Farewell My Grandfather

היה בכל זאת בדבריו של יגאל דבר שהסכמתי עמו. הגיע הזמן לשבת ולכתוב אודות סבא. "אולי" חשבתי "יגאל נעלב שכתבתי על פרניה לפני שכתבתי על סבא, על סבתא, עליו, על אבי." אולי הוא ראה פשוט את סדר הכתיבה לפי קרבת המשפחה, אין ספק, סבא וסבתא קודמים לכולם."

לרגע התבוננתי בתמונה ישנה. סבא יושב במרכז, לידו מימין – בת אחיו, פרניה קלוזינסקי, לוין. משמאלו בנו הצעיר, אריאל, ואחריו אברהם לוקוב, אישה של שרה קלוזינסקי, אחותו הצעירה של סבא, העומדת מאחוריו. מימינה סבתא חנה ומימינה יגאל, בנם הבכור של סבא וסבתא.  אנשים אלו היוו את משפחתו הקרובה של סבא בישראל.
אני מתבוננת וחוזרת שוב אל השאלות והקושיות.

הגיע הזמן לשבת ולספר כל מה שידוע לי אודות משפחתו של אבי מצד אביו, משפחת קלוזינסקי. הספור הראשון שכתבתי היה אודות פרניה לוין לבית קלוזינסקי. פרניה היא בת אחיו של סבי, סבא יוסף. שלחתי את הספור ליגאל ולצפרירה. צפרירה מאד נהנתה והחמיאה לי. היא התרגשה ואני כמובן נהנתי מן המחמאה ומהתרגשותה. יגאל נהנה מהספור, אפילו אמר שהיו בספורי דברים שלא היו ידועים לו, אך היו לו גם הערות. הערתו העקרית היתה "הספור ארוך עבור ספר אודות המשפחה. אם תכתבי ספור כה ארוך אודות כל אחד מבני המשפחתנו, יהיה הספר עמוס דפים ולעולם לא תסימי." לא התווכחתי, החלתטי לחשוב על דבריו. בסיום השיחה שאלתי אותו אם הספור עורר בו ספורים נוספים וזכרונות נשכחים. "כן" ענה יגאל "אך נדבר בפעם אחרת." השעה היתה באמת מאוחרת ונתקנו.  נשארתי יושבת במרחק אלפי קילומטרים מדודי יגאל וממקום מולדתי ישראל. חשבתי על דברי הבקורת של יגאל ולא הסכמתי עמו. סוף, סוף, פרניה, היא בת משפחת קלוזינסקי הקרובה לנו ביותר. אין לנו הרבה קרובים ממשפחת קלוזינסקי ששרדו את השואה. פרניה היא בת אחיו של סבא יוסף, הנריק היה שמו. מכל אחיו ואחיותיו הרבים של סבא, הנריק היה היחיד מאותה אם ומאותו אב. 

מה שאני רוצה לכתוב אודות סבא יוסף גדול, רחב, עמוק וגבוה מסתם פרטים של תולדות חיים. סבא, עבורי, לא היה מישהו שיש לו סתם תולדות חיים, אם בכלל אפשר להתבטא בצורה כזו. סבא עבורי היה החיים, הנפש, הרוח. סבא היה דמות שהיתה בה רוחניות ולא חמריות. קשה לצייר את דמותו, את מה שהעניק לנו, את מה שהאציל עלינו. סבא היה כה מיוחד, קשה לציירו במלים, קשה להמחישו, קשה להעביראת רגשותי כלפיו לאחרים, שמא יקטינו את רוחו, אולי ימעיטו בערכו, או פשוט קהל הקוראים והשומעים לא יבין את כוונתי ויאמרו "כן אנחנו מבינים, גם לנו יש במשפחה דמות דומה." הרי עבורי אין כמו סבא, עבורי אין מקום להשואה בין סבא לבין אנשים אחרים. אולי זו הסיבה שעד כה נמנעתי מלכתוב על סבא שחלף מן העולם שלמטה אל העולם שלמעלה לפני כמה עשרות שנים בפתאומיות ובחדות.

