5.3 - לפי סולם זה - הזעזוע כמעט אינו מורגש. ב- 2.4 - חפצים זזים אנשים מרגישים בזה רק בקומות העליונות של הבניינים ב- 1.6 - קירות נסדקים, בניינים רעועים מתמוטטים. ב- 3.7 - הקרקע נסדקת, עצים נעקרים, עמודי חשמל נופלים. ב-3.8 - הרבה בתים קורסים, גשרים ומסילות ברזל נהרסים יש שטפונות, בים אניות טובעות וחופים נהרסים ב- 4.8 - נחשב לאסון טבע וחורבן בקנה מידה רציני וגדול ביותר. העוצמה הכי חזקה שנמדדה בעולם עד היום הייתה 9.8 בסולם ריכטר רעידת האדמה למרות שהיא אורכת רק דקה אחת או שתיים גורמת לעתים לאסון בל ישוער ב- 1897 הייתה באסם שבהודו רעידה על פני שטח של 10 מליון קמ"ר.

ב- 1923 רעידת אדמה ביפן הרסה חלק ניכר מהערים טוקיו ויוקוהמה ו- 75000 איש נספו. מעניין לציין שדווקא רבי הקומות שבערים אלו שלהם שלדים ומסגרות פלדה החזיקו מעמד ולא נהרסו כשהבניינים הקטנים קרסו ונפלו אחת הרעידות החזקות ביותר הייתה באלסקה בעצמה של 4.8בסולם ריכטר ובכל זאת נספו בה רק 114 איש כי מרכזה היה באזור דל אוכלוסין. בארץ היו רעידות אדמה במקומות שונים האזורים שנפגעו ביותר הם האזורים הקרובים לשבר הסורי-אפריקני דהיינו לאורך הירדן והערבה רעידת אדמה חזקה הייתה בשנת 1837שפגעה קשות בעיר צפת ובכפר גוש חלב נהרגו בה כ- 5000 איש. היו עוד מקרים של רעידת אדמה בארץ אך הן היו בקנה מידה קטן יותר המדענים בעולם כולו מחפשים דרכים איך לצפות מראש רעידת אדמה אך עד היום לא נמצאה הדרך לגילויו של סוד זה. סוד שאם יגלוהו - אפשר יהיה למנוע הרבה צער ואובדן חיים.

חמש אהבותי הגדולות

דצמבר 31, 1997

לפני כחודש חגגנו יחד את יום הולדתי השמונים וחמשה. חברים רבים שאלו אותי אז ושואלים גם היום: איך בגיל זה אתה עדיין בריא, קל תנועה ומתפקד כמעט כצעיר. אולי לא תאמינו, בילדותי הייתי ילד חלש וחולני, בתקופת לימודי בגמנסיה החסרתי ימים ושבועות בשל ימי מחלה ומעניין, רק בגיל שלושים ויתכן שמאוחר יותר נבלמה תקופת המחלות ונפסקו בקורי הקבועים במוסדות רפואה שונים. ובתשובה לחברים השואלים אותי איך בכל זאת בגיל זה בו רבים אחרים בני גילך, במקרה הטוב ,מרבית פעילותם הגופנית מתבטאת בישיבה על כורסא מול מסך הטלוויזיה, התבוננות ממושכת במשחק כדור רגל ובמקרה הפחות טוב נעזרים בהליכון ונעים בקושי. ואתה עדיין הולך בצעדות ובטיולים קשים, רץ שוחה ורוקד. באמת אינני יודע אך יש לי כמה השערות וכמה הנחות יסוד. אינני רופא ואין לי תשובה מדעית או מדיצינית אך יש לי כמה הערכות ומפתחות להבנה שיכולים אולי לרמוז על הסבות והגורמים שהפכו ילד חלש וחולני למי שאתם חברי לא פעם מכנים כאדם שראוי לשמש דוגמא. והרי כמה טיפים מאורח חיי שמן הראוי אולי להפנות אליהם תשומת לב: אני רגיל תמיד להסתכל על הצד החיובי והאופטימי של כל בעיה. בכל סיטואציה ותהיה הקשה והמצערת ביותר, אני משתדל למצוא קמצוץ של תקווה או קרן אור. והאמינו לי, לפעמים אפשר למצוא נחמה אפילו בעובדה שהרי יכול היה להיות גם יותר גרוע. חשוב מאד להציב לפניך מדי פעם אתגר קשה להשגה ולשאוף ולעמול קשה על מנת להגיע אליו. חשוב מאד לנצל כל אבר בגוף ולא לתת לאברי הגוף השונים להתעצל. הטבע נתן לנו רגליים כדי ללכת בהן. וידיים על מנת שתעבודנה ותעשנה פעולות שונות, המצריכות מאמץ ולעתים זריזות וכוח. וראש שצריך להעסיק אותו במחשבה ובלמודים. גם האהבה היא תופעה חשובה בחיי כל אחד מאתנו וכמובן גם בחיי. ואני רוצה לפרט לכם כאן את חמשת האהבות הגדולות שלי ואיך הן משפיעות עלי ועל בריאותי. אהבתי הראשונה היא - פעילות גופנית. דהיינו לטייל, לרוץ ולצעוד, להתעמל, לשחות ולרקוד. אהבתי השניה היא - פעילות עיונית. דהיינו קריאה, כתיבה ולמוד. אהבתי השלישית היא - האהבה למזון בריא. והאהבה הגדולה למחשב שלי. היות ובגילנו אחד הגורמים החשובים לנו מאד ואנו כה תלויים בהם הם הרופאים שלנו. לכן, אפתח ברופאים שלי שלושת הרופאים בחיי השומרים על בריאותי, והנותנים תוכן וטעם לחיי הם:

רופאי הראשון הוא - ד"ר פעילות גופנית

רופאי השני הוא - ד"ר פעילות עיונית

רופאי השלישי הוא - ד"ר אורח חיים צמחוני

בימי ילדותי הייתי ילד חלוש וחולני אולי כירושה או אולי עם גנים שקבלתי מהורי ששניהם לא היו גיבורים מימיהם. אבי היה יתום מהוריו וגר מילדות אצל סבתא טובה שהייתה כמו בימים ההם גם אם לילדים רבים וגם מנהלת חנות גדולה כדי שבעלה יוכל להקדיש את ימיו ללימודי קודש. ביתה היה מלא טף ופיות שצריך להאכיל, אך לאישה זו הייתה רק מטרה אחת בחיים והיא לשרת את בעלה שהיה בעיניה תלמיד חכם ואיש קדוש. לכן הסתפקה בסיפוק צורכיהם החומריים של בני ביתה ולא היה מי שישים לב לצורכיהם הרוחניים התרבותיים.

עוד בהיותו ילד החל אבי לעבוד בבית דפוס. אחר כך בהשפעת חברים לעבודה נכנס למפלגה הקומוניסטית והפך לרבולוציונר. נתפש וישב בבית סוהר שנים. בבית הסוהר עקב תנאים קשים קבל דלקת ריאות והיה חולה וחלוש. מחלה שלא עזבה אותו עד יום מותו והייתה תוקפת אותו מפעם לפעם. ובארץ אחרי עלותו ארצה היה לעתים חולה במחלה זו.

גם אמי לא הייתה בריאה ביותר בארץ שלטה בימים ההם הקדחת בצורה חריפה מאד ובגלל שהיינו רגישים ולא היו חסונים קבלנו שלושתנו את כל סוגי הקדחת שהיו ידועים אז בארץ.

כל מי שעבר אז בארץ את כל סוגי הקדחת היה אחרי כן אדם חלש ופגיע ביותר וכך היינו גם אנחנו. אנחנו מדברים על תקופת ראשית העלייה השניה, לפני כשמונים שנה. בימי נעורי כאמור הייתי חולני וחלוש, נעדרתי הרבה פעמים מהלמודים עקב ימי מחלה. ואני אפילו זוכר שבזמנו נטרתי בלבי כעס על הורי שלמרות יודעם שהם חלשים וחולים בכל זאת נישאו והולידו ילדים. רווח והצלה עמדו לי על ידי כמה גורמים ואישים שהשפיעו על חיי והפכו אותי מחולה תמידי ונושא לרחמנות - לאדם בריא ופעיל בכל השטחים והכיוונים ובהמשך הזמן לנושא לדוגמא לרבים אחרים.

בימי ילדותי בהיותי עוד תינוק גרנו בחוות כינרת בה עשיתי את צעדי הראשונים.

הכתיבה

הסופר לוין קיפניס, שהיה חברם הטוב של הורי והיה חבר בחוות כינרת בימיה הראשונים של החווה, היה האיש הראשון שהושיבני על ברכיו בהיותי תינוק וסיפר לי סיפורי מעשיות בכשרון רב ופתח לפני עולם קסום שדמיון חלום ומציאות משמשים בו בצוותא. והיה זה שפתח לפני והכניסני לעולם הסיפורת.

השחיה

אחד מחברי החווה שהיה שחיין הכניסני כתינוק למי הכינרת ולמדני לשחות בים. השחייה היא אהבתי הגדולה ביותר. לא אוכל לתאר לעצמי איך אפשר לחיות בלי ים ושחיה. תמיד קשה היה לי להבין שיש אנשים שאינם אוהבים לשחות ולהשתקשק במים.

הטבעונות

הרופא הטבעוני ד"ר נצח שהכניסני לעולם הצמחונות והטבעונות. הטבעונות היא תורה שלפני כמה שנים רבים זלזלו ולא האמינו בה. כיום יש רופאים רבים שאפילו עשו הסבה מקצועית ועברו לרפא את חוליהם בשטה הטבעונית. אביא לכם כאן מדברי על טבעונות.

בני אודי

שהכניסני לעולם המחשבים והתכנות.

אשתי דבורהלה

שהמריצתני בכוח ובעקשנות אין קץ ומשכה אותי אחריה לריקודים בכלל ולריקודי העם בפרט. הריקוד דורש זיכרון טוב רפלקסים מהירים, זריזות, התמצאות בשטח וגמישות פיזית. כמו-כן שמיעה טובה וחוש קצב מפותח. אני מכיר ורוקד למעלה ממאתיים ריקודים שונים ומשונים: עשרות ריקודי זוגות עשרות ריקודי מעגל ועשרות ריקודי שורות. בריקוד, צריך בכל רגע לעשות צעד שונה, לשנות כיוון וקצב, וכל זה צריך להיעשות בזריזות וללא טעויות, אחרת אתה נתקל בבן הזוג ומפריע לשאר הרקדנים.

צמחונות כתיבת ספורים * ים ושחייה * אכילה ואורח חיים טבעוניים * עבודה במחשב * וריקודי עם

פיירמן

פרק כ״ו 2001.2.4

בשנת 1941 השתתפתי בשם דפוס אריאלי, בתחרות על מכרז לקבלת הזמנה גדולה ויוקרתית מההנהלה המרכזית של הדואר בפלשתינה)א"י(. מדובר היה, בהזמנה להדפסת מספר גדול של חוברות עבור מנהלת הדואר בירושלים. היו אלה חוברות של בולי דואר שעל עטיפתם ובין דפיהם הוכנסו דפי פרסומת.

בלת ההזמנה הייתה מותנית בחתימה על חוזה ארוך ותנאים קשוחים. על הדפוס רבצה אחריות כבדה מאד. הדפוס חייב היה להדפיס את דפי הפרסומות, לכרוך את החוברות ולגמור את הבצוע ביום קבוע כל שבוע בדייקנות רבה. עם גמר ההדפסה הייתה מגיעה אל בית הדפוס מכונית משוריינת מלווה שני שוטרים בריטיים חמושים. במכונית הובאו אל הדפוס גיליונות הבולים ישירות ממחסני משרד האוצר הממשלתי. סעיף חשוב בחוזה קבע שהנהלת הדואר, תמנה אדם שינהל ויפקח על בצוע נאות של העבודה. המזכיר הכללי של הדואר, אנגלי חייכני ונעים הליכות, שאיתו ניהלתי את המשא ומתן, הדגיש שזה סעיף חיוני מאד, היות שהדואר אינו מוכן לטפל בבעיות טכניות שצצות מפעם לפעם, מנהל הדואר מעדיף שבעיות כאלה יטופלו על ידי מקצוען. גם לדפוס המבצע תהיה כתובת אליה יוכל לפנות בכל שאלה או תלונה, ולקבל תשובה מיידית, בו במקום

האדם שנבחר לתפקיד זה, היה יהודי בשם פיירמן, הוא היה מנהלן, בעל תואר מהנדס יעול. הובהר לנו שהוא יהיה נוכח בדפוס בזמן בצוע הפרויקט, הוא יטפל בתשלומים, הוא ידאג להזמנת השוטרים, בקצור, הוא יאחד את כל הקצוות. ואכן כך היה, בתחילת המבצע. הוא הופיע בדייקנות, כל בוקר לדפוס, וכשהגיעה זמנה של הכריכה, עם הגעת המכונית המשוריינת והבולים הגיע גם פיירמן.

מר פיירמן היה אדם נאה ומרשים, רחב כתפיים, זקוף קומה, פניו ולחייו חלקים ללא כל פגם או קמט. הוא היה בעל הופעה אריסטוקרטית, לבוש לפי המלה האחרונה של האופנה וההידור. תמיד נראה כאילו זה עתה יצא מתוך ירחו ן אופנה. מראהו החיצוני הקרין רושם של חשיבות ואלגנטיות. עברית כמעט שלא ידע, הוא דיבר מספר שפות אירופיות ביניהן: אנגלית, גרמנית וצרפתית. ידע אותן על בורין, כל שפה במבטא המיוחד שלה, כל שפה כאילו הייתה שפת אמו. התנהג ברוחב יד כג'נטלמן, כאיש אצולה. כשצריך היה לשלם, שלף מכיסו ארנק שמן וגדול, שילם כנדרש ואף חילק תשרים. לא חסך בהוצאות, בזבז כספים על ימין ושמאל. כל שליחות ואפילו הקטנה ביותר - נשלחה במונית. רק לאחר זמן מה, נודע לנו שתנאי העסקתו ושכרו היו אחוז מסוים מתוך ההוצאות. דהיינו, במקביל לגודל ההוצאות גודל השכר.

בדפוס שלנו, הפך לרוב, כל מזמין לידיד. העבודה בצוותא, המאמץ להוציא לאור דבר משוכלל, היו אינטרס משותף לנו וללקוח והם הביאו ליחסי ידידות וקרבה.כעבור כמה שבועות, משהוברר שאנו מצליחים לעמוד במבצע ובתנאיו הקשים, ניסינו לקרב את מר פיירמן אל הדפוס ולהפוך את יחסינו לפחות רשמיים. נוכחנו שדרך קליפתו הנוקשה והמתנשאת אין אפשרות לחדור. פיירמן היה ונשאר זר, קר ומנוכר

לפתע, בחודש החמשי למבצע, החלו להתגלות בקיעים בחומת יהירותו של אבירנו. סדקים החלו מתגלים בתדמית שבנה לעצמו. התפוררה הילת החשיבות שאפפה את האדון הרם והנישא מר פיירמן.

פתאום, החל המיליונר הגדול לבקש "גמילויות חסד." תחילה בקש סכומי כסף קטנים, הלוואות קטנות, שאנ י בשמחה הענקתי לו, לכבוד היה לי להיות לעזר לאדם כה חשוב ועשיר, אך כעבור תקופה קצרה החלו ההלוואות גדלות והולכות. זה התחיל כשיום אחד הופיע במונית אך לא היה לו כסף לתשלום עבור הנסיעה, אחרי כן המשיך הדבר בזה שמדי צהריים כשיצא לאכול במסעדה היה זקוק להלוואה, פעם נזכר ששכח את הארנק בבית, פעם שניה נזכר שיש לו רק כסף גדול והוא בטוח שלא יהיה מי שיפרוט אותו לסכומים קטנים, בערבים לפני לכתו הביתה היה שוב זקוק לכספים, אז עוד לא ידעתי שהוא מבלה את ערביו ולילותיו במשחקי הימורים וקלפים. תמורת כל סכום היה נותן לי פתק בו מצוין הסכום ולפתק היתה כותרת באנגלית IOU - דהיינו, אני חייב לך כיסי כבר היו מלאים פתקי IOU.

ניסיתי לשמר את יחסי הטובים עמו, אך יחד עם זה החלטתי לא לתת לו כספים נוספים, לא היתה לי ברירה אחרת, אלא, לסרב לו בעדינות, בזהירות ובאמתלות שונות. מחוסר ברירה, החל לבקש הלוואות מהפועלים שגם הם חששו בתחילה לסרב לאדם כה חשוב ועשיר, אדם שכלנו היינו תלויים בהבל פיו, הן הוא היה מנהל המבצע כולו בהמשך כשגם מעיין זה דלל התחיל לבקש הלוואות מלקוחות הדפוס שהכירו אותו ואף מאלה שלא הכירו אותו

לשיא שחצנותו הגיע יום אחד, כאשר לא נרתע מפניה אל אחד השוטרים הבריטים ששמר על גליונות הבולים עד גמר הכריכה, וביקש את רשותו לקחת בהלוואה כמה מגליונות הבולים, רכושה של הממשלה. בקשה שהיה בה יותר משמץ של מעילה באמון. השוטר התבלבל, הבקשה היתה כה יוצאת דופן ובלתי צפויה, שהשוטר לא הבין מה רוצה ממנו. האדם שאמור היה להיות השומר עליו, האדם שצריך היה לפקח על כל הפרויקט ולהשגיח על כל האחרים שיעמדו בתנאי . ההסכם, שתנאי ראשי בו אסר לגעת בבולים פרט לאלה העוסקים בכריכת החוברות

כצעד אחרון, אולי צעד שלאחר יאוש, החל לרמוז לנו, שבסמכויות שהוענקו לו כמנהל והמפקח על הפרויקט ביכולתו לגרום שנפסיד את ההזמנה כולה, ובכוחו להשפיע על הנהלת הדואר המרכזית בירושלים לבטל את ההסכם אתנו ולהעבירו לבית דפוס אחר. כבר היינו נחושים בדעתנו שאין דרך אחרת אלא לפנות אל הממונים עליו, למרות החשש שצעד כזה עלול לסכן את המבצע כולו וגם לפגוע בנו המבצעים. אך אם כבר נגזר שידעו מה קורה כאן, רצוי שנהיה אנו מקור הידע ולא הוא.

והנה בוקר אחד, הופיע פיירמן כשעיניו זוהרות וחיוך רחב מאוזן אל לאוזן, שפוך על פניו. סיפר בהתלהבות שלפני כמה שבועות הכיר תיירת צעירה ועשירה, שהוריה מליונרים הגרים בשוודיה, בעלי רכוש רב. כציונים יש להם גם השקעות רציניות כאן בארץ, ולפני כשבוע לפי בקשת הבת, הגיעה ארצה גם אמה של הצעירה. האם שוחחה אתו שיחה ארוכה ורצינית ביותר, ולאחריה היתה משוכנעת בהגינותו וביחסו החם והאוהב אל בתה, ונתנה את הסכמתהלנשואיהם.

בנוסף לפי בקשת הבת שאמרה לאמא: "הן יודעת את אמא, כמה שונאת אני לטפל בכספים וכמה רחוקה אנ י מענייני חשבונות, ויודעת את כמה קל לרמותני בנושאים אלה. כמו משמים נשלח לנו פיירמן היקר לשמור עלי משקרנים ומגנבים, בארץ זו שאף את שפתה אינני יודעת. ומנין אדע את ערכה של הלירה?

מתוך רחמנות על הבת וכדי למנוע ממנה קשיים ואי נעימויות עקב אי ידיעה בטפול בחשבונות ובכספים, נתנה האמא לי, יפוי כח בלתי חוזר להיות שותף בחשבון הבנק המשפחתי כאן בתל-אביב. תאמינו או לא, אני עכשיואישעשיר!.

כל זאת ספר לנו כשהוא מחקה בתנועה ובמלל, בכשרון רב את תנועותיהן, העוויות פניהן, קולן ואת אופן דבורן של שתי הנשים, האם והבת, ופניו הביעו: "רואים אתם לא האמנתם לי חשבתם שאני כלי ריק, שבור מרוסק, שנפלתי ולא אקום יותר. ובכן טעיתם טעות גסה מאד, עתה אני שנית על הסוס והמושכות בידי!"

כעבור ימים מספר נוכחנו שאכן דבריו, אמת לאמיתה. אותו יום הופיעה לצדה של המדרכה שליד הכניסה לדפוס, מכונית מרוץ מפוארת, בתוכה ישב זקוף קומה פיירמן שלנו על פניו הבעה של גבור מנצח, וכולו גאווה ושביעות רצון עצמית. צפר כמה צפירות חזקות כדי להפנות את תשומת לבנו, וכדי שנציץ החוצה ונראהו. פניו הביעו בלא מילים: רואים אתם למה הגעתי." לצידו ישבה בחורה צעירה, עדינה ויפה. לפי לבושה ומראהה ניכר היה שהיא תוצרת חוץ, כל חזותה הפגינה עושר, הכרת ערך וגנדרנות. נראה היה בעליל שהיא מאושרת. כנראה, שמחה אותה העובדה שזכתה לדוג "דג כה חשוב ועשיר.

פיירמן חזר להיות עשיר ואצילי, שוב נהג ברוחב יד, שוב זקף קומתו. אמנם, את הלוואותיו הישנות לא החזירלנו עדיין, אך לשמחתנו, לא נזקק יותר להלוואות נוספות.

לבקשת הבת, החליטה האמא: שקודם כל, עליה לחתן את הזוג הצעיר. אחרי כן קנתה להם דירה מפוארת בצפון תל-אביב. את המכונית היפהפיה שרכשה עם הגיעה ארצה, רשמה על שמם. כמו כן, החליטה שלפני נסיעתה חזרה לשוודיה תעניק לחתנה בתורת נדוניה את תפקיד המנהל של עסקי המשפחה בארץ ונהול השקעותיה, שהם רבים ומגוונים,פרדס גדול, מפעל תעשייתי אי שם בארץ ומבנים שונים.

האמא הייתה אשה מעשית, זריזה והחלטית. מחליטה ומבצעת ללא דחוי וללא היסוס. מיד החלה לבצע את אשר תוכנן. פיירמן הוזמן להלוות אליה לסיוריה, כדי להכיר את נכסי המשפחה בארץ, את הפרדס, את המפעל והמבנים הוא הוצג בפני המנהלים והעובדים בכל מקום כבעלה של הבת וכבן המשפחה אשר מעתה ינהל ויפקח על נכסי המשפחה בארץ. בגמר מוצלח של פעולות אלה, בראותה את אשר עשתה כי טוב, נפרדה מבתה וחתנה וחזרה לביתה בשוודיה. מעניין, אדם זה שבעבר היה כה רחוק ומנוכר, מיום נשואיו הפך עורו, ובוקר בוקר היה מספר בדפוס לכל מ י שהיה מוכן לשמוע, בפרטי פרטים את מבצעיו במטה המשותפת עם אשתו היפה. כמה היא מומחית בבצועי המטה. ותוךכדי כך היה מלקק את שפתיו רוויות העונג.

לא יצאו שבועות רבים, והבחור החל להופיע במכוניתו המפוארת לבדו. היינו בטוחים שעניין הדפוס משעמם אותה ואל הדפוס אינה מסכימה יותר להילוות אליו. מבלי שנשאל החל מתלונן: "היא אינה כה טובה כפי שהיתה, היא מערימה קושיים על חייו. היא אינה מסכימה שימשיך לשחק בקלפים, היא מגבילה את צעדיו, היא החלה להיות חשדנית. ביושבם בבית קפה או בחברה היא שמה לב אל מי הוא מחייך ומי מחייכת אליו, היא מעירה לו כל הזמן שהוא יותר מדי גנדרן. עברו שבועיים נוספים והוא שב ומספר: "הם רבו קשה, ה ם כבר אינם ישנים באותה מטה, אפילו לא באותו חדר.

לא עבר זמן רב והנה הופיע בדפוס מנהל העבודה של פרדס המשפחה והתלונן שהתשלומים לעובדים ולנהול הפרדס אינם מגיעים כסדרם כפי שהיה בעבר. סיפר, שכתב כמה מכתבים לפיירמן אך הוא, לא הועיל אפילו לזכותו בתשובה. במכתבו האחרון איים שיכתוב לשוודיה, להורים. אך לפני עשותו צעד מכריע זה החליט לבוא לכאן ולברר אולי ידוע לנו, האם קרה משהו המונע מפיירמן לענות על מכתביו

עבר שבוע נוסף והנה הופיע גם מנהל המפעל וטען שמחשבון הבנק של המפעל מוצאים כספים בלא חשבון, ואין לו אפשרות לנהל את המפעל ללא הון חוזר. גם הוא כתב כמה מכתבים לפיירמן ולא נענה. למזלם, נפגשו שני המתלוננים אצלנו בדפוס והחליטו לגשת יחד לעורך דין המשפחה, עו"ד זה היה עד לפני חתונת הבת מנהל עניניה ובא-כוחה של המשפחה בארץ כל זה קרה כחצי שנה אחרי עזביתה של האם את הארץ. והנה יום בהיר אחד הופיעה האמא שנית בארץ, מיד שמה פעמיה אלינו. התנצלה על הטרחה, אך לפני פוגשה את פיירמן היתה רוצה לשוחח אתנו. ביודעה שאנו מכירים אתהאיש מקרוב כבר זמן רב, עובדים אתו, ויש לנו קשרים ומגעים יום יומיים עמו.

כבר התכוננתי לאמר לה: מדוע היית כל כך פזיזה ולא התייעצת עם איש לפני שעשית צעדים כה גורליים כמו חתונת הבת עם אדם שזה עתה הכירה, לתת לאדם זה כל כך הרבה סמכויות וכספים ויד חופשית בנהול ענייניך בארץ,לפני שחקרת מי ומה הוא? כשראתה שאני מהסס ועומד לפתוח בדברים, אמרה: "אל תאמר מאומה, אני יודעת, נהגתי בפזיזות, לא התיעצתי אתכם קודם? אין ספק, אני יודעת, נפלנו בפח. הסיבות: נאיביותה של הבת שהיתה כה מוקסמת מהשכלתו מאופן דבורו השנון מהרושם החיצוני הטוב שהוא עושה על כל רואיו. רצונה של הבת להשאר בארץ ליד אהובה מצד אחד, ומצד שני פחדיה מעולם של כספים וחשבונות. בתי, לצער י, היא נערה היודעת לבזבז ולחיות בלי כל חשבון. אך אני שאינני כמוה איך אני סוחררתי מדבריו? מהתאהבותה של בתי, איך קרה שגם אני הסתנוורתי מאדם זה? הסבה העקרית והמכרעת - החוזה שלו עם הנהלת הדואר המרכזי הבריטי, בירושלים. דבר זה שכנע אותי יותר מכל דבר אחר. ידוע לי עד כמה הבריטים בודקים כל מועמד למשרהממשלתית בעקר בארצות החסות שלהם.

הידוע לך איך נהג אדם זה? איש לא יאמין מה מסוגל הוא לעשות. מיד אחרי החתונה, כמה שבועות שבהם עדיין בערה האהבה, התאפק ובילה עמה בדירתם, כעבור זמן קצר מאד החל בתירוצים שונים להעדר מהבית. במקרה, מי שהוא מחבריו למשחק קלפים גילה לבתי שלקח על חשבוננו קבוצה שלמה של שחקני קלפים לבית מלון באילת. שסגרו על חשבוננו בבית מלון מפואר. גם אחרי חוזרו משם היה נעדר בלילות מן הבית, התחיל ללכת לברים, ולפני כמה שבועות לקח עמו שוב על חשבוננו ארבעה חברים ונסעו להתהולל בחו"ל. שחקו בקלפים ובמשחקי מזל הפסידו הרבה כספים. בעסקי ההימורים היו לו הפסדים עצומים, כי שחק על סכומים גבוהים כיאה לבעל נכסים. כשדולדלו כל החשבונות בבנקים החל לסחוט ממנהלי המפעלים שלנו. משך כספים מחשבון הבנקים של המפעלים. בתי התביישה להתלונן. למזלי, מנהלי המפעלים שלנו, הם שהזעיקו אותי לארץ.

האמא היתה המומה. בביתה-בשוודיה, היתה ידועה כאישה נבונה, בעלת ידע בנהול עסקים. היא העריכה את עצמה וכך העריכוה רבים המכירים אותה, כסוחרת ממולחת שלא קל לרמותה. על כן קשה היה לה להבין איך נפלה בפח? מיד החלה בהליכי גרושין. היא העסיקה צוות של יועצים ועורכי דין שיעצו לה ועמדו לצדה בכל שלבי מבצעהגרושין. למרות שהצדק היה לצדה ולמרות הצוות הגדול של עורכי הדין שהועסק על ידה לא היה זה מבצע פשוט וקל. בכדי שהעניין לא יארך זמן רב וכדי למנוע מהבת בושות ואי נעימויות מיותרות בעמידה לפני רבנים ושופטים וקהל סקרנים בבתי משפט, היא היית ה מוכנה לכל מחיר וויתור. ואמנם היא הציעה לו סכומים עצומים כדי לשחרר את הבת מהנישואין האומללים. אך הוא בכל פעם העלה את המחיר, ובכל פעם לאחר שקבל כסף היה מתפאר לפני כלנו בדפוס שלמרות הכל הגירושין עדיין אינם תופשים.

אינני יודע איך זה קרה ומה גרם לכך שלפתע התהפך הגלגל. בעת ובעונה אחת הוא הפסיד גם את החוזה עם הנהלת הדואר וגם את משפט הגרושין ונשאר קרח מכאן ומכאן. סביר להניח שבגלל תאבונו הגדול שלא ידע שובע ובכל פעם כשכבר עמדו לסכם התחרט ודרש יותר. מה שגרם לאמא להעצר ולשים קץ לפרשה בצורה חדשה לגמרי בעצת עורכי דינה, שלחה את בתה הביתה ללא גרושין. ומסרה לעורכי הדין לנהל את המאבק בסבלנות מבלי להכנעלסחיטותיו.

את מאבקם פתחו בכמה צעדים קשוחים: שהראשון שבהם היה, איום באמצעות כתב התראה שבאם ימשיך בדרכי השהיות וסחבת מכוונת יוציאו נגדו צו מעצר על פעולות לא חוקיות שבצע בכספים לא לו ואי דיווח על פעולות שעשה ללא סמכות. במקביל, דרשו ממנו דין וחשבון כתוב ומאושר על ידי רואה חשבון על כל הפעולות הכספיות שעשה במפעלים שאותם הוסמך לנהל. דינים וחשבונות אשר כמנהל היה עליו להגיש לבעלים. כמו כן היה עליו לבקש ולקבל את הסכמתם לפעולות כספיות החורגות מניהול יום יומי שגרתי’ צעדים שבכלל לא עשה.

כמוכן, כתבו תלונה למנהל הכללי של הדואר בארץ על שהוא מעסיק בחוזה אדם שהתחזה למהנדס יעול ולא בדקו את מסמכיו. עורכי דינה של האם הצליחו לגלות בעיר מולדתו שהבחור בכלל לא גמר את הטכניון בו למד ועזב באמצע הסימסטר השני מבלי לסיים ומבלי לקבל תעודת גמר. איך קבל את המנוי ואיזה מסמכים הגיש לא נודע להם היות ולאדמניסטרציה הבריטית בארץ לא הייתה חובה לגלות מסמכים פרטיים של עובדיה. בכל אופן בגמר שנת החוזה הראשונה מר פיירמן לא זכה בהארכתו של החוזה .

האמא של ברטה נשארה בארץ והחזירה עטרה ליושנה. מנתה מחדש את המנהלים הקודמים. שקמה את הדרוש שיקום והמשפט נמשך לאט על מי מנוחות ובסבלנות. וזה מה שהפך את קערתו של פיירמן על פיה. הסבלנות היתה בעוכריו. נצחונו היה תלוי בחוסר סבלנותה של האם, כפי שהיה המצב בתחילת מבצע הגרושין. כשנוכח שהאמא נוקטת בשטה חדשה זו, פחד לחכות בארץ לסופו של המשפט הוא גם פחד שצו המעצר אכן ימומש. בהזדמנות ראשונה נעלם מבלי לחכות לפסק הדין, מבלי הפרד ומבלי לאמר שלום לאיש. גם מאתנו לא נפרד אם כי היו עדיין מספר חשבונות שצריך היה לסלקם פיירמן נעלם ולא השאיר אחריו כל אות או סמן. ובזה טרף שוב את קלפיה של האמא. ממי תקבל עתה את הגט איש לא ידע לאן נעלם? והיכן לחפש אותו האם ברח לאירופה או למזרח הרחוק, או אולי לאמריקה? ובהעדרו, אין גם אפשרות לסיים את המשפט. רק אתמול, ברור היה לשני הצדדים, שהניצחון של האמא קרוב מאד, ויהיה זה ניצחון מוחץ. היה מובן שהוא יפסיד הכל. הוא יאלץ לשלם גם פצויים וגם את הוצאות המשפט. אך הנה לפתע, שוב הוא ניצח וכמו תמיד גם הפעם כאילו חזר וטען: "היא ממני, גט לא תקבל!" ואכן, שוב צדק, היא ממנו, גט לא תוכל לקבל.

עברו כמה שנים מלחמת העולם השניה פרצה. היטלר פלש לכל מדינות אירופה. גם בארצנו התחוללה מלחמה, מלחמת הישוב העברי נגד חוקי הממשל המנדטורי ו"הספר הלבן" האוסר את המשך העלי יה, המונע מפליטים יהודיים הבורחים מאירופה וממשטרו של היטלר להכנס ארצה. אך למרות הספר הלבן שזה עתה פורסם, ניסו יהודים דרכים שונות ומשונות כדי לחדור ארצה למרות הגזרות הבריטיות. עולים בלתי לגליים הגיעו ארצה באוניות מעפילים דרך הים, ואחרים הסתננו בדרך היבשה, סיכנו את חייהם והגיעו ארצה, אפילו דרך ארצות ערביות עוינות. את פיירמן כבר מזמן שכחנו, כמו כן לא ידענו, איך נגמר המשפט והאם ברטה עדיין עגונה או חופשיה .

בוקר אחד ישבתי במשרד הדפוס, הטלפון צלצל. קול לא מוכר אמר לי באנגלית קלוקלת ובמבטא ערבי: "אני

מצלצל מעזה, אני מנהל בית הסוהר בעזה בידינו אסיר יהודי שנתפס כעולה בלתי לגלי על ידי שוטרים ערביים ליד רפיח בחצותו את הגבול בין מצריים לארץ ישראל. את שמו אינו מגלה אך זה פרט לא חשוב כי הוא ללא ספק מסתתר מפחד השלטונות הבריטיים. הוא טוען שאתה הנך קרובו היחיד בארץ. לפני שאנו מוסרים אותו לשלטונות הבריטיים שלבטח ישלחוהו חזרה לגרמניה, יש לכם אפשרות לפדות אותו מידינו. עליכם לבוא עם כסף ורצוי שתקחו עורך דין ערבי שיעזור לכם. למחרת נסעתי לעזה בטקסי ערבי מיפו הערבית. שרות מוניות יהודי מתל-אביב לעזה לא היה קיים אז. בימים ההם עדיין לא היה אף ישוב יהודי סמוך או בקרבתה של עזה. ישבנו צפופים מאד, חמישה ערבים גדולים ושמנים ואניה קטן והרזה שכמ עט נמעכתי ביניהם. תחילה במכוון לחצו אותי וגרמו לי אי נוחות ואי נעימות. הם שוחחו בקולי קולות כל הדרך, אחד מהם הוציא מכיסו גרעינים וכבד את האחרים. מדי פעם ירקו כל אחד בתורו, את הקליפות דרך החלון החוצה, לעיתים מעל לראשי ולעתים עלי ועל בגדי הטקסי היה ישן ומרופט, אך על דפנותיו הפנימיים היו דבוקים שלטים קטנים ועל כל אחד מהם אימרה או פסוק מה"קוראן," בכתב ערבי מסולסל. בלי משים התחלתי לקרוא לעצמי בשקט את הפסוקים, אך שכני שמעו. הסתבר שאיש מהם לא ידע לקרוא, וכששמעו את הפסוקים מהקוראן, השתוממו כיצד יהודי שבקושי מדבר ערבית יכול לקרוא ולדייק בהקראת הפסוקים הקדושים. בקשוני להראות להם היכן נמצא כל פסוק שאני קורא .