 אודות סבא. "מה אני יודעת על סבא?" מתרוצצת במוחי המחשבה. "מה אני יודעת על חייו בפולין, בטרם עלה לארץ ישראל? מה אני יודעת על חייו בעלותו ארצה? על חייו אחרי נשואיו לסבתא? מה אני יודעת על הוריו ואודות אחיו ואחיותיו? תמונות רבות של סבא, תמונות נעימות ורכות מתרוצצת בין חוטי המחשבות. אך בין התמונות ובין התשובות לשאלות הביוגרפיות של סבא כמעט ואין קשר. סבא, פיו היה חתום, לא שמענו אותו מספר או רומז מלה אחת אודות חייו בפולין. גם בספרו "בחצירות היכל – דברי הגות ורגש" המלים הן מלים של הגות ורגש ומספר המלים המרמז על פרטי חיים בפולין, בירות או ישראל, הוא אפסי. סבתא היתה מספרת הרבה אודות חייהם המשותפים בבירות ובארץ, אך שוב אנחנו הנכדים, בילדותינו ובצעירותינו לא ידענו להעריך את העשר הרב הטמון בספוריה של סבתא והיום כל מה שנשאר מספוריה הם רק שרידים קלושים ללא כל קשר ביניהם.  במשך השנתיים האחרונות, מאז התחלתי לחקור את שורשי המשפחה, אספתי פה ושם ספורים, מעשיות ועובדות אודות סבא  וסבתא. במחברותי אפשר לדפדף ולמצוא ספורים אודות סבא בפולניה, בבירות, לבנון, בראשית המאה העשרים, ספורים אודות דפוס אחדות, דפוס אריאלי, אודות נדודיהם של סבא וסבתא מדירה לדירה, ממקום למקום. מעשיות אודות סבא בתיאטרון בישראל, אודות חברותו בבונים החפשים וכולי וכולי.  אבל, כשאני יושבת ורוצה לכתוב, כל הספורים הללו, שאין ספק שהם יהוו חלק מספורי אודות סבא יוסף, הם לא מה שאני רוצה לכתוב ולספר על סבא יוסף.

סבא היה הנמרץ. הוא היה יום יום יצא לעבוד בבית הדפוס המשפחתי. היה יוצא לפנות ערב,במכנסים קצרים ורגלים לבנות של עולה חדש, לעבוד בגנה, לטפל בכלב, או בתרנגולת.
פתאום, בחלקיק אחד של שניה, סבא לא היה, סבתא היתה, סבתא המשיכה לחיות עוד  כעשרים שנה אחרי סבא, אך היו אלה חיים כבדים ועצובים.
הכתיבה על סבא וסבתא קשה עלי. מפעם לפעם אני קמה, מסתובבת, מנסה לנער את עצמי. מנסה להתחיל את ספורו של סבא מרגע של חיים אבל הרגעים העצובים של הפרידה מסבא שעולים בזכרוני הם כה כואבים, כה חזקים וכה דומיננטיים. איני זוכרת איש מהנוכחים באותו יום נמהר מלבד סבא שלפתע רק גופו היה אתנו וסבתא שתוך כדי הליכה, בכיות, הרמת ידים בחוסר אונים, ספרה על חלקיק של שניה אחרון בחייו של סבא:
 סבא עדיין היה במטה, רק התעורר משנת הלילה. נגשתי אליו, שאלתי אותו מה הוא רוצה לארוחת בקר. סבא אמר שאינו מרגיש טוב. "כנראה יש לי אקשנשוס" אמר.
"אולי תנוח עוד מעט", אמרתי לו והצעתי לגשת אל הרופא שלנו בפנת הרחוב, אולי יתן לו משהו להרגיע ולשכך את הכאב.
 "אני" המשיכה סבתא לזעוק "יעצתי לו להשאר היום בבית, לנוח. סבא הסכים. הסתובבתי, לא    הספקתי אפילו לעבור את מפתן הדלת, כאשר שמעתי מאחורי את קולו של סבא, "א!" אמר. הסתובבתי. התקרבתי אליו. הוא כבר לא היה שם. שניה, חלקיק של שניה,  הברת קול חלושה אחת וסבא איננו."

בשנות הששים של המאה שעברה, למדתי בתיכון חדש בתל אביב. ביתי היה בעיר הסמוכה גבעתיים. ביתי הרוחני היה ברמת חן, בביתם של סבא וסבתא. בשנת 1959 הייתי בכתה השביעית. למרות המרחק הגדול מגבעתיים לתיכון חדש, נהגתי לצאת יום, יום, השכם בבקר, ולהפגש עם חברתי רוני הגינגית. יחדו היינו צועדות ברגל מגבעתיים לתיכון ומהתיכון חזרה הביתה. באחד מאותם ימים שגרתיים בבית הספר, אני התלמידה הבישנית והממושמעת נקראתי לפתע, באמצע היום, בלי כל סבה נראית לעין, אל חדר המנהלת. הדבר היה בעיני ממש תעלומה. התעלומה הלכה והתעמקה כאשר ראיתי בחדר המנהלת את מושקה, צעיר הפועלים בדפוס אריאלי, והחביב עלי מכל שאר הפועלים. אתוודה ואומר את האמת, אינני ממש זוכרת את הרגע בו זמנו אותי לבוא אל חדר המנהלת, אינני זוכרת את מושקה עומד בחדר המנהלת. אבל זוכרת אני את העליה למונית שחכתה ברחוב הראשי ליד בית הספר. זוכרת אני את מושקה עוזר לי להכנס אל המושב האחורי  של המונית השחורה.
כנראה אמר לי כמנהג הימים ההם, כדי להסתיר את האמת המרה כל עוד אפשר הדבר:
"רוצים שתבואי הביתה, סבא אינו מרגיש טוב."
אינני זוכרת פרטים נוספים.
אינני זוכרת מלה נוספת מדבריו של מושקה.
אינני יודעת אם שאלתי אותו שאלות, אם הבנתי את האמת הזועקת מתוך המלים "סבא אינו מרגיש טוב."
נחרטה בזכרוני כניסתו של מושקה אל המונית.
איני זכרת את הדרך מתיכון חדש אל רמת חן. 
אך זוכרת אני את המראה של הבית הקטן ברמת חן, כאשר הגענו.
סבא שכב על הרצפה, עטוף בשמיכה או סדין. למראשותיו דלקו שני נרות.
סבתא הלכה הנה והנה בין פנת האוכל וחדר השינה, אחזה ראשה בידיה. זעקות נשמעו מלבה.
סבא הלך, סבתא אבדה את עולמה. סבתא היא היתה החולה, הכבדה בין השנים.