מאותו רגע החלו לדבר בנחת ובאיטיות, כדי שגם אני אבין את דבריהם שעד עתה כמעט לא הצלחתי להבינם, בגלל המהירות והניב הגס העממי. מרגע זה החלו להתייחס אלי ביתר התחשבות, כבדוני בגרעינים, כבר לא ירקו מעל לראשי את הקליפות, השתדלו לחייך אלי. כשהרגישו בסקרנותי וברצוני להכיר את הדרך, החלו להסביר לי איזה הם הישובים אשר אנו רואים וחולפים על פניהם בדרך. עברנו כמה ישובים ערביים גדולים, בתוכם: יבנה, אסקלאן מג'דלוביניהם הרבה כפרים קטנים.

בכניסה לבית הסוהר של עזה כבר חיכה לי עורך דין ערבי שהוזמן לפי בקשתי ע"י מנהל בית הסוהר. במהרה נוכחתי לדעת, שטוב עשיתי שמסרתי בידו את הטפול בענין קרובי האנונימי. גם לא הייתה לי ברירה אחרת. אף עורך דין יהודי לא היה מסכים לנסוע מבלי שאתחייב מראש על סכומי כסף ועל תנאים שלא ידעתי אל מה יובילוני. לאחר מעשה נוכחתי שהיתה זו החלטה נבונה. שחרורו עלה הרבה פחות מאשר שכר טירחתו של עורך דין הזול ביותר שצריך הייתי להביאו מתל-אביב, ביחוד לאחר שהסתבר שעליו היה להופיע בשפה הערבית בפני השופט העזתי יותר מפעם אחת וכן הטפול המשרדי צריך היה כולו להעשות על ניירת בשפה הערבית עורך הדין ארגן לי פגישה בבית הכלא עם האסיר "קרובי" שכה מהרתי להצילו. מעבר לסורגים עמד אדם זקן מסכן אומלל, עלוב וחולה, במבט ראשון כמעט לא נתן היה להכירו. אם כי היה זה לא אחר אלא ידידנו הוותיק פיירמן שנראה כצלו של האיש שהכרתי לפני שש שנים כשעזב את הארץ באישון לילה מבלי לאמר מלה לאיש ומבלי להפרד מאיש.

כנראה הרגיש שפני האדימו מכעס, כי מיד אמר באנגלית הרהוטה אשר בפיו: אני מבקש סליחה אתה האדם היחידי שאני מכיר בארץ שיכולתי לפנות אליו על מנת שיעזור לי. אני זוכר, אני אפילו עדיין חייב לך מאז כמה סכומי כסף קטנים אך אני מבטיח לך שאחזיר הכל וכמובן גם את הוצאותיך עכשיו בקשר לשחרורי, אילו לא באת הייתי יושב בכלא ואחרי משפט קצר היו שולחים אותי חזרה אל מחנות המוות של היטלר. "יש לי כסף בחוץ לארץ, בארץ ניטרלית, ואני בטוח שאוכל לקבלו במהרה אם רק אצליח להשתחרר מכאן .

כמובן שלא האמנתי לדבריו וידעתי מנסיוני הקודם מה ערכם. אך אני הרי הסתכלתי על העניין יותר כמצוות פדיון שבויים ללא קשר עם פיירמן. באותו זמן לא היה חשוב מי האיש, היה זה יהודי שצריך להצילו ממלתעותיו של היטלר.

בעזרתי ובעזרת עורך הדין הערבי הוא הצליח להשתחרר מבית הסוהר העזתי. נזכרתי שיש לי מכרים בירושלים שטפלו בעולים בלתי לגליים, לפי בקשתי, סדרו אותו קודם באיזה מלון קטן ואחר כך בקבוץ בסביבות נהריה.

עברו מספר שבועות ואולי חודשים, כבר לא ציפיתי לקבל בחזרה את סכום הכסף שעלה לי שחרורו מהכלא ושכר טרחתו של העורך דין העזתי. והנה יום בהיר אחד, ביושבי במשרד בית הדפוס, בדלת שנפתחה לרווחה עמד לו שחוח פיירמן כשעל פניו חיוך קל. בידו היתה מעטפה ובה סכום כסף שכסה בדיוק את כל הוצאות שחרורו מכלא עזה

אני מבטיח, בחודש הבא, לשלם את יתרת הכספים שאני חיב לך." "אני מקוה שתאמין לי שאינני יותר מה שהייתי פעם, אני אדם אחר לגמרי. החיים למדוני לקח שלא ישכח. כיום עומד לפניך אדם חדש. אני מבטיח לך שלעולם לא אשכח את מה שעשית עבורי, לא כל אחד שהכירני בעבר ויודע מי ומה הייתי, היה עושה את מה שעשית אתה למעני.

קודם כל אני רוצה שתדע: ברטה כבר אינה עגונה היא נשואה ואם לשני ילדים. ועל כך עוד אספר בהמשך. אך לפני כן אני מרגיש חובה לספר לך, מה עבר עלי מאז בריחתי החפוזה - מהמשפט, ומאמה של ברטה .

ובכן, באותו לילה, בעזרת ידידים שהיו לי מעולם הקלפנים הצלחתי לעלות על ספינת מבריחים שעבדה לאורכם של חופי הים התיכון והגעתי ללבנון.

שם הצלחתי להתקבל לעבודה באחד מבתי הקזינו שעל חוף הים, אך מהיום הראשון הרגשתי בשנאתם של אנשי הצוות אלי, ושכיהודי אינני רצוי במקום. כשחסכתי מספיק כסף עליתי על אוניה מזדמנת והפלגתי לריבירה הצרפתית בשבוע הראשון לבואי, בעוברי ברחוב ראיתי מודעה שחברת טיולים מחפשת מתרגם לשפות צרפתית, אנגלית וגרמנית. עברתי בהצלחה את הבחינות והתחלתי לעבוד כמתרגם בחברה זו. אך קבלתי הותנתה בכך שתוך שני חודשים עלי לקבל רשיון עבודה ומגורים. ולא, אאלץ לעזוב. היות ובגמר שני החודשים האמורים לא הצלחתי לקבל את הרשיונות נאלצתי לעזוב את החברה עתה החלה תקופת נדודים. בימים נדדתי ובלילות לא היה לי מקום היכן להניח את ראשי העייף, אחרי יום נדודים ארוך שכבתי בגנים צבוריים מתחת לגשרים שעל הנהר ולפעמים בבתי מחסה לפושעים וחסרי בית. לפני שהספקתי להתארגן במקום פרצה המלחמה העולמית.

לילה אחד בחיפוש שנערך מתחת לגשר, נאסרתי ונשלחתי למחנה רכוז גרמני. כאן עבדתי כמתרגם בין הנהלת המחנה לבין שבויים בריטים ואמריקאים ואחר כך בבית החולים כמתרגם בין החולים לבין הרופאים. התנאים היו קשים כל טעות או חוסר זהירות מצדי היו עלולים לקרב את קצי ביריה ע"י אחד המשגיחים שתמיד חשדו בי וחפשו סבה לסלקני מבית החולים. בימים ההם היה לי חלום אחד ויחידי, שאם אצליח להשאר בחיים, אחזור לארץ ישראל ואתחיל בחיים חדשים, בחיי עבודה, לא עוד קלפים ולא מועדוני לילה במחנה הכרתי יהודי פולני בשם ליפא שכל משפחתו נרצחה לעיניו. בנו של ליפא היה היחידי מכל המשפחהשנשאר בחיים, כי הוסתר במנזר פולני לפני שכל היתר נשלחו למחנה השמדה. ליפא היה רעב וחולה ובקושי עמד על רגליו היה ברור שימיו ספורים. יום יום הייתי מחביא בין קפלי מכנסי שאריות אוכל מבית החולים ומביא לאב השכול.

לבסוף נתפשתי בשעת חפוש, כשבשולי מכנסי כמה פרוסות לחם יבש. תודות לרופא הראשי שחיבב אותי הצלחתי להנצל מעונש כבד. וכעונש החלו להעסיקני במרפאה כסבל ואיש נקיון, תפקידי היה לנקות את המרפאה ולקרצף את מכשיריה ואת רצפתה, לאחר גמר יום העבודה.

לפני מותו נתן לי ליפא את הסדור שלו והשביעני שאם אצליח ואשרוד את המלחמה ואת השואה ואיוותר בחיים. שאחפש את בנו לפי השם והכתובת הכתובים בין דפי הסדור, ואקח אותו איתי לארץ ישראל, ושם מבקש הוא ממני להיות לו כאב, ושאעזור לו להסתדר ולחיות בה".

את הסדור נשאתי בשקית קטנה על לוח לבי מתחת לחולצתי לכל מקום בו הייתי, בכל מקום בו עברתי מאז ועד היום הוא עמי, הוא הקמיע שלי, אני מאמין שהוא שמר והגן עלי בכל מדורי הגיהנום אשר לתוכם טולטלתי. חלום חיי כיום הוא למצוא את הילד, ולאמץ אותו כבן לי, בתקווה שייעתר לבקשתי ויסכים לה, לזכרו של אביו שזו הייתה צוואתו הבלתי כתובה. ולי תהיה מטרה קדושה למענה כדאי יהיה לחיות" .

בקרוב אביא לך את יתרת המגיע לך! ולהתראות!

את המשך ספור חייו שמעתי רק אחרי מותו הטרגי מפיו של גיסו, אחיה של אשתו, שעה שנפגשנו בבית אלמנתו כשבאתי לבקרה ולנחמה בימי השבעה.

ואלה הדברים ששמעתי מפיו:

הוא היה עדיין במחנה והמשיך לעבוד בבית החולים שם נפגש עם שבויים בריטים וצרפתים. אחד מהם ארג ן קבוצה קטנה של שבויים ממקורביו, שהאמין במהימנותם, המוכנים לסכן את חייהם על מנת לברוח ולצאת לחופשי. ביניהם כלל גם את פיירמן שחשבו לאדם היכול להגיש עזרה רפואית בעת הצורך. פיירמן הבטיח לגנוב ולהכין צרור עזרה ראשונה בתקוה שיצליח לשים ידו עליו בזמן הנקוי אחרי הסגירה.

יום הבריחה נועד להיות ה 1במאי. יום החג הלאומי של הנאצים. והשעה, אחת לאחר חצות הלילה, כאשר כל השומרים היו שתויים לחלוטין. בתוך הקבוצה היו שני שבויים צרפתים שהיו מנגנים במסיבות הקצינים. הם הצליח ו בערמה להכניס לבקבוקי היין סם שינה שפיירמן הצליח לגנוב מהמרפאה בעוד מועד. מהקצין הממונה על הנקיון נגנב ו מפתחות שער הוצאת הזבל. משער זה הסתננו אחד אחד והתכנסו ביער הסמוך. שם חיכו להם חיילי גרילה שהלבישו אותם בבגדי אכרים והסיעו אותם דרך היערות אל הגבול. יחד אתם הצליח פיירמן לברוח ולעלות על צוללת בריטית שהביאה אותם לגיברלטר משם הצליח בדרכים מלאות סכנה להגיע למצרים

במצריים נודע לו שברטה חיה ועדיין מחכה לגט שישחררנה מהתלות בו. בתשובה למכתבו הסבירה לו שהיא מאוהבת בחבר נעורים שלה, יהלומן עשיר מבריסל, ושחתונתם תערך ברגע שיגיע הגט ממנושהוא מהווה כרגע את . המכשול היחידי לאושרה בחיים. בהתיעצות עם רב מקומי ובסיועו שלח לברטה גט פטורין. את הגט שלח ללא דרישות כספיות, פרט לבקשה אחת: שתפנה לשלטונות המדינה והמנזר בו מוחזק בנו של ליפא. שתנסה לאתר אותו ותודיע לו למצריים. כמצופה, לאחר זמן מה, ברטה נישאה לאותו יהלומן עשיר מבריסל אך הוא המשיך לכתוב ולהתעניין במה שעשתה בקשר לחקירה על מקום הימצאו של בנו של ליפא. היא ענתה לו שמסרה את הטיפול באתורו של הנער לחברת חקירות ידועה ולכשיהיה לה מה להודיע - היא מיד תודיע לו.

שנה חלפה, פיירמן כבר היה בארץ, במכתב שקבל מברטה נאמר שהיא ילדה תאומים. באותו מכתב הודיעה שמשרד החקירות השוודי ששכרה הודיע לה שעקבותיו של הנער נעלמו, הוא ברח מהמנזר ולדעתם הוא נמצא בארץ ישראל. בזה הם מפסיקים את עבודתם ומקווים שבארץ ישנם משרדי חקירות שיוכלו לעזור בהמשך החקירה

פיירמן קבל כספים שהגיעו לו משוויצריה הוא פתח עסק של פרפומריה. אך לפני כן מסר למשרד חקירות ידוע בירושלים את המשך החקירה והחיפושים למציאת בנו של ליפא. בין לקוחותיו שמרביתם היו נשים מצא את המיועדתלו, שהאהבה ממבט ראשון איחדה אותם. אחרי הנשואים נכנסה לעבוד אתו יחד בפרפומריה ועזרה לו ככל יכולתה נולדו להם שני ילדים והוא התחיל להתמסד היה רושם שהוא נכנס לתלם והופך לבעל בעמיו .

״לפתע קבלתי הבוקר הודעה טלפונית מאחותי שפיירמן בעלה התאבד בתליה בחדר האמבטיה של דירתם בירושלים. מיד טלפנתי לכל קרובינו ומכרינו וגם לך בתל אביב, לנו לא ידוע מה היה חסר לו, מה היו מניעיו לצעד זה מה היו שאיפותיו ומה היו אכזבותיו. לאלוהים פתרונים. הוא השאיר אחריו את אחותי, אשה צעירה ויפה ושני יתומים. לכאורה צריך היה להיות מאושר במה שיש לו. לנו קשה להבין למה ומדוע עשה זאת. הן מעולם לא התלונן, תמיד נראה שבע רצון ומאושר בחיק משפחתו החדשה, וגם מחנותו ועבודתו היה מרוצה.

זה מה ששמעתי מגיסו של פיירמן באותו בוקר עצוב.

בהיותי בירושלים, לפני כשבועיים היה זה לאחר ששלח לי בדואר את יתרת חובו מימי הדפסת חוברות הבולים של הדואר והזמינני לבקר בחנותו. בשמחה הזמינני לאכול על שולחנם ארוחת צהריים. בדרך ובזמן הארוחה היה פיו שופע התלהבות מאשתו ומשני ילדיו המתוקים. מי היה מאמין שבעוד שבועיים יזרוק את כל זה ויברח לעולמים.

ביום השלושים למותו ליד קברו הרענן, ספרה לי אשתו שבין הניירות שהיו במגרת שולחנו ליד מטתו היה מכתב ממשרד החקירות הירושלמי שתאריכו כשלשה ימים לפני ההתאבדות. האומר שהילד המבוקש, בנו של חברו ליפא, היה בין הילדים שטבעו בים התיכון באסון שקרה לאונית מעפילים שלא הצליחה להגיע ארצה עקב קלקול מנוע וחור גדול שנפער בירכתיה בדרכה לארץ ישראל. והיא שקע ה למצולות בים התיכון מול חופי גיברלטר כשעל סיפונה כמה עשרות מעפילים וביניהם גם כמה ילדים יתומים.

גבעת המשקפיים

עשרים וחמישה סיפורים על חיי משפחה קטנה בארץ ישראל בימים הקודרים של מלחמת העולם הראשונה. מצוקתם תחת מגפו המעיק והכבד של הממשל התורכי. סיפור נדודיה של המשפחה, שבחוסר כל נאלצה לנטוש את תל-אביב, ולנדוד ברחבי הארץ, בין מושבותיה ישוביה וכפריה - ביהודה, בשומרון ובגליל. נדודים שנמשכו עד סיומה של המלחמה. בסיפורים מצטיירות תל-אביב, חיפה, שכונת ברוכוב וישובים אחרים כפי שהיו וכפי שנראו בימים הרחוקים ההם. עולה מתוכם גם סבלם של בני הישוב העברי תחת עולו של השלטון הרודני התורכי ואכזבתם מיחסו העוין של הממשל הבריטי המנדטורי. אירועים שנראה כאילו אט אט הולכים ונמוגים הולכים ונשכחים. מסופרים על ידי בן התקופה, אדם שעד גיל שיבה עסק במקצועו כאיש דפוס ועתה החל להעלות על הכתב את אשר צבר זכרונו. הסיפורים מצטיינים בחינם הרב, בניחוח האוטנטי שלהם ובכושר ההבחנה החד והעשיר של מחברם. יגאל אריאלי נולד ב-2191 בבירות, דור ראשון למשפחת חלוצים מראשוני העליה השניה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תחת שלטון התורכים, עד לגירוש, התגוררה משפחתו בתל-אביב הקטנטונת. הוריו היו בין מיסדי שכונת בורוכוב וגבעתיים. משפחתו היתה בין קומץ המתיישבים הראשונים בשכונה זו. את השכלתו רכש: בגמנסיה הרצליה, בי"ס טכני גבוה, ואוניברסיטה בר-אילן. בהגנה שמש בתפקידים פקודיים: בתחבורה ובשרות מפות וצלומים. שנים רבות נהל בית דפוס אמנותי ידוע. כיום עוסק במחשבים. הספר גבעת המשקפיים מאת יגאל אריאלי,

בקורת על הספר גבעת המשקפיים מאת יגאל אריאלי

– המלצתו של מנחם רגב– שודרה בקול ישראל בגל א- '

השם המשני של הספר "גבעת המשקפיים" מאת יגאל אריאלי הוא לקט ספורים מימים שהיו ואינם עוד, בספר יש לקט של 25 ספורי זכרונות משפחתיים שתחילתם במזרח אירופה והמשכם בארץ ישראל. הרקע הוא קודם כל התקופה התורכית ואחר כך תקופת המנדט הבריטי. יש כאן ספור מרתק על קבוצה קואופרטיבית בשם "אחווה" שהייתה בבירות, על החיים בסג'רה ובכנרת עלהאוסטרלים ב-1917, על מאורעות 1921 והרצחו של יוסף חיים ברנר. אך כל אלה אינם אלא מסגרות של ארועים שכמותם אפשר למצוא בכל ספר על תולדות הישוב והמדינה. מה שמייחד את הספר הוא כשרונו הספרותי של המחבר בתאור אפיזודות וארועים משפחתיים, התייחסות לגלריה שלמה של טפוסים ועין בוחנת לגבי תאורים של נופים וסביבתם. מדי פעם חוזר המספר ומזכיר את אמו שזכרונה הטוב וכושר הספור שלה פרנסו רבים מספוריו. בפתח דבר לספר הוא כותב:

"השתדלתי להעביר לקורא שמץ מן האווירה של התקופה ובנסיון לקרבו להבנת האירועים והקשיים שבהם חיו משפחתי, קרובי ויתר בני הישוב בתקופה החלוצית ההיא. ״

לאחר גמר הקריאה בספר נותר בך הרושם העז של המאבק החלוצי ללחם ולעבודה, האווירה של אידיאליסטים שנלחמו בשממה במחלות ובשלטון תורכי עוין. אך לא פחות הצליח אריאלי בתאור ארועים מיוחדים: הילד גבור הספור הנשא בגיגית על גלי הכנרת ונצל בנס, תלת האופניים שהוא מקבל במתנה, מתנה שמסעירה את תל-אביב הקטנה. המשפחה הלבנונית המצילה את הילד היהודי האובד ומחזירה אותו להוריו. ההווי בשכונת בורוכוב בימיה הראשונים. ספורים משעשעים על בריכת השקייה בפרדס, דמותו המיוחדת של המורה לציור בגמנסיה הרצליה שהיה גם פעיל בהגנה. ההיכרות הקרובה עם ברנר שהביא את הילד שנפצע במעשה קונדס, במו ידיו למרפאה. זמן קצר אחרי זה נרצח ברנר על ידי ערבים. ועל כך כותב אריאלי:

"שעה שצעדנו בהלוויה זו וכל אחד מאתנו היה שקוע בהרהוריו צצו ועלו במוחי מחשבות על תהפוכותיו ותעתועיו של גורל. לפני כמה שבועות נשא ברנר אותי על כפיים להצילני מאבוד דם ומזיהום אחרי פציעה קשה, בשארית כוחו עשה זאת. ברנר הסופר והלוחם הגדול למען חופש הפרט והכלל, למען נדכאים ומקופחים, נגד אפלייה בין עם לעם ובין מעמד למעמד דווקא הוא נקטל על ידי בני העם שעבורו נלחם.״

ספורי גבעת המשקפיים יעניינו לא רק חובבי היסטוריה אלא גם יפתחו פתח להיסטוריה לכל מי שאוהב ספור טוב ומרתק.

גוש עציון

קורה שאתה נקלע בלי משים, לאירוע מסוים, בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון, שעה שמרכבת ההיסטוריה חולפת על פניך או בסמוך אליך, גלגליה חוצים את דרכך ואתה כמעט נוגע בה בידיך אך אתה כסומא אינך רואה ואינך מיחס לה כל חשיבות. לימים מתברר לך שהיה זה רגע היסטורי חשוב ביותר.

כך קרה לי. בהיותי בחור צעיר כבן 23 שנים, עבדתי ב"דפוס אריאלי" שהיה בית הדפוס המשפחתי שלנו. השנה 1935, מצב הדפוס היה גרוע, לא הייתה עבודה לא הזמנות ולא פרנסה. והנה הופיע בפתח משרד הדפוס יהודי נמרץ, מלא חיים, בעל הופעה מרשימה. הציג את עצמו כמר הולצמן, פרדסן ואיש עסקים מרחובות. הוא מתעתד להקים כפר בהרי ירושלים כפר שיקרא על שמו כפר עציון.

למטרה זו הקים חברה בשם חברת "אל ההר" חברה שהוא מנהלה. האדמה שייכת כרגע לשייך ערבי עשיר. החברה שהוא עומד בראשה תמכור מגרשים מאדמה זו ליהודים בארץ ובעולם, אם ימצאו מספיק קונים יתגשם החלום. אם לא יהיו מספיק קונים העסקה תתבטל. אלה היו תנאיו של השיח הערבי. דרושים לו אלפי עלונים ופרוספקטים לפרסומת, כמו כן אלפי חוזים על מנת להבטיח לקונים פוטנציאליים את המגרשים, ולהתחייב שבאם העסקה תבוטל יוחזר להם כספם. בקיצור, ששון ושמחה, תהיה עבודה ותהיה פרנסה. אך השמחה לא ארכה זמן רב, כי סופם של דבריו היו מאכזבים. הכל טוב ויפה אך אין לו כסף לממון ההדפסה ולפי הצעתו יעשו התשלומים במקביל למכירה דהיינו, שנקבל תשלומים רק אחרי שתהיינה מכירות של מגרשים.

כבר עמדנו לבטל את כל העסקה עד שהופיע מר יצחק הוז חברם הטוב של הורי, הוז היה ידוע כאחד מעשירי הארץ בימים ההם ואחיו של דוב הוז ממנהיגי תנועת העבודה. הוא שכנע אותנו להסכים לתנאיו של מר הולצמן. היות ובמילא לא הייתה עבודה, הסכמנו.

מאותו יום, היינו מעורים בכל שלבי ההקמה של הישוב כפר עציון. למרות זאת, אינני יודע כמה מגרשים נמכרו. מאורעות 1936-1939 נפלו על הישוב העברי בארץ כרעם ביום בהיר, וגרמו להפסקת הפעולות בגוש. במקום בעלי הקרקעות הפרטיים שקנו אדמות בגוש עלו על הקרקע ארבעה קיבוצים. קיבוצים שעמדו על נפשם בהגנה על המקום ובהגנה על ירושלים. חלק מהם נפלו בקרב וחלק נפלו בשבי הלגיון הירדני. גוש עציון רשם פרק מזהיר בהיסטוריה של העם היהודי והיישוב העברי בארץ. פרק הקשור בהקמת המדינה ובמלחמת השחרור, פרק של עם הנלחם על נפשו, פרק שלעולם לא ישכח.

בסופו של דבר, אנו, דפוס אריאלי לא קיבלנו את המגיע לנו עבור ההדפסות שביצענו, אך מר הולצמן פיצה אותנו בחתימה על חוזה המאשר שהננו הבעלים של מגרש בשטח של חמישה דונם קרקע בגוש. לדבריו, גודל השטח הוא כגודל השקעתנו בהדפסה. לפני שהספקנו לבדוק ולראות היכן נמצאת אחוזתנו היפה, נכבש השטח על ידי הירדנים כל הגוש היה בבעלות מחנות צבא ירדני ושוחרר רק אחרי מלחמת ששת הימים. כיום, אם תשאלוני היכן היא אחוזתך?

אפילו אינני יודע אם יש לי מגרש בגוש או בכפר עציון, אך אני מאושר שהגוש נשאר בידיים של יהודים, של אלה שהגנו עליו ושפכו את דמם עליו במלחמות לתקומת העם והמדינה.

לעדנה ,(בעקבות הטיול) יגאל אריאלי

דר הרצל

בספטמבר 1930, החודש לפני 69 שנים, נעלמה ג'ולי הרצל אשתו של חוזה מדינת היהודים ועקבותיה נעלמו עד היום הזה. בנימין זאב הרצל נפטר בשנת 1904. באופן רשמי: שלוש שנים אחריו נפטרה אשתו. אך על מותה ועל גורל שלושת ילדיהם התפרסמו ספורים ושמועות מזעזעות ומדהימות כאחד.

לפי הפרסומים של אותה תקופה מתה ג’ולי ב- 1907 בסנטוריום באוסטריה ממחלה לא מאובחנת. בהיותה בת39 שנים. יש ביאוגרפים הרומזים על התאבדות. נסיבות מותה מעוררות ספקות בין השאר בגלל שההתכתבות הענפה שבינה לבין הד"ר הרצל, לפחות 165 מכתבים, נעלמה או הועלמה במתכוון.

והנה התפרסם רומן של העיתונאית אידה צורית המבוסס על עובדות מן המציאות ועל יומניה של ג'ולי, על פי גרסתם ג’ולי לא מתה ב - 1907. מותה ושריפת גופתה בוימו, כדי להרחיקה מעיני הציבור באוסטריה מולדתה. היא הוברחה לארה"ב ואושפזה שם בסנטוריום לחולי נפש בו הוזהרה שאסור לה לגלות את זהותה האמיתית לאיש עד יום מותה.

אידה צורית הכירה אותה בארה"ב והפכה להיות ידידתה הקרובה ואשת סודה, מגלה ברומן זה את עומק נפשה של אישה זו שכל חייה היו סבל ארוך, עצבות וצער אך בתוך תוכה היה מטען עצום של דמיון ומאוויים מסעירים שמעולם לא הגיעו אל סיפוקם. אפילו לחברתה זו, לא העזה ג’ולי לגלות את סוד זהותה האמיתי.

למרות היותה אישה יפה, מושכת לב, משכילה ונבונה היו חייה מלאי אכזבות ותסכול. הד"ר הרצל שחייו היו קודש לתנועה הציונית, נסיעותיו המרובות בכל רחבי העולם, הוועידות והקונגרסים מנעו ממנו להקדיש אפילו חלק מזערי מזמנו למשפחתו. ואכן, גם אשתו וגם ילדיו סבלו מדימוי עצמי נמוך ודיכאון.

הבת הבכירה פאולינה - נישאה למהנדס צעיר. התגרשה ממנו אחרי כמה חודשים עקב מזגה הסוער ותגובותיה ההיסטריות. לבסוף נפטרה בגיל צעיר בגלל התמכרות למורפיום.

הבן הנס - היה בעל נפש נאבקת ומתלבטת, ממש ביום הזיכרון ה - 20 למות אביו המיר את דתו לדת הבפטיסטית, כעבור חודשים מספר גם כאן לא מצא מרגוע לנפשו הסוערת והמירה לדת הקתולית. כעבור כשנה נוכח בטעותו פרש מהקתוליות והכריז עצמו לציוני לאומי ללא דת מוגדרת. כששכבה אחותו הבכירה האהובה גוססת הוא הוזעק אל מיטתה, לא מצא די כוח נפשי לשאת את משא יגונו וירה בעצמו למוות.

הבת הצעירה טרודה - גודלה וחונכה אצל האפוטרופוסים שלה, דוד וולפסון ורעייתו שהיו חשוכי בנים, שטפלו בה ופנקו אותה כבתם היחידה. היא הייתה המבריקה והכשרונית ביותר שבין שלושת ילדיו של הרצל. עד נישואיה התנהגה למופת. לאחר נישואיה החלה מחלת רוח לבעת גם אותה, ואף היא את רוב ימיה מבלה כאישה נשואה ואם לילד - במוסדות לחולי נפש. היא נספתה במחנה הריכוז טרייזנשטאט בגיל 50. בנה נכדו היחיד של הד"ר הרצל - ביקר בישראל אחרי מלחמת העולם השניה ונתקבל כאן בכבוד רב. אך גם הוא סיים את חייו בצורה טרגית. הוא קפץ אל מותו בארה"ב מגשר וושינגטון.

מסתבר, שלא קל לחיות בצילם או בכפיפתם של גאונים וגדולי עולם.

כך הייתי רוצה שיוחג חג העצמאות בעתיד

חג העצמאות, צריך להיות בעתיד החג הגדול והחשוב ביותר לעם בישראל.

לדעתי, צריך החג לבטא את כל מה שעבר על העם והישוב היהודי בישראל עד הגיעו לעצמאות. בחג זה צריך לזכור את מרד הישוב בשלטון הבריטי, את המלחמות בפורעים הערבים, את תקופת ההבלגה, ימי ההגנה והפלמ"ח ושאר תנועות המחתרת. וכמובן את מלחמת הקוממיות ונצחון צבאנו הקטן חסר הציוד על צבאות שבע מדינות ערב המצוידות במיטב הנשק המלחמתי.

לטעמי, ערב החג בגמר יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, יפתח בחגיגות עממיות, בככרות ובגנים צבוריים, מסביב למדורות כבימי הפלמ"ח, לאור לפידים. כל קהל החוגגים עומד או יושב מסביב כשבמרכז אקורדיוניסט או מקהלה השרים ביחד עם כל הקהל את שירי הימים ההם. שירים המספרים את תולדות המלחמות ותקומת ישראל. על המדורה מתבשלים בקומקומים ובסירים, קפה ותה, ונאפים תפוחי אדמה, בטטות ושאר ירקות נוסח הקומזיצים של הימים ההם. גם בקבוקי וגביעי היין עוברים מיד ליד, והשתיה והזלילה כדת.

ובאותה ככר לצד המדורה, קלי הרגליים מכל הגילים, צעירים וזקנים ללא הבדל עדה או דעה, במעגלים, יד ביד, רוקדים רקודי עם ורקודי עדות שונות.

אין צורך ולא דרושים בערב זה זמרים בעלי שם ואף לא מופעים נוצצים, קהל החוגגים כולו כאיש אחד, צריכים לקחת חלק ולהיות שותפים לחג ולשמחה, שתהיה זו שמחה עממית הנובעת מן הלב. בה חוגגים יד ביד סבא וסבתא, אמא ואבא, בנים ובנות, נכדים ונכדות. שמחה שמקרבת את כל החוגגים אחד לשני ושיחד יהפכו לגוש גדול של שירה ושמחה, עליצות ורקודים.

ולמחרת ביום העצמאות, משפחות שלמות, מי ברגל ומי ברכב יוצאים כולם לטיולים ברחבי הארץ לחוות את חווית הקשר עם האתרים, ההרים והגבעות, העמקים והשדות, הוודיות והנחלים אשר בהם או בקרבתם נלחמנו בהם נפלו יקירינו. למען נרגיש בכל רמ"ח אברינו את השייכות לארץ הזו ולאדמה הזו, אשר למענה נשפך כל כך הרבה מדמנו ודם בנינו.

המעבר לבית גיל הזהב

אפריל 13, 1999

לפני כמה חודשים עברתי לבית גיל הזהב, ביתי החדש, בו אני מקווה לבלות בתוך משפחת הבית את ימי הבאים. לכאורה היה זה צעד נכון. רובן של הבעיות שנתקלים בהם בבית אינן קיימות כאן: קשיים טכניים נפתרים בהקדם על ידי צוות אחזקה מסור ומהימן. גם אנשי הצוות האחרים כולם כאחד אדיבים ומסורים. כמעט שלא נתקלתי במישהו שלא מתייחס יפה ובנימוס. נוכחתי לדעת שכל משאלה של הדיירים נענית על פי רוב בהבנה ובחיוב. כשאתה בביתך הפרטי, יחידי בין ארבעת קירותיו לעיתים מופיעה תופעה הנקראת "בדידות." תופעה זו, הודות לעדנה וצוותה ובמיוחד הודות לאידה וסרגיי בבית זה כמעט אינה קיימת.

למרות כל הטוב והחמימות בה אני מוקף, למרות שאני יום יום שבע רצון ומרוצה מהצעד הנבון שעשיתי, יש ואני חולם בהקיץ על שפורים שאם תמצא אוזן קשבת אולי ימצא להם מקום לא רק בעולם חלומותי.

ההרצאות בביתנו מעניקות לחיינו רסיסים של תרבות והנאה רוחנית. אך בגמר ההרצאה, שעה שאני עולה לחדרי לסכם לעצמי את רשמי, יש לי מספיק זמן לחלום כי הציפיה למעלית אורכת לרוב רגעים ארוכים ומרובים. ואז בחלומי רואה אני אולם הרצאות גדול ויפה, מרווח ומאוורר עם בימה מוגבהת למרצה. אפשרויות טכניות להעמיד מקרנה. ובו מקומות ישיבה נוחים ורבים, וההרצאות נערכות בו על נושאים שונים ומגוונים יום יום.

הסדנאות לציור וקרמיקה והמדריך המוכשר והחרוץ שלנו חיים מחזירים לנו את ימי ילדותנו העליזים והמאושרים מלאי המעש והיצירה. ביושבי בפינת החדר שעה שחיים המסכן, כפיגרו פה פיגרו שם מתרוצץ בין תלמידיו, אני שוקע בעולם הדמיון שומע ורואה את חיים האומר: דעו לכם שלכל אחד יש כישרון, צריך רק לעזור לו לגלות אותו. ואף פעם לא מאוחר מדי. אך לכך דרושות סדנאות נוספות, כהתחלה שתהיינה אפילו באותו חדר, ובו שולחן לגילוף בעץ, שולחן לפסול, שולחן לעבודות בקרטון וכריכה, חדר מחשבים ועוד. כל אחד יוכל למצוא אתה מתאים לכושרו ולטעמו.

אני מאוד נהנה לאכול במסעדה שלנו. שושי וצוותה מאוד יעילים ועושים כמיטב יכולתם להשביע רצונם של הסועדים. אני כצמחוני יכול לציין שלמרות שמסעדה זו לא נועדה לצמחונים, הודות למסירותן של העובדות מוצא בה גם צמחוני מה לאכול ואף להנות. אך לעתים, שעה שאני יושב ומחכה ששושי תביא לי את המנה הבאה, מנה שהיא כמעט תמיד זהה לזו של אתמול ושלשום, אני הוזה בהקיץ על מסעדה שבה ניתן לגוון את התפריט. שיש בה דמיון פורה ושבה מכירים גם תבשילי ירקות ופירות מה הם.

הוי אידה, אידה היא אחת הסיבות שעזרו לי להחליט על צעד זה. אידה זה סיפור הצלחה, אני משוכנע שבשום מוסד מעין זה, בשום מקום אחר אין דומה לה ולסרגיי שלנו. שניהם נותנים לבית זה שמחה והנאה מלוא חופנים, ושניהם אהובים על כל משפחת הבית. הרי הם מפיחים בנו רוח וחיים חדשים. כשאנו בכפיפתם אנו משילים מעל כתפינו וגבינו הכפופים, עשרות שנים, ואנו חוזרים לימי הילדות והבחרות שלנו לגביהם יש לי רק חלום אחד ומשאלה אחת:

"אנא אלוהים - תן להם כח להמשיך במרץ וחיוניות זו, שנים רבות"

ואנא הוסף גם לנו שנים להנות מטובם.