סבא נפטר, יומיים אחרי פורים, בי"ז אדר תש"ך. סבא היה בן שבעים ושלוש במותו. יום יום התעורר בבקר ויצא לעבודה בדפוס. והנה היום, "יש לי אקשנשוס," חשב. היום אנחנו לא משתמשים יותר במלה 'אקשנשוס' אלא אומרים: "נתפס הגב".  סבא אמר "א" ונפח נשמתו.
כן, נוהגים אנשים לאמר "היה לו מוות קל."
"הלוואי וכולנו היינו זוכים למוות כה קל."
מלים, מלים ועוד מלים.
באותו רגע בו עמדתי ליד סבא שעבר מן העולם ובמשך שבועות רבים לאחר אותו רגע, אודה ואומר, לא חשבתי על כך שלסבא היה מוות קל, חשבתי רק על עצמי, על כך שאבדתי את האדם היקר לי מכל, על כך שמעולמי נקטע עולם פנימי שאין במלים לתארו. שבועות המשכתי ללמוד ולהתמיד בחיי המעש, אך הקלילות והצחוק שאפיינו  אותי נעלמו. כל מעשי היו כשל רובוט, הקשה מכל היה לצאת אל הרחוב ולראות אנשים ממהרים, משוחחים, מתבוננים בחלונות ראוה, מחכים לאוטובוס, מטילים בשדרה, אנשים עליזים, אנשים עצובים ואחרים.

התקרבתי אליו. הוא כבר לא היה שם. שניה, חלקיק של שניה,  הברת קול חלושה אחת וסבא איננו."
עשרות שנים עברו. יגאל, דודי, בנם הבכור של סבא וסבתא, ואני משוחחים בטלפון, כל אחד מאתנו מעלה זכרונות אודות סבא. שנינו מלאי אהבה אליו. אני מספרת ליגאל את זכרונותי מאותו יום מר ונמהר ויגאל אומר: "עד היום מכה אני על חטא. יומיים לפני מותו של סבא, דבורה ואני לקחנו את סבא וסבתא לסרט בקולנוע אלנבי. באותם ימים, סוף שנות החמישים במאה העשרים, הכרטיסים לקולנוע היו מסומנים, כפי שנהגו לאמר, ואנחנו קבלנו כרטיסים למקומות ביציע. לא היתה מעלית. סבא היה לו קשה לעלות ליציע. סבתא ואני תמכנו בו משני צדיו. בדרך כלל, היתה זו סבתא שהיה לה קשה, אך הפעם, היה זה סבא ואנחנו לא קלטנו את הרמז."
יגאל מוסיף ומספר "וימים ספורים לפני כן, בפורים, דבורה ואני לקחנו את סבא וסבתא אל הוריה של דבורה, אל סבתא צפורה וסבא זאב בלגור,  ומביתם של הבלגורים, צעדנו מרחק קטן אל רחוב דיזנגוף, הבאנו עמנו כסאות וישבנו בתוך ההמון לצפות בעדלידע."
"מי יודע?" הוסיף יגאל ואמר, מכה על חטא שלא חטא "אולי בלויים אלה, הטלטולים הכרוכים בהם, הישיבה הממושכת בין המוני אנשים רועשים, הרעו את מצבו של סבא!?"
ועדיין לא סיים. "באותו יום הצעתי לתמי, בתי, אשר למדה בסמינר בגבעת השלושה, לקחת אותה לבית הספר, "סבא יסע באוטובוס לעבודה" כך אמרתי לתמי בתי. תמי התנגדה בכל תוקף ואני נסעתי לעבודה וכהרגלי עברתי ליד ביתם של סבא וסבתא. 
"היום" אמרה סבתא "לא אתן לך לקחת אותו."
נסעתי לתל אביב, לדפוס, לבד. דקות ספורות לאחר שהגעתי לדפוס צלצל הטלפון, בצדו השני של הקו היה הרופא