אני מטייל בפרוזדורים ובמרפסת היפה שלנו, ולפעמים אני מתיישב לי שם בפינה וחולם. ואז רואה אני את המרפסת הזו, היפה כל השנה אבל יעילה רק בעונת הקיץ. והנה בחלומי, לפתע צמחו לה דפנות וגג מתקפלים עשויים מחומר מתקפל ושקוף, שנתן לסוגרן ולפותחן. ואז אפילו כשגשם וקר בחוץ אפשר להנות מחמימות ואויר צח ביחד עם הרגשה של טיול בחיק הטבע, או בגנה יפהפייה. המחשבה על טיול ועל גנה מכניסים אותי שוב לעולם הדמיון ואני ממשיך לחלום: והנה המגרש הסמוך אלינו הפך לפרק יפה וגשר עילי מוביל מביתנו מעל למגרש החניה ישירות אל תוך הפרק היפה. שביליו המרוצפים צדפים בהירים, חוצים מדשאות ירקרקות. ומתחת לעצים יפי הצמרת ניצבים ספסלי ישיבה יפים ונוחים. ודיירינו יושבים בצילם של העצים ונושמים את האוויר הצח והנקי של הגן רחב הידיים, נהנים מהילדים, התינוקות ואמותיהם המשחקים בין העצים והפרחים. הגן מוקף עצי נוי גבוהים שמונעים את סאון הכביש, מהאבק ומריחם של מנועי המכוניות לחדור אליו פנימה, אך מה חבל, הרי כל זה אינו מציאות ואף לא פטה מורגנה.

בסך הכול הרי אלה רק חלומות בהקיץ.

האהובות שלי

מאז חגיגת יום הולדתי שהתקיימה כאן בחוג בשנה שעברה, פונים אלי חברים ושואלים: אנשים בגילך, פעילותם הגופנית, באה לידי ביטוי לרוב בישיבה על כורסא רכה ומרופדת מול "מסך הטלוויזיה וצפייה בערוץ הספורט - ואתה, משתתף בטיולים, רץ שוחה ורוקד, פתור לנו החידה.״ חברים! - אין לי תשובה מדעית או רפואית, אך יש לי תחושה האומרת שהתשובה לחידתכם היא: אהבה!!! אהבה - עשויה להעניק לאוהב חיים ארוכים בריאים מלאי נחת, אושר ושמחה.

היות ועברו כבר יותר מאלף שנה מהיום בו הוטל על עם ישראל החרם הידוע "כחרם דרבנו גרשון מאור הגולה", מותר היום לאהוב יותר מאישה אחת, ואפילו יותר משלוש נשים. אך אני מסתפק בשלוש. כאן בין ידידים וחברים שומרי סוד ורז אוכל לגלות מי הן אהובותיי ואיך הן משפיעות על חיי ועל בריאותי. אכן אהבתי נתונה לשלוש נשים יפות מראה ונבונות המעוררות רגשי הערצה והערכה. ועלי לחלוק אהבתי בין שלושתן בטקט ובהבנה. אך לפני כן חייב אני להודות ולהתוודות שרגשי אהבתי נתונים לא רק אליהן עצמן כמו לאיברי גופן החטובים והיפים.

אהבתי הגדולה הראשונה נתונה לעלמה יפהפייה, גמישה וזריזה, קלת תנועה ומלאת חיים. אך היות ובטוחני שכולכם מכירים אותה כמוני אין טעם להכביר מילים ותיאורים: שמה של העלמה היפה והחמודה הזאת, הוא מרת פעילות גופנית. ואיבריה האהובים עלי הם: התעמלות, הליכה, ריצה, שחייה וריקוד. ארבעת האיברים הראשונים אהובים עלי מאד, כי הם איברים מרעננים ומוסיפים כושר גופני והנאה. אך האיבר האהוב עלי ביותר הוא הריקוד. יתרונו בכך שהוא מחזק את הגוף, משפר את הזיכרון, מפתח זריזות ורפלקסים מהירים, שמיעה טובה וחוש לקצב.

אהובתי השניה היא גברת מלומדת, בעלת השכלה, היא אינה עלמה צעירה, אלא אישה שהגיעה לבגרות. אפשר שכלפי חוץ היא נראית, חמורת סבר ורצינית. גם היא יפה ומלאת חן, אך יופייה הוא פנימי ורק המכיר אותה מקרוב יבחין בו. גם אותה אין צורך לתאר כי גם אותה כולכם מכירים. שמה של הגברת הזו - מרת פעילות רוחנית. גם לה איברים חטובים ויפים: איבריה האהובים עלי: הם הקריאה, הכתיבה. והלמוד. וכולם אהובים עלי במידה שווה.

אהובתי השלישית היא נערה צעירה ושובבה, אולי עדיין ילדה, יופייה והופעתה טבעיים, אינה מתקשטת או מתאפרת, אינה מתמרחת ואינה מצטבעת. עלמה זו אינה מוכרת לכולם רק מעטים הם אוהביה וחסידיה, אני נמנה עליהם. אנא הכירוה: שמה העלמה טבענות. איבריה היפים הם: אורח חיים פשוט וצנוע, תזונה בריאה וטבעית, חיוך ומאור פנים לכל. הימנעות מעישון, וממצבי לחץ ודאגה, הענקת אהבה לטבע ולעולם החי והצומח. חשיפת היפה והחיובי בכל תקרית או אירוע, מאמץ לראות את חצי הכוס המלאה, דהיינו את מה שיש בה ולא את מה שחסר בה.

אלו הן שלושת אהבותיי הגדולות ואלו הן, גם התשובות לשאלותיכם וההסבר ההגיוני והפתרון לחידתכם. ובמחשבה שניה: אם בנוסף לאהובות החוקיות הנ"ל, ישנה אהובה נוספת מהצד, ואפילו אם אינה חוקית, אהובה הנקראת בשם טיפת מזל - יתכן שהסיכויים יהיו אף יותר טובים לאריכות ימים ולבריאות טובה.

מוקדש לחוג הרוקדים וליענקלה המדריך

ירון שלום חיבור זה כתבתי תשובה למברכי ביום הולדתי השמונים ושש. בדצמבר 98

הדודה שרה – אחותי

בביתנו ששון ושמחה מהולים בלבטים וחוסר וודאות. הסבא, אביו של אבי, במכתבו האחרון, הודיע שהוא מגיע מפולניה עם בת הזקונים שלו, שרה, אחותו של אבא. גרנו אז בדירה קטנה ועלובה בת שני חדרים, דירה שהייתה צמודה למאפיה. תנור המאפיה היה בקומת המרתף מתחתינו וחנות המאפיה וכן המאפיה עצמה היו באותה קומה עם דירתנו, מעבר לקיר חדר השינה שלנו.

דירה זו הייתה לא רק צרה ודחוסה, גם חלונות לא היו לה פרט לאשנב קטן שגבל עם חלון המאפיה ואי אפשר היה לפתוח אותו בגלל העשן והחום שהסתננו דרכו. בתנאים ובאמצעים שעמדו לרשות הורי בימים ההם, הייתה דירה זו על אף הפגמים והמגרעות שהיו בה, מקום מגורים סביר למשפחה מעוטת אמצעים.

הסבא היה איש קשוח וקפדן, הדואג לצרכיו בלבד ואדם שלא נוח להסתדר אתו, עובדה זו הייתה ידועה בחוגי המשפחה ונשמעה לא אחת אפילו מפיהן של בנותיו, אחיותיו של אבא אשר גרו אתו בפולניה. במכתבו לא פרט הסבא אם יהיה זה בקור קצר או ארוך או שהוא בא להשתקע בארץ לצמיתות. ידיעה זו ואי הוודאות שבה גרמו בביתנו למבוכה רבה.

הדודה שרה הייתה אז ילדה בת כתשע שנים ואני הייתי בן שש בערך ואחי הצעיר אריאל בקושי בן שנה. עם הגיעו ארצה התברר שסבי תיכנן בבואו לכאן, להתגורר אצל בנו ה"מיליונר." הוא ידע שבנו מנהל בית דפוס קואופרטיבי וחשב שזו משרה חשובה ומשכורתו של בנו גבוהה, ובנו אדם לבטח אדם עשיר מאוד. הוא לא שמע על הקואופרטיבים הצולעים של ההסתדרות בימים ההם, על גירעונות, על משברים, על חוסר עבודה על חוסר מזומנים, ועל קבלת משכורת בפתקאות של המשביר או של מוסדות אחרים.

משראה הסבא את דירתנו ומה גודלה, ואיך שאנו חיים ללא משרתת בבית, הייתה אכזבתו מרה. הוא היה אדם מפונק וציפה למגורים יפים ונוחים, לפחות חדר מיוחד לו לעצמו ואף קיווה שעוזרת מיוחדת, ואם לא אז משרתת הבית תשרתו. והנה פגש משפחת עובדים בה אין עוזרת, וכל בני המשפחה עושים הכל בכוחות עצמם ולאיש אין זמן לטפל בו ובצרכיו היומיומיים.

אך הוא לא רצה לוותר על הרגליו. הוא דרש מאמי לכבס ולגהץ יום יום את חליפתו הלבנה את חולצותיו ואת לבניו שהחליף כל בוקר, הן מדי יום צריך היה לצאת לטייל לשאוף אויר צח על שפת ימה של תל-אביב כדי לחזות ברוחצים ובנופשים המבלים והמשתזפים על שפת הים. למטרה זו זקוק היה כל בוקר לחליפה נקיה ומגוהצת ונעלים מצוחצחות למשעי.

אני הייתי אז עדיין ילד קטן ולא הבנתי מאומה, אך הרצל בנם הבכור של השכנים אמר לי בחיוך כמגלה סוד כמוס, הסבא שלך מחפש יום יום על שפת הים כלה, אישה חדשה.

אמי המסכנה התייחסה אליו בכבוד והשתדלה ככל יכולתה לספק את כל דרישותיו. אך בגלל התנאים הקשים היו מקרים שלא הצליחה לכבס ולגהץ עבורו ולהגיש לו לרגע המיועד. מה שגרם לכך שהוא התייחס אליה בבוז ונזף בה בכעס רב. למה אני אומר? ״אמי המסכנה״ כי בנוסף למנות הכעס וההשפלות שקבלה מהסבא, נאלצה ללכת בוקר בוקר לדפוס הקואופרטיבי, היכן שאבי עבד, לעמוד שם כענייה בפתח זמן רב עד שהגיעו הפתקים או עד אשר קבלה כמה פרוטות כדי שתוכל ללכת לשוק או לסניף המשביר לקניית המצרכים הדרושים לה. מצב זה גרם לעתים למריבות ולחילופי דברים קשים בבית.

שרה שהייתה דודתי אך בדיעבד הייתה לי כאחות הייתה הסובלת העיקרית מנסיבות כואבות אלה, ולמה? כי היא הייתה יתומה מאם וחייתה בצלו של אב אנוכי וקשוח. גם בביתנו לא שבעה נחת, לפי דבריה, לא נהניתה מיחס אימהי אמיתי מצדה של אמי שאם כי הייתה אישה רחמנית וטובה מאין כמוה אך סכסוכיה עם הסבא שזלזל בכבודה והתייחס אליה כלעוזרת בית ולעיתים נתמך שלא בצדק על ידי אבא, גרמו לכך שגם שרה נפגעה מסכסוכים אלה.

הסבא מאוכזב מהמצב הכלכלי של בנו בארץ החליט מיד לחזור לפולניה אל משפחתו. ששם היו לו עוד שלוש בנות ובן וכנראה שמצבם היה טוב יותר ממצב בנו בארץ.

לאחר שעזב את הארץ, הכניסו הורי את שרה לבית הספר לבנות בתל אביב והיא הפלא ופלא, מיד השתלבה שם בין החברות וגם הצליחה מהר מאד להתעדכן בלימודים. לא עברו כמה שבועות והיו לה שלוש חברות קרובות ששתיים מהן היו אחיות שהוריהן גרו לא רחוק מאיתנו ואחת שהייתה בתו של המנהל שגרה בשדרות רוטשילד ליד ביתו של דיזנגוף. בבית הספר לבנות הייתה שרה מיד בין התלמידות הבולטות ביותר בחריצות בידע ובכישרון.

שרה אחותי, הייתה ילדה מיוחדת במינה, הייתה יפה, כשרונית וחרוצה. כל מה שעשתה, עשתה הייטב ובכשרון רב, ואנו כולנו הערצנו אותה, אפילו אמי שלדברי שרה, כימיה לא הייתה שרויה ביניהן, אהבה והעריכה אותה. כילדה בבית ספר לבנות הייתה בין שלושת הבנות המצטיינות שבכתה, כשגרנו בשכונת בורוכוב ועל גג בית אלדמע נערכו חגיגות מדי שבוע בשירה וריקודים הייתה שרה שלנו הרקדנית הטובה והמבוקשת ביותר בין כל הבנות, כשעבדה בדפוס אחדות הייתה המהירה ביותר והמוכשרת ביותר בין כל העובדות, בהצטרפה לנוער העובד מיד עלתה לפסגה והייתה בין החברים המרכזיים והמנהיגים של התנועה. עם ההיווסדות של קבוץ נען הייתה שרה בין הנלהבים ביותר לרעיון ובין המייסדים והמתיישבים הראשונים של הקיבוץ.

שרה מעולם לא ידעה ואולי לא הרגישה כמה אהבה הייתה מוקפת, כנראה היה זה בגלל רגשות הקיפוח שמהן סבלה תמיד. לימים שפכה אמא את לבה לפני בדמעות בעיניה על מריבות בבית שאנו הילדים לא היינו מודעים להן, על רקע רגשות הקיפוח אשר מהן סבלה שרה, מריבות שערערו את שלום הבית שלנו וסיכנו את אחדותו.

מעולם לא הבנתי את הסיבות לרגשות קיפוח אלה, הרי אנחנו כל כך אהבנו אותה ולי הייתה הרגשה שכל המשפחה כמוני גם תמיד מפנקים אותה אז מניין נבעו רגשות הקיפוח האלה? לימים, תליתי אותם בעודף של רגשנות באופייה של שרה. בכל מעשיה ובהתייחסותה לחיים תמיד שלט הרגש בכיפה. כשם שעמדה בראש המאבק למען הנוער העובד, כך גם לחמה למען החולים הסובלים והיתומים וכך גם טיפחה את הרגש הזה גם לגבי עצמה ולגבי יתמותה.

סבל רב נגרם לשרה מאז עזבה את ביתנו, סבל שבא במנות כה גדולות וקשות. בחוויותיה ובמלחמותיה הרבות שבאו לידי בטוי בספרה "תמיד אחות" מלחמות וחוויות ועבודה ללא לאות כאחות.

חדשים בביתנו

בכל חודש ואולי בכל שבוע באים אלינו לניסיון,
דיירים חדשים, באים לנסות, לבדוק ולבחון.
מסתובבים מגששים ומחפשים היכן ימצא מקומם,
גם במועדון, גם בחדר האוכל ובכל אשר בבית קיים.
אם התמזל מזלם והשמש זורחת ומלבבת,
ולקראתם פרצוף חביב ומחייך ויד תומכת,
אז, מה טוב ומה נעים גורלם.
אך אם השמיים קודרים והפרצופים נזעמים,
האווירה קרירה ולאן שפונים מרגישים דחויים.
אז, קשה לנחש מה צופן עתידם.
צירוף מקרים זה חורץ לרוב את דינם בביתנו,
במקרה הראשון להישאר ולחלוק גורלם עמנו,
ובמקרה השני להמשיך בחיפושים גם אחרינו.
מה חבל, הן בידינו הדבר, הרי גם אנו רוצים
בית מלא ומתפקד לטובת כל המעוניינים.
אכלוסו של הבית ורמתו הם אינטרסים משותפים
להנהלה ולנו הדיירים – לכן, רצוי שנעזור לקולטים.
כל אחד יכול לעזור, מי בעזרה ממשית ומי בעצות טובות.
ומי שאינו יכול לעזור בשני אלה, בחיוך ובסבר פנים יפות.

ההרצאות שלנו

בתכניה כתוב היה: "הרצאה: בנושא בעיות וקושי בראייה בגיל השלישי ודרכים לפתרונן". ההרצאה הייתה דלילת תוכן ועמוסת פרסומת מסחרית. הרצאה של אופטומטריסט ללקוחות פוטנציאליים מבין דיירי הבית. התעמולה הבטיחה: בדיקת חינם, וטפולים שיעשו במומחיות ובמחירים זולים. וכמו כן זכוכיות מגדילות ואביזרים שונים אחרים.

בתכניה כתוב היה: הרצאה בליווי סרטים, אתרי מרפא ונופש בסלובניה, סלובקיה וצ'כיה. למרבה הצער, גם זו לא הייתה הרצאה אלא פרסומת של חברת נסיעות ותיירות לרכישת לקוחות פוטנציאליים שיבואו אל משרדיה להרשם לטיול או למסע הבראה במעיינות המרפא אשר הם מייצגים בארץ.

אני סבור, שיש מקום להרצאות כאלה בביתנו, אך אין מסעי פרסומת אלה יכולים לבוא במקום הרצאות ואינם צריכים להופיע בתכניה במדור של הרצאות. זה מאד מאכזב כשאתה בא להרצאה ויש לך רצון והכנה נפשית לשמוע, להשכיל וללמוד ובמקום זה אתה זוכה לדברי תעמולה ופרסומת זולים של פירמה זו או אחרת שמטרתה רכישת לקוחות מקרב אוכלוסיית ביתנו.

עדנה ויהודית בבקשה, הרצאות אלה מן הראוי שתופענה בתכניה תחת הכותרת מדור פרסומי. לעניות דעתי, עליכן להקצות להן שעה מסוימת משעות היום, אך לא את שעת ההרצאות. כפי שניתן בבית זה מקום וזמן מפעם לפעם לבזרי מכירות.

למעשה התקיימו השבוע רק שתי הרצאות הראויות לתואר זה. הרצאת בילי שביט בתנ"כ והרצאתו של העתונאי ניסן גן מור בנושא אקטואליה. אך מה חבל שגם בהרצאות אלה - חלק ניכר מזמנה של ההרצאה מתבזבז על בעיות של מציאת מקום למאחרים, כי האולם קטן וצר ולא ניתן להגיע למקום הישיבה מבלי להפריע. בעיה הגורמת למרצה להפסיק את הרצאתו כל כמה דקות. חלק נוסף מהזמן מתבזבז על בעיות הרמקול וההגברה, בעיות המקרן לשקופיות וחלק נוסף מתבזבז בגלל המזגן שמקרר חלק מן האולם שעה שחלקו השני סובל מחוסר אויר ומחום. ואז חלק מהיושבים מוותרים ועוזבים את האולם. ואכן אין פלא שמסיבות אלה, אנשים נמנעים מלבוא להרצאות. חלק מהדיירים אינם ניידים ואינם יכולים לצאת מהבית לחפש ספוק רוחני בחוץ, למה נגזר עליהם רק לפהק או לשחק כל היום בקלפים? במקביל למציאת פתרון הולם לאולם יותר נוח, רצוי שיהיה אדם מומחה לבעיות הגברה וחשמל שיכין את האולם לפני כל הרצאה וימצא במקום כדי לתקן כל בעיה שעה שהיא מופיעה.

פול גוגן 1848 – 1903

3 מאי, 1999

פול גוגן היה אחד הציירים הצרפתיים המפורסמים. הוא מרד באימפרסיוניזם ויצר כיוון חדש לציור בןזמנו בן 23 היה סוכן בבורסה של פריס והיה מבוסס כלכלית, אדם בעל משפחה ומעמד בעירו. בגיל 35 עזב לפתע הכל, את אשתו וארבעת ילדיו ואת מקום עבודתו. לאחר נידויו ממשפחתו ומהחברה הוא התמסר כל כולו לציור. לאחר שהייה קצרה בחברת וואן גוך בדרום צרפת עבר לטאהיטי ולסירוגין גם לאיי המרקיזים, חי שם בין הילידים והירבה לציירם בתמונותיו. בתמונותיו מתקופה זו ביטא גוגן את רגשותיו בכתמי צבע גדולים ושטוחים בצורות פשוטות והרכבי צבע חיים ונעימים לעין. בשנותיו האחרונות היה חולה מאד אך המשיך לצייר עד יום מותו.

לתשומת לב הבנות: סיבות רציניות ומשכנעות

למה כדאי לכן הבנות לרקוד עם בן זוג ישיש ולא עם צעיר?

א. הרקדן הצעיר הוא חסר סבלנות, פזיז ומשולהב, למרות שאינו מהיר ממך, הוא רוטן ומקטר כי הוא תמיד משוכנע שאת איטית ומפגרת אחריו. הישיש לעומתו רוקד מתון ושליוו, כשאת רוקדת אתו את יכולה בלי חשש להספיק אפילו לפלרטט עם הרקדנים שכנייך, מימין ומשמאל. ואם את החלטית ולבך רחב, את יכולה אפילו תוך כדי רקוד לעצום עיניים ולחלום על השלישי שהשארת אי שם בבית.

ב. הצעיר כבן זוג, תמיד המוביל, תמיד המנחה ואת חייבת לפזז ולכרכר סביבו כגדיה לפי חלילו של הרועה. אצל בן הזוג הישיש המצב הפוך כאן את המובילה ואת המנחה, ואת מסובבת לו לא רק את הרגליים אלא גם את הראש, וכל הערב הוא כרוך אחרייך מנתר ומקפץ ונגרר בעקבותייך כפעוט הצמוד לסינורה של אמו.

ג. ברוב המקרים הצעיר גבוה ממך ומביט אלייך מלמעלה למטה, אם הוא בכלל מביט עלייך, כי למעשה לרוב הוא מביט מעלייך אל שכנתך הקרובה, כידוע הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. ואילו הישיש לרוב נמוך ממך כי משאן הכבד של השנים המונחות על כתפיו הנמיכו את קומתו. וגבו הכפוף מאפשר לך אם באת לריקודים עייפה ומצוברחת להניח את ראשך המשועמם על גבו הכפוף כעל משענת רפודה ולנוח תוך כדי רקוד שקטה ורגועה. אין פחד, קצבו המתון ותנועותיו האיטיות לא יעירו אותך תוכלי לחלום כמה שתרצי ועל מי שתרצי.

ד. לצעיר יש תלתלים זהובים או בלורית שחורה שאינם מביאים תועלת לאיש פרט לגאווה ורברבנות נעורים. לעומתו, לישיש לרוב ישנה קרחת גדולה וחלקה, ואת יכולה בנקל לתקן את תסרוקתך או לצבוע את שפתייך בעזרת דמותך הנשקפת מתוך קרחתו הנוצצת והמבריקה כראי. ובמקרה שקרחתו מכוסה בפלומה לבנה כשלג אז מה טוב, כי אז יכולה את לשפשף בפלומה עדינה ורכה זו את ציפורנייך היפות ולהבריקן עד לפוליש מבהיק ונוצץ.

ה. בשעה שיענקלה מדריכנו הנערץ נותן הוראה: "סבוב לחץ" או אז אינני מקנא בך אם בן זוגך הוא צעיר ונמרץ, כי כדי למלא את ההוראה ככתבה וכלשונה נאמנה - הוא עשוי למעוך לא רק את שמלתך היפה אלא גם את קרבייך. אך אם מזלך הטוב שפר עלייך הפעם ובחלקך נפל בן זוג ישיש הסיבוב יהפוך לפנייה מזדחלת איטית ועדינה, והלחץ יהפוך לליפוף מעודן וקידה קלה כבמינואט צרפתי מימי לואי ה - 14.והפרט החשוב ביותר, הן קרבייך יישארו במקומם ובתקינותם ואפילו שמלתך היפה לא תמעך ולא תתקמט.

ו. בעיה רצינית וחשובה מאד - הצעיר לעתים קרובות אינו מופיע בזמן ומשאיר אותך בציפייה ארוכה וכואבת והתירוצים הנשפכים משרווליו לא יספרו מיני רוב: כדור סל בטלוויזיה, שעות נוספות בעבודה, בייבי סיטינג אצל הדודה של הסבתה, ושיא החוצפה, כשהוא נעתר לבקשת אשתו חסרת-הטקט שמגייסת אותו ללכת אתה לחתונה משפחתית דווקא בערב שלריקודי עם. ועוד כהנה וכהנה תירוצים ואמתלות חסרות טעם. הישיש לעומתו, אף פעם אינו מחסיר הוא תמיד מגיע בזמן ומחכה לך בסבלנות אין קץ ואף פעם אין לו טענות כלפייך ובשעה שאת מגיעה יברכך ב"ברוכה הבאה" באושר ובשמחה גלויים ללא כל תרעומת וכעס.

ז. וסיבה אחרונה וחשובה: כאשר בעלך שנשאר בבית להשגיח על הפספוסים ואת מלאת דאגה כי הרי ידוע לך שלבו אינו כל כך שלם עם הריקודים שלך. מה טוב ומה נעים אם יכולה את בערב כזה לטלפן הביתה ולאמר בשמחה: "מוישלה יקירי אין לך מושג עם איזה ישיש אני רוקדת - אני מבטיחה לך שאפילו אם הוא עדיין זוכר שאי פעם רדף אחרי בנות -אך אין לי צל של ספק שכבר מזמן שכח מדוע ולמה עשה זאת.

ובכן בנות אחרי השמעת שבע סיבות משכנעות אלה האם יהיה זה פלא, אם אחרי לילה של התלבטויות ופקפוקים, כבר מחר בבוקר תצא משלחת של בנות למסע גיוס נרחב של קשישים וישישים מכל בתי האבות. אשר בסביבה הקרובה והרחוקה על מנת לספק את הדרישה הגואה של כל הבנות בעלות ההגיון הבריא,בנות היודעות להבדיל בין טוב לרע.

ועתה הרשו לי לפנות לבני התשחורת שבינינו אני פונה אליכם ומקווה שלא נפגעתם מדברי אל הבנות. אך אם מי שהוא בכל זאת נפגע, אני מודיע לו בפני כל חברי החוג כי למרות שכה טוב ונעים להיות ישיש ולמרות כל הזכויות וההטבות המובטחות לקשישים בעולם הזה, כולל הכניסה החופשית לשני הגנים הלאומיים השוכנים במרומים: דהיינו גן העדן ופרק השעשועים המכונה גיהינום. אני מצהיר בזה קבל עם ועדה שאשמח להתחלף אתו, בגיל ובצבע השער, בכל עת שירצה בכך. בינינו לבין עצמנו, בעידן שבו הופכים זכר לנקבה ובו משתילים לחולה לב חדש למה לא יוכלו להשתיל למעונין בכך גיל חדש, ולהפוך ישיש כפוף גב ושבע שנים - לעלם צעיר זקוף קומה ורענן*

(מוקדש בהוקרה ובתודה לכל הרוקדים וליענקלה המדריך)

אילו ידעתי

אילו אפשר לי לדעת מראש את יום מותי - הייתי לפתע פתאום מרגיש בכל אותם פרטים ואירועים הרומזים לי את החיים. להתעורר לבושמו של בוקר אחרי ליל גשם אביבי, ללעוס מלוא הפה תפוח עץ אדמוני ועסיסי, להחזיק בידי שושנה וורודה בעוד אצבעותי מלטפות את עלעליה הרכים, להאזין לקולה של מוסיקה המנוגנת בשתי ידיים, רק עשר אצבעות, המסוגלת להעלותני לגבהים מעבר למגבלות של מקום וזמן, להקשיב בעיניים עצומות ללא שמץ של קנאה שידיים אחרות הן המנגנות ולא ידי אני. לעבור דרך האחו, להאזין לשקט ולחיים הרוחשים סביבי שעה שהשמש שולחת את קרני חומה המסתננות מבין ענפי העצים ועלה נושר מטה אל האדמה עיני מסתכלות בשמיים התכולים ורגלי נטועות בתוך הבוץ הטובעני, ואני זועק אל השמיים "!אלוהים מה יפים החיים

תורגם מאנגלית על ידי יגאל

שכונת בורוכוב

24/09/02

אני זוכר את השכונה בימיה הראשונים, כפי שהייתה לפני עשרות שנים, שעה שנוסדה ומשפחתי נכנסה לגור בה, אני צופה בה, כאילו מבעד למסך ערפל, כל בתיה קוביות קטנות עלובות בנות שני חדרים זעירים ומטבחון, עם גגוני רעפים רעועים, החצרות פרוצות, אינן מגודרות ובהן עשבי בר וקוצים.

ברחובות השכונה עזובה רבה, לאורכן של רחובותיה תעלות פתוחות להעברת צינורות מים, אם כי מים עדיין לא זרמו בהם. את המים היינו מקבלים מעגלון שהביא מים בחביות וחילקם לתושבים. במצב זה היה על בני השכונה להשתמש במים ולטפל בהם בזהירות ובחסכנות רבה. קודם כל היו משתמשים בהם לשתיה ובישול, רחצה וניקוי, אח"כ לכביסה ולשטיפת רצפות, ואם עוד נותרו מים היו גם משקים את הצמחים המעטים שבגינה.

מיקומה של השכונה: בדמיוני הילדותי היה זה נוף טבע מקסים. השכונה הייתה מוקפת בגבעות וואדיות לרוב, שבחורף זרמו בהם מים רבים ובאביב ובקיץ צצה בהם שיפעת צמחייה ענפה של פרחים ושיחים.

התחבורה: מרבית תושבי השכונה היו עובדים בתל אביב וזקוקים להסעה הלוך וחזור יום יום, אך התחבורה הייתה צולעת. למזלנו היו בשכונה גם כמה בעלי עגלות והם הסיעו את חלק מבני השכונה העירה. לנו ילדי השכונה התמזל מזלנו ואחד העגלונים רצה להסיע רק את הילדים והוא עשה זאת במסירות רבה.

השמירה: היות שהשכונה הייתה מבודדת ובסביבתה פרדסים וישובים ערביים בעיית הביטחון הייתה רצינית וחשובה. אני זוכר את השומר הראשון שהיה בן העדה הקווקזית רכוב על סוסה במדים הלאומיים של ארץ מולדתו, חמוש ברובה ציד וחרב פרשים. אנחנו ילדי השכונה הערצנו אותו וליווינו אותו תמיד במבטי קנאה וערגה. אחריו שמר יעקב פיינברג שגם הוא היה דמות מיוחדת במינה והרבה מבני השכונה כבדו והעריצו אותו.

היום, השכונה שלנו, מלאת החן והרומנטיקה, השכונה האהובה והקטנה כבר אינה קיימת. הוואדיות נסתמו, הגבעות יושרו, ובמקום השדות, העמקים והגבעות שנעלמו - צצו כבישים ובנייני ענק. העיר גבעתיים שנולדה וגדלה על תילה של השכונה שלנו, בלעה את שכונת בורוכוב ללא הכר. גבעתיים הפכה לעיר ששמה הולך לפניה באיכות חיים גבוהה ובאוכלוסיה מובחרת. אך לדעתי, כל היפה והטוב שבגבעתיים נובע ממורשתה של שכונת בורוכוב הקטנה, הצנועה והמתוקה של הזמנים ההם.

לוח השנה

מעניין לדעת מהו לוח השנה, למה נוצר ואיך? הלוח נוצר כדי לחלק את הזמן לימים, שבועות, חודשים ושנים בצורה מדויקת. האנושות החלה להשתמש בלוחות לפני כ- 4000 שנה, דהיינו 2000 שנה לפני הולדתו של ישו. הלוח העברי הושפע מהלוחות העתיקים ובעקר מהלוח הבבלי. מרבית הלוחות שייכים לעמים או לדתות שונות ומסתמכים על השמש או על הירח או על תאום בין השנים. לוח הירח מסתמך על תנועתו של הירח ויחידתו היא החודש הנמשך ממולד ירח אחד עד למולד הבא. בלוח זה משתמשים בעקר בארצות הים התיכון. בארצות הצפון אשר בהן לפעמים אין רואים את הירח בגלל עננות ומזג אויר חורפי מסתמכים על השמש. בלוח העברי המבוסס על הירח, אורך החודש הממוצע הוא 29 יום, 12 שעות, 44 דקות ו - 3 שניות. היות שאורך השנה הוא כ - 12 חודשים + 11 יום. ולכן עליו להתאים את עצמו לשנת השמש בכל שנה רביעית ע"י הוספת חודש 13 שהוא אדר ב. הלוח המוסלמי הוא גם כן ירחי ו- 12 חודשיו מהווים שנה שארכה 354 יום אך היות שאין לו כל קשר עם שנת השמש לכן החודשים נעים לאורך כל השנה, ולדוגמא: חודש הרמדן יכול להיות פעם בקיץ, פעם בחורף, פעם באביב ופעם בסתיו. וכמוכן גם החגים. לנוצרים יש לוחות שנה שונים: הלוח היוליאני שאומץ ע"י יוליוס קיסר הינו קדום יותר בראשיתו היה בן 10 חודשים, ולכן חודשיו האחרונים נקראו: אוקטובר בלטינית השמיני, נובמבר התשיעי, ודצמבר העשירי. הלוח הגרגוריאני שהוא דומה ללוח היוליאני ומבוסס כמוהו על שנת השמש הוא הלוח הכללי של רוב מדינות העולם לאחר שהוכנסו בו תיקונים והתאמות. בשנת 1954 הוצע ע"י ארגון האומות המאוחדות לוח שיחל ב1- לינואר והוא יהיה גם יום א' בשבוע השנה תכלול 13 חודשים, כל חודש יכלול בדיוק 4 שבועות דהיינו 52 שבועות שיחד יהוו 364 ימים ועוד יום אחד בשנה שיהיה היום ה- 365 של השנה. יום זה יהיה עצמאי ללא שייכות לחודש או לשבוע ויקרא יום סיום השנה. לוקט ע"י יגאל אריאלי.

נצנוצים באפלה

אני יושב ליד ערסלה של דבורה ולבי כואב. הרהורים, על אכזריותו של הגורל אל זקנים וחלשים, בזמן שהם זקוקים לכוח, שעה שבני משפחתם וילדיהם עזבום והם נשארים ערירים ובודדים, דווקא אז בריאותם וגם כוחותיהם נוטשים אותם.

לבי צוחק ובוכה לסירוגין. המראות החולפים על פני עגומים ומעלים גיחוך כאחד.

השכנה של דבורה - במצב, ללא ספק גרוע ממצבה של דבורה. היא כל הזמן בוכה בקול רם ופניה מעוותות מכאבים אך צעקותיה חד וגוניות ואינן משתנות, אין בהן עליות או מורדות ואינן פוסקות לרגע. הן גורמות לאדישותו אינן מעוררות חמלה ואף לא תשומת לב. איש לא בא לבקר אותה. מעולם לא ראיתי שיושבים לידה. האחיות מסיעות את עגלתה לפינה, ומשם היא מיללת לכל הכוונים.

ושכנה אחרת אישה צעירה, בתווי פניה עדיין שיירי יופי של ימים עברו, ימים טובים יותר, שיירים שהמחלה הקשה עדיין לא הצליחה לטשטש ולמחות. לידה יושב בעלה, אדם צעיר לימים אולי בשנות הארבעים. הוא יושב ליד הימים שלמים בכל שעה שאני בא הוא כבר שם וכשאני עוזב הוא עדיין יושב משתדל לדובב אותה ומנסה להוריד אותה ולהפעיל את שרירי גופה השונים. אך ללא הועיל. הוא יושב ובוכה ואינו יכול להבליג. תמיד הוא בא לבדו. הם גרים בכפר, מכרים ובני משפחה מתקשים להגיע בגלל המרחק. כעבור כשלושה חודשים, החלה לבקר אותה חברתה הטובה מימי נעוריה, חברה שלמדה אתה יחד בגלות, בעיירת הולדתן בפולניה. עקב סכסוך רציני בין שני הגברים אינה יכולה לבקר את חברתה כאשר בעלה נמצא במקום. כשהיא רואה אותו היא מסתלקת.

אינני יודע איך ומתי נפגשו? האם קרה זה כאן, ליד מיטתה או במקום אחר, אך כעבור חודשיים החלו לבוא לביקורים יחדיו ולפי מראה פניהם לא נראו כשונאים זה לזו, נראו יותר כשותפים לצער, היו יושבים ומשוחחים ונאנחים, מדי פעם שולפים מטפחות ומוחים דמעה תוך אנחת כאב וסבל. והנה להפתעתי הרבה, בזמן האחרון, פסקו הביקורים ושכנתה הצעירה של דבורה שוכבת לבדה ואיש אינו מבקר אצלה, לא החברה הטובה ולא בעלה. שניהם בבת אחת הפסיקו לבוא.

השבוע פגשתי בו ברחוב הייתה לי הרגשה שהוא רוצה לחמוק ממני אך נפגשנו פנים אל פנים על אותה מדרכה והוא לא יכול היה להתחמק. הוא החל מיד מתנצל כאילו האשמתיו על שאינו מבקר אצל אשתו. הוא עבר לגור עם חברתה הטובה של אשתו הם מאד אוהבים, והיא זוגתו החדשה אינה מרשה לו לבקר את אשתו החולה ומאיימת לנתק את הקשר עמו באם ייוודע לה שהוא מרבה לבקר אצלה. לכן הוא בא לכמה רגעים אחת לשבוע. ״מה לעשות אשתי הרי כבר לא תבריא לעולם ואותה, את חברתה אני כל כך אוהב. האמין לי זה לא קל, כל המשפחה החרימה אותי, אך מה לא עושים בשביל קמצוץ של אהבה.״

שכנה שלישית: צעירה בת עדות המזרח, פנים עדינים ויפים שער ארוך ומתולתל, שחורת עיניים, בקצור עלמה יפיפייה. נראית בריאה לחלוטין. לולא הישיבה הנוקשה של שעות ללא תנועה וללא תזוזה, כשפניה מופנות קדימה ומביטות אל נקודה אחת בלבד. בעלה אדם הנראה כמבוגר ממנה בכמה שנים בא לבקר, מחזיק בידה מנסה ללטף וגם לנשק אותה משתדל לדובב אותה, אך היא כמו פסל ממשיכה לשבת ומושכת את ידה ממנו ואינה מקשיבה לדבריו. אולי גם אינה מבינה אותם. הוא מתעייף ומפסיק לשדל אותה ולבסוף עוזב ברוב ייאוש. מחזה החוזר יום יום, אך הבעל אינו מתעייף וממשיך לנסות ללא הצלחה. מחזה מייאש וקשה אפילו למשקיפים מן הצד.

אינני יודע כמה זמן עבר מאז הוכנסה לבית החולים בכל אופן נראה לי כחצי שנה והנה בזמן האחרון להפתעתי גם הוא יושב בכיסא גלגלים ונמצא באותו בית חולים אך במחלקה אחרת ובא לבקר אותה בכיסא גלגלים והריטואל הקודם נמשך. הוא עושה מאמצים אך לא מצליח ללטף את ידה לנשק את פניה ולדובב אותה.

בהגנה

פרק י״א 2000.6.2

עוד בהיותי תלמיד בגימנסיה הרצליה, ילד שובב, אולי בן 14 אינני זוכר בדיוק, באחת ההפסקות ניגש אלי חבר מכתה יותר גבוהה, שם לי פתק ביד ולחש לאוזני: קרא בשירותים וקרע לגזרים, השלך לאסלה והורד את המים כך התקבלתי לנוער ההגנה. בשעות אחה"צ בערבים ובשבתות עברנו אימונים. למדנו קפ"פ )קרב פנים אל פנים( למדנו להשתמש באקדח, ברימוני יד ותרגילי מלחמה שונים. ביחד עם כמה מחברי הצטרפתי גם ל"ארגון משוטטי ארץ ישראל" שבו למדנו נווטות וסיירות, קריאת מפות ותורת התמצאות בשטח בתנאי יום ולילה. היו לנו מדריכים רבים, מביניהם זכורים לי: זאב ווילנאי אביו של אלוף מתן וילנאי, יוסף ברסלבסקי והד"ר שלם מהאוניברסיטה העברית בירושלים

על חברות ב"הגנה" אסור היה לגלות לאיש, הכל נעשה בסודיות, אפילו להורי ולאחי אסור היה לדעת. אוזנה של הבולשת הבריטית והשוטרים הערבים הייתה כ רויה ומלשינים לא חסרו וצריך היה להיזהר לשמור על חשאיות ולנצור את הלשון. עסקנו גם בשמירה וגם בקשר ואספקה בין המחלקות של החברים המבוגרים יותר

לימים גם אחי התגייס ושרת בחיל האתתים ואני אז כבר עברתי לתחבורה ומוניתי לקצין תחבורה. אינני זוכר מה הייתה הסיבה אולי כי היה כבר קרע גלוי בין הישוב העברי ושלטונות המנדט, עוד שמרנו על סודיות כלפי חוץ, אבל בין חברי ההגנה לבין עצמם הסודיות התרופפה ורבים הכירו זה את זה

כאמור הייתי אז קצין תחבורה. כבר גרנו בגבעתיים והייתי סגן מפקד אזור תחבורה תחת פקודי היו כמאתיים בעלי מכוניות מהם כשליש מכוניות משא והשאר פרטיות.

גם כאן בגבעתיים, בנוסף לתפקידינו בתחבורה היינו מתאמנים בשימוש בנשק במקומות שונים בסביבותאזורנו, בגבעת שמואל לפני היווסדה, ברמת אפעל בהיות ה עדיין קבוץ של הבחרות. כמוכן שמרנו בלילות בתורנות לילה אחד כשסיירנו בוואדי שבין גבעת קוזלובסקי לפרדסים הערביים שגבלו בכפר סלמה הערבית גילינו שלושה ערבים חמושים אחד בחרב ארוכה ושני האחרים בשבריות. עצרנו אותם, כשראו את הרובים שבידינו הרימו ידיים ומיד וללא בעיות נכנעו. מסרנו אותם לממונים עלינו ביחד עם החרב הארוכה, את השבריות השארנו לעצמנו כמזכרת לפגישתנו עם האויב. בחגים ובאירועים חגיגיים נתבקשתי ע"י מפקדי לעזור לו כ"תרבותניק" של גדוד התחבורה בארגון המסיבות וההופעות. בתפקיד זה צריך הייתי מפעם לפעם לגייס אמנים זמרים ושחקנים. כך הכרתי אז את יפה ירקוני כילדונת ששרה בבית הקפה של אמה. את שייקה אופיר וכל צוות הצ'יזבטרון. את שמוליק סגל, את המלחינים אלכסנדר סשהארגוב ושמוליק פרשקו, את אסתר גמליאלית ועוד הרבה מהשחקנים של הזמנים ההם.

בין שאר תפקידינו היה עלינו לגייס ולטפל במכוניות ובנהגים שיצורפו לשיירות שעלו לירושלים הנצורה.

היה זה תפקיד קשה מאד כי אחרי פעולות אלה, כמה מהם חזרו הביתה פצועים ובכמה מקרים לא חזרו בכלל

לפני קום המדינה, אחי ואני כחברי הגנה וותיקים נתבקשנו להדפיס בבית הדפוס שלנו הדפסות שונות עבור ההגנה. וכך, בלילות לאחר שהפועלים הלכו הביתה, היינו חוזרים לדפוס ומדפיסים מפות סודיות על מיקומם שלסליקים ובתי מלאכה לנשק, מפות של מחנות אימונים וכן חוברות למוד להקמת בצורים. כנראה שמי שהוא הלשין, ובוקר אחד הגיעו אל משרדי הדפוס שהיו בתל-אביב. פלוגת טנקים ומשוריינים של הצבא הבריטי, בראשם שני קצינים גבוהים, אספו אותי ואחר כבוד הושבתי בין שני הקצינים כשמאחורינו חיילים חמושים ושיירה שלמה של מכוניות משוריינות. הגענו אל בית הדפוס שנמצא אז בשכונת אבו-כביר בפאתי יפו וכאן נערך חיפוש ארוך ומדוקדק שלמזלי הגדול לא הושלם, כי במקום מפות מצאו המחפשים פלקטים והדפסות צבעוניות של בחורות ערומות שהיו פרסומות ואריזות של קונדומים. צילומים אלה והבחורות הערומות כל כך הפתיעו ושבו את לבם של החיילים שכעבור סערת הרוחות ולאחר שכל אחד מהם הצטייד בדפים רבים של בחורות ערומות נגמר החיפוש.

עם קומה של המדינה קבלתי הוראה לעזוב את התחבורה ולעבור לחייל אחר, היה זה חיל עזר שנקרא שמו"צ שרות מפות וצילומים.( כאיש דפוס צורפתי לדפוס הצבאי שהדפיס את המפות. החייל הזה היה עושה צילומי אוויר שלשטחי הארץ וגם של שטחי האויב ואנו בדפוס היינו מדפיסים מפות אלה בשביל צבא ההגנה לישראל. אחד המומחים שלנו הפך מפות אלה שהיו מודפסות על ניר למפות גבס טופוגרפיות. בשרות זה הוחזקתי כאיש מילואים זמן רב ואחריתום תקופת הגיוס נתבקשתי להישאר בשרו ת, ועשיתי בו עוד חמש שנים נוספות.

תיאטרון גולדפאדן

החודש לפני 123 שנה, באוקטובר 1876 הוקם ברומניה התיאטרון העברי המודרני הראשון בשם תיאטרון גולדפאדן. אברהם גולדפאדן - משורר אידיש ומלחין נחשב לאבי התיאטרון היידי, נולד וחונך באוקראינה, למד בגרמניה גרמנית ואח"כ למד גם עברית. ב- 1862 פרסם את ראשוני שיריו העבריים ולאחר מכן פרסם פזמונים רבים בעברית ובאידיש. ב- 1876 הצטרף ברומניה ללהקת משוררי ברודר ששרה שירים באידיש ובתוכם גם את שיריו. ביחד אתם הקים בעיר יאסי את התיאטרון האידי הראשון. אחרי הצלחותיהם הראשונות הם עברו לבוקארסט ואח"כ לאודיסה. הופעות הלהקה זכו להצלחה רבה בכל רחבי רוסיה. ב- 1883 אסרה ממשלת רוסיה הופעות באידיש ולכן היגר התיאטרון בראשותו של גולדפאדן לפאריז, ללונדון ואח"כ לניו-יורק. ממחזותיו הידועים: "דער שמענדריק", "צווי קוני לעמעלס", "המכשפה", "שולמית", "מרד ברכוכבא" ועוד רבים. בסה"כ חיבר גולדפאדן כ- 60 מחזות. חלקם מוצגים ואהובים על קהל דוברי אידיש בעולם כולו עד ימינו. אברהם גולדפאדן נפטר בניו-יורק בשנת 1908. בן 68 היה במותו.

המשפחה

שלושה דברים יקרים ביותר לכל אדם, באשר הוא שם. והם: ארץ מולדתו, תורתו ומשפחתו.

האושר:

האושר הוא מצב רגשי המופיע לרוב כשאינך מצפה לו. אנא אל תחפשו במרחקים, בארצות ניכר, חפשהו רק כאן. כי רק פה בין בניך בנותיך ורעייתך, בחיק המשפחה שלך. רק פה הוא שוכן, ורק כאן תמצאנו.

תמי המתוקה שלנו

כאילו מבעד לצעיף דק של ערפל צצה ועולה תמונה מנבכי העבר הרחוק: בוקר בהיר ויפה של אחד מימי חודש פברואר, 1943 אני מחנה את מכוניתי הקטנה ליד שער בית החולים "אסותא" ונכנס למחלקת היולדות, כולי אחוז חיל ורעדה, מפחד האחריות של המעמד והרגע, ידי רועדות כשהאחות שמה בהן חבילה קטנטונת עטופה בשמיכה לבנבנה, ולה רק פתח אחד קטן ומתוכו מבצבץ ראשה המתוק של בכורתי הקטנה, וראה זה פלא היא אינה בוכה, היא מחייכת אלי ואל כל הסובב אותה. אחרי רגעים מספר מגיעה גם דבורל'ה נתמכת ע"י אחות שניה, והפנים שבחבילה מחייכות גם אליה.

אנו גרים אז ברחוב אליעזר בן יהודה ע"י רח' קרן קיימת בבית בן ארבע קומות, בדירה קטנה צמודה לחצר הבית, אני מגדר ליד דלת הכניסה שלנו חצר-לול קטנה, ושם על שטיח שפרשה דבורהל'ה מתחת לשיח רב עלים, תמי כל היום משחקת.

יום יום, כל השכנים היורדים לחצר, עומדים ליד הלול ומשחקים איתה, והיא אל כולם מוחה כפיים, מדברת וצוחקת בשפת יצורים בני כמה חודשים. באותו בניין גרה משפחת מרדכי קושניר. ושתי בנותיו הלומדות כבר בבית ספר אוהבות מאד את תמי ומשתדלות בכל יום לבלות זמן מה אתה. הבת הבכירה מחברת לכבוד תמי שיר ושתי הבנות שרות אותו בדואט למחיאות הכפיים של אלה הנמצאים בחצר ולתמיל'ה שלצלילי השיר רוקדת וקופצת בתוך הלול. לעתים די קרובות קורה, שכמעט רוב בני הבית עומדים סביבה, ומשחקים עמה.

אידיליית החצר מסתיימת יום אחד, כאשר תריס עץ כבד נפל ממרומי הקומה הרביעית אל החצר במרחק של סנטימטרים ספורים מהלול של תמי. דבורה ואני המומים, הסתובבנו בבית כמשוגעים כשבמוחנו מנקרת המחשבה המזעזעת מה היה עלול לקרות. דבורה מסתובבת בבית מבוהלת ובוכה ואני לא יכול לחזור לעבודה, שנינו מתנהגים כסהרורים.

אודי נולד, ואנו עוברים לגור בביתנו הקטן בשכונת בורוכוב, תמי כבר בת שלוש ואולי ארבע, מתרוצצת כל היום בחצר הגדולה שלנו ויש לה כבר כמה חברות וחברים מבין ילדי השכנים. תמי בגן של מנוחה מצטיינת בשירה ובריקוד והיא כבר בת חמש.

לתמי חברה קרובה בשם אסתר ולאודי חבר בשם אלכס שכולם קוראים לו עולש. עולש שונא בנות מרגיז ומציק להן. הוא מגייס את אודי לעזרתו ושניהם משתדלים מפעם לפעם להרגיז את הבנות, אך מסתבר שלתמי וחברתה אסתר שהן יותר מבוגרות, יותר קל להעניש את הבנים ואז עולש לפעמים מנסה אפילו את כוח הזרוע אך תמי ואסתר מלמדות אותו לקח והוא לא מנסה יותר להטריד אותן.

תמי כבר חברה בנוער העובד והולכת מדי שבוע לפעילות למועדון בגבעתיים, היא חוזרת מהמועדון בשעות מאוחרות ואנו נלחמים אתה שתחזור יותר מוקדם - ללא הצלחה. לטענתה, כל חברותיה חוזרות באותה שעה והרי אין הגיון ויותר מסוכן שתחזור בעצמה מאוחר בלילה. מפח נפש ראשון לילדה קטנה ונאיבית. הימים חולפים, שנה עוברת. דבורה, תמי ואני נוסעים לאיזה קיבוץ, נדמה לי שהיה זה בעמק יזרעאל. היה עלי להסיע את תמי למחנה עבודה, למשימת ההתנדבות של הנוער העובד לעזרת הקבוצים. מאחר שתמי אחרה להגיע למקום ההסעה הכללי, נאלצנו להסיעה ברכב הפרטי שלנו למחנה. כנראה שנסענו בדרך קצרה יותר והגענו לקיבוץ לפני האוטובוס שהסיע את הקבוצה כולה. כשהגענו למזכירות והודענו על בואה של בתנו ועל הגיעם של יתר המתנדבים ממועדון הנוער העובד בגבעתיים, שמענו את החבר שיצא מהמזכירות צועק בקול רם לחברים שעמדו ליד המזכירות: "חברה, הארבה הגיע!" גם תמי שמעה זאת ואני זוכר איך דברים אלה גרמו למפח נפש בלבה של ילדה שהאמינה אז בהתנדבות וחשבה שחברי הקיבוצים מקבלים את המתנדבים הצעירים בשמחה ובהערכה ולא בזלזול.

תמי אוהבת לרקוד, היא מצטרפת לקבוצת רקדנים מתוך הנוער העובד שרוקדים בלהקת "הפועל" בהדרכתו של יואב אשריאל. תמי אחת הרקדניות הבולטות ולכן כשהקבוצה מתכוננת לנסוע להופעות בחו"ל – היא כלולה ברשימת הרקדנים המומלצים לנסיעה, אך דבורה ואני נבהלים ומחליטים לא להרשות לה לנסוע עם הקבוצה, היות שלדעתנו היא עדיין צעירה מדי למסע כזה רחוק מהבית ומהמשפחה. אולי היה זה משגה?

תמי כבר לומדת בסמינר למורות וגננות בגבעת השלושה, עליה להחליף כמה אוטובוסים כל בוקר כדי להגיע לסמינר בזמן. אני מסיע כל בוקר את אבי אל הדפוס מרמת חן הנמצאת בכיוון הנגדי לגבעת השלושה, לכן אינני יכול למרות רצוני להסיע את שניהם. יום אחד אני מחליט להביא את תמי לסמינר ולבקש מאבא שכבר אינו עובד שיסע באוטובוס כי הרי יכול הוא להגיע לדפוס מתי שירצה, ותמי לעתים מאחרת כי יש לה נסיעה ארוכה ועליה להחליף אוטובוסים וזה לא קל. אך מסתבר שלאבא שלי קשה לעלות על מדרגות האוטובוס ואז תמי מחליטה שעליה לוותר ועלי לקחת את סבא ולא אותה. לעולם לא אשכח ג'סטה זו של תמי כי כעבור מספר שבועות סבא נפטר ואילו לא מחווה זו של תמי היינו בטוחים שאחת הסיבות למותו היה המאמץ של הנסיעה באוטובוס.

ביום הולדתך השישים תמי שלנו, חזקי ואמצי, היי ברוכה, את הרי היום אם המשפחה כולה, וכולנו מאחלים לך, לצדו של סמי בן-זוגך, עוד הרבה שנות בריאות ונחת מבנים ובני בנים כמלכת המשפחה כולה.

המקהלה ויוסי

אם קיימים עדיין בעולמנו נסים, אז המקהלה שלנו היא אחד הנסים. אם בעבר הרחוק כמה מאתנו אולי שרו או השתתפו במקהלה. כיום לא נותר מכושר זה אף לא שמץ. כיום רובנו שופרות יבשים ולא צלולים, קולנו צרוד ומחוספס וגרוננו ניחר. איך עושה יוסי שלנו מאתנו מקהלה ששרה ומופיעה ומקבלת מחמאות לרוב. הוא מצליח לעשות זאת כי הוא קוסם. במובן הפשוט של המלה הוא "עושה נפלאות."

מה עושה לי החוג

בחיי היום יום שלי אני נמצא ליד מיטתה של אשתי החולה או בין חברים בני גילי אשר חלקם למרבה הצער מתנועעים בקושי פניהם עצובים עיניהם מביעות צער ורגליהם כבדות.

בימים ראשון וחמישי אני נוסע לסביון לחוג ולחגוג. כשאני מגיע למועדון פותח את הדלת, נתקל במבטיכם המוארים, בעיניכם היוקדות, בפרצופיכם העליזים ובחיוכים מלאי החן והשובבות ושומע את מצהלות השמחה כשברקע נשמעת נגינתו של יענקלה שלנו. ולעתים אף זוכה לכמה חבוקים ונשיקות - אני שוכח את גילי את האווירה שבה שהיתי עד לפני כחצי שעה - אני חוזר לימים הטובים של פעם עת רקדתי עם אישתי וחברים בימים עברו.

כשמתחילים הריקודים ואני משתלב במעגלים ונוכח שרגלי עדיין מתפקדות ואני יכול לקפץ, לדלג ולרקוד ואף לענתז אולי לא כמותכם אבל כמעט. אז אני חוזר לימי נעורי עת השתוללתי עם חברים וחברות בהפסקות או במסיבות הגימנסיה.

זה לא יאומן, אך בכפיפתכם אני זוכה לילדות שניה וחווה את חוויות ימי נעורי. כשיענקלה מכריז רקודי זוגות ומרחוק אני רואה את בת זוגי המנפנפת לי, הנה אני כאן - יש לי הרגשה של התעלות רוח, תחושה של אדם הנמצא באווירה של נטישה ונידוי וחי בהרגשה של בדידות המלווה אדם שנשאר גלמוד, אחרי שנים ארוכות של חיי זוגיות מאושרת.

ברגע זה יש לי הרגשה ש/ל נצחון של התגברות של שייכות לכלל ולא של נטוש ועזוב.

הדוקטור המזמר

הנחה מקובלת היא, שרופא מרפא חולים וזמר שר שירים. אך אנא הקשיבו והטו אוזן לשמוע לספור היוצא דופן שקרה כאן בביתנו.

ביד אליהו, בסביבתנו הקרובה. ישנו סניף של קופת חולים בו אני חבר, בסניף זה נמצא הרופא המשפחתי שלי, אליו אני פונה מפעם לפעם לטפול ועזרה רפואית, ועלי לציין ולשבח את מסירותו את יחסו המצוין ואת רוחב ידיעותיו במקצועו כרופא.

יום אחד אני קורא בתוכנית הפעילות של ביתנו על קונצרט של זמר אופרה בליווי פסנתרנית שיופיעו אצלנו בבית. לא היה בזה שום חידוש כי הרי לעתים קרובות מופיעים בביתנו ושרים ומנגנים.

אני מגיע לקונצרט כהרגלי ומה רואות עיני על הבימה עומד הרופא שלי ולא זמר, מה קורה כאן האם שונתה התוכנית ותהיה זו הרצאה רפואית על מחלות זקנה או על היגיינה בגיל הזקנה?

מתגובות הקהל אני מבין שבכל זאת יהיה כאן קונצרט, וכולי חיל ורעדה אני חושש לכבודו של רופא ישיפגע מלעגם של השומעים כי הרי זה רופא רציני העוסק במחלות מה לו ולאמנות או בדור, זה לבטח יהיה כשלון, כי הרי רופא זה רופא וזמר זה זמר. אך הקונצרט למרות פחדי התקיים. ואז הבנתי שבדומה למה שהיה פעם הרבי המרקד הרב קרליבך שהיה שם דבר - יכול להיות גם הדוקטור המזמר.

מאז אותו קונצרט נחשב הד"ר בורשטיין לטנור הטוב והאהוב ביותר המופיע בביתנו, לשמחת הדיירים הוא מאז מופיע בקביעות בבית גיל הזהב. שליטתו במירב הסגנונות המוסיקליים מה- ליד הגרמני, אריות מאופרות אופרטות, שירי עם עבריים ושירי עמים שונים בשפות שונות ובין השאר באידיש, ספרדית ואיטלקית. וכן שירים נוסטלגיים הזכורים לנו מהעבר מימי ילדותנו ומארצות מוצאנו. הדוקטור המזמר התגלה לנו בכישרונו המיוחד להיות אחד מ"החברה" ולשיר יחד אתנו כאחד מאתנו ולא רק כזמר המופיע מעל הבימה. הוא יודע ליצור קשר לבבי עם הקהל ויודע לסחוף אותו אחריו בשירתו המופלאה. אני תמיד ממתין בקוצר רוח להופעתו הבאה ומשוכנע שרבים מבין דיירי הבית אתי.

לאידה מנהלת השמחות שלנו

ישנה הצגה ידועה הנקראת: בית התה של ירח אוגוסט, בה אומר אחד הגיבורים: "פורנוגרפיה היא שאלה של גיאוגרפיה" על משקל זה אני מוסיף: גם שובבות היא שאלה של גיאוגרפיה.

כאן בארץ, בה אני נולדתי וגדלתי זריקת כובעים נחשבת לשובבות. במסיבות שלנו בבית גיל הזהב, בהנחייתך, יש קורטוב של שובבות. ורצון לחוות מחדש את ימי הנעורים העליזים והמאושרים.

בספרי זה שאני מקווה שתמצאי זמן פנוי על מנת לקרוא את סיפורי, בעמוד 151 תוכלי לראות איך היינו זורקים את הכובעים של חברינו בשמחה ושובבות נעורים. אידה! קבלי את הספר שלי כמתנה לחגים, מיגאל, (יום שני 4 אוקטובר 1999)

שני עולמות

גורלי המתעתע, הנחה אותי לשני עולמות, שני נתיבי חיים מקבילים, אך שונים זה מזה, מן הקצה אל הקצה. ואני נאלץ לחיות בשניהם בהתאמה ובהרמוניה. בחיי היום יום שלי ובאווירה האופפת אותי, כשאני ליד מיטתה של אשתי החולה במחלה חסרת תקווה, או כשאני בביתי בין חברים בני גילי אשר חלקם למרבה הצער נעים בקושי, עיניהם ורגליהם כבדות. אמנם ביניהם ישנם חברים טובים ואנשים שנעים וטוב לחיות בחברתם, וגם ישנן שמחות ויש אירועים, אך ברקע ישנה תמיד עצבת.

ומה שונה האווירה התוססת והעליזה האופפת אותי כשאני נמצא ביניכם בחוג הרוקדים. מוקף עיניים צוחקות, פנים זוהרים, שמחת נעורים, רגליים קלות מקפצות ומפזזות, צהלת חיים יוקדת. ושעה שאני מגיע למועדון, נתקל במבטיכם המוארים, בעיניכם הבורקות, בפרצופיכם העליזים ובחיוכים מלאי החן והשובבות, ושומע את מצהלות השמחה כשברקע נשמעת נגינתו של יענקלה שלנו. אני שוכח את גילי את האווירה בה שהיתי עד לפני כחצי שעה - אני חוזר לימים הטובים של פעם, לימי נעורי עת רקדנו יחפים על משטח הבטון שליד הצרכניה או על גג ביתו של אלדמע בשכונת בורוכוב הקטנה של שנות העשרים. כשהורה, קומה אחא, קרקוביאק, ולס בן שמן והורה אגדתי עדיין נחשבו לריקודי עם. וכשמתחילים הריקודים ואני משתלב במעגלים ונוכח שרגלי עדיין מתפקדות ואני יכול לקפץ, לדלג ולרקד ואף לענתז אולי לא כמותכם אבל כמעט, אז אני חוזר לימי ילדותי עת השתוללתי עם חברים וחברות בהפסקות או במסיבות הגימנסיה. אכן, בכפיפתכם אני זוכה לילדות שניה וחווה את חוויות ימי העבר. ולבסוף, כשיענקלה בגמר ריקודי המעגל מכריז ברמקול "ריקודי זוגות" ומרחוק רואה אני את בת זוגי המנפנפת לי בידה, "הנה אני כאן!" - ברגע זה יש לי הרגשה של שייכות לכלל הרוקדים, ושייכות גם לעולם זה של אורה ושמחה.

מוקדש לחוג הרוקדים

וינסנט וואן גוך 1853-1893

הצייר ההולנדי וינסנט וואן גוך, נולד בהולנד ב - 10.3.1853 אף שכל ימיו חיפש חום ואהבה לא היטיב מעולם להתידד עם איש. היחיד שאהבו כל חייו היה אחיו הצעיר תיאו. תיאו תמך בו והאמין בו עד יום מותו. וינסנט לא זכה בחייו להכרה ולהערכה, רק לאחר מותו למדו להוקיר ולהעריך את הצייר הגאון ואת סגנונו הנדיר. כיום הוא נחשב לאחד מגדולי הציירים של דורו. וינסנט וואן גוך סבל בחייו מהתקפות של דכאון מרעב וממחלות שונות, היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בשנת 1890 שם קץ לחייו, חולה, עני ואביון, אומלל וחסר כל. היום נמכרות יצירותיו במיליוני דולרים.

מהו זמן

הבה ננסה להעריך מהו זמן

– כדי להעריך נכונה מהו חודש ימים שאל את דיירי בית גיל הזהב בראשית החודש כשעליהם לשלם את שכר הדירה.

– כדי להעריך נכונה מהו שבוע שאל עורך שבועון החייב להגיש לקוראיו חומר חדש ומעניין כל שבעה ימים.

– כדי להעריך מהו יום שאל מחוסר עבודה המצפה לפחות ליום עבודה אחד בשבוע.

– כדי להעריך מהי שעה שאל את האוהב העומד ומחכה חסר סבלנות שעה ארוכה לאהובתו המאחרת להגיע לפגישה.

– כדי להעריך נכונה מהו רגע שאל את האדם שהגיע לרכבת דקה אחת אחרי שעזבה את התחנה.

– כדי להעריך מהי שניה שאל את המשפחה שלוא חצתה שניה קודם את הצומת לא הייתה מעורבת בתאונה הקטלנית

– כדי להעריך מהי מילי שניה שאל את המתחרה שזכה באולימפיאדה במדליית זהב כי הגיע מילי שניה לפני מתחרהו.

ועל כן ידידי תעריכו כל דקת חיים שיש לכם כי האתמול כבר עבר ואיננו עוד, המחר הוא סוד, וכל יום נוסף הוא מתנה משמים..

האם יבוא קץ לסבלה של דבורה

דבורה, אשתי, הייתה עד לפני שתים עשרה שנה מורה ואשה מלאת חיים. לא הייתה כמעט פעילות שלא נטלה בה חלק. היא הייתה שחיינית, רקדנית, ספורטאית, הייתה לב הבית ומרכזו דאגה לכל אחד מבני הבית וטפלה בכולם. כל זאת עד אשר חלתה במחלת ה"אלצהיימר." תחילה התגייסנו כל בני הבית לטפל בה. למעלה משש שנים טפלנו בה בבית, כשלוש שנים בעזרת עובדת פיליפינית, אך מצבה הלך והחמיר מיום ליום, עד אשר נאלצנו לאשפזה במוסד סיעודי.

מזה שש שנים היא שוכבת ללא הכרה וללא תנועה, עיניה עצומות אינה מבינה דבר. אינה יודעת היכן היא. אינה יודעת מי היא. אינה מכירה את הסובבים אותה, אפילו לא אותי בעלה ולא את בניה ואת נכדיה. את מזונה מכניסים לתוך גופה ומוציאים מתוכה באמצעים מלאכותיים. שריריה אינם עובדים, מוחה מת.

אמת, הרופאים וצוות בית החולים מטפלים בה במסירות רבה אך גם הם מודים שאין כל סיכוי שתבריא אי פעם. ובכל זאת מאריכים את חייה על ידי מזון מרוכז ותרופות מחזקות ומוסיפים לה שנים של סבל, שנים של השפלה ובזיון שאפילו חיי רמש יפים מהם.

כיום שריריה אינם פועלים, גופה מכוסה פצעי לחץ ועברה מחלת שושנה בשתי רגליה. ידיה ורגליה נפוחות ופצועות.

ונשאלת השאלה למי זה נחוץ? למי זה מביא תועלת? ואת מי זה משרת? הרי אילו היה נשאר לה רק חלק קטן ביותר ממוחה, הייתה היא עצמה מתחננת לשים קץ לחייה ולמצב נורא זה.

האין זו צביעות לטעון שזה בגלל קדושת החיים? האם לזה יקרא חיים? האם זה משרת את שבועת הרופאים? אם כי הם עצמם טוענים שלמחלה זו אין מרפא. ואולי צריך לחפש את הסבה באדישותם של המחוקקים במדינה שלנו? אבל מה חטאה היא שגורלה נתון בידי מחוקקים אדישים וחסרי לב? האם אין שום משקל לכבוד האדם ולאיכות חייו? האם אין בכך דריסה ברגל גסה על רגשותיהם של קרוביה ידידיה ובני משפחתה בראותם את יקירתם נרמסת ללא כל התחשבות באישיותה, בעברה ובמעמדה? מבלי שתהייה למשפחה, לשכל הישר ולהיגיון כל שליטה על מצב מביך זה.

ואני שואל את עצמי, אל מי לשלוח מכתב זה? מי יכול לעזור לי ולכל המשפחות האחרות הנמצאות במצב דומה? האם לחברי הכנסת, או למשרד הבריאות, לשר הבריאות, לשר המשפטים ואולי לעתונות?

העתק לעמותת לילך

צבי מנהל העבודה

12 אפריל, 2001

פרק ט״ז

היה זה בשנת 1955. ברחבי הישוב הורגשה תנופה חדשה, רוח של יקיצה מקיפאון והתעוררות כלכלית. גם בבית הדפוס שלנו הורגש לפתע כאילו רוחות חדשות מנשבות, בחלל האוויר שררה התקווה לטוב. בבוקרו של יום אביבי כזה הופיעו בפתח בית הדפוס שני אנשים, האחד מבוגר שהיה מוכר לנו כעובד דפוס וותיק ובן לווייתו, נער רזה, נמוך קומה, בעל עיניים שחורות ויפות, בלורית שחורה ומתולתלת ועל פניו חיוך חביב

המבוגר הציג עצמו לפני אבי כמנהל העבודה בבית הדפוס של משפחתו ואת הצעיר הציג כקרוב, עולה חדש מעירק. לדבריו: היה צבי סלח פועל דפוס בעירק וכיום כעולה חדש ומחוסר עבודה. כמה שבועות שהוא מחפש עבודה בישראל אך עד כה ללא הצלחה. אבא שהיה בתקופה זו עדיין במלוא אונו, נושא על כתפיו את החלק המכריע של ניהול הדפוס שכנע אותנו, הבנים, שהבחור נראה חביב ונבון ומי יודע אולי תהא כניסתו לדפוס השקעה טובה שמן הראוי לנסותה .(מי יכול היה לתאר אז, איזה צעד גורלי נעשה באותו רגע ועד כמה ישפיע צירופו של צבי לצוות העובדים על גורלו של הדפוס ועל גורלה של משפחתנו בעתיד)

בתחילה עבד תחת ידו האמונה של יצחק ביילין מנהל העבודה. מיד אחרי ניסיון של שבועות מספר התגלה כנער חרוץ, וזריז, מוכשר ומסור לעבודה ולממונים עליו. לא עבר זמן רב וצבי ביוזמתו וכמעט בלא שנתבקש לכך נרתם לעזרת המבצעים ותוך זמן לא ארוך הוריד מעלכתפיו העייפות של ביילין חלק ניכר מהאחריות הקשה הזו. בתחילה חששנו שמא ניסיון זה עלול להכשיל את המבצעים כי הרי אין לצבי פרט לרצון הטוב, לא הידע ולא הניסיון הדרוש וכן מי יודע אם השענות זו של אחד על השני עלולה לגרום שאף אחד מהם לא יהיה אחראי והכישלון יתפוש את מקומו בין שני המטפלים.

במשך הזמן, בגלל גילו המתקדם וחולשתו של ביילין נוצרו מפעם לפעם תקלות וקשיים שגרמו לאי נעימויות לדפוס וללקוחותיו. במרוצת השנים הסתבר שעבודות אלה הן למעלה מכוחותיו הפיזיים והנפשיים של ביילין ולמרות מסירותו לדפוס ולעבודה נבצר ממנו לעמוד בלחצים. נאלצנו לחפש פתרון.

צבי הצעיר לא הסס ולמרות הנטל הכבד והאחריות הרבה הקשורה בהתחייבויות אלה נטל על עצמו את התפקיד והיה האחראי בשם הדפוס לביצוען של ההזמנות ולסיומן בתאריך הקבוע והמוסכם עם הלקוח.

היה זה נס כי לא קל למצוא עובד מתאים שיהיה בעל מקצוע מעולה וגם אדם המסוגל לקבל אחריות קשה על כתפיו. אדם כזה צריך לגדל צריך לחנך וצריך לאמן. ואולי לתור ולחפש אי שם. אך בדרך כלל, רק כעבור חודשים של חיפושים אימונים והדרכה מאומצים ורצופים נמצא אותו אדם. אך גם אז אין בטחון שהאיש מתאים.

צבי הקל על חופשותי.

יחסים עם הלקוחות..

אחריות לגבי הבצוע.

כשהרגיש לא טוב והיה צורך לגמור קטלוג, ד"ר גמזו , היה מקבל זריקה להחזיק מעמד עד אשר יוכל לגמור העבודה.

היה מתווך בין בני זוג שחיי משפחתם נפגעו.

ידיד טוב לכל מכריו והלקוחות.

אהב לשיר היה חזן חובב.

שומר מסורת נאמן אהב להתפלל עם האשכנזים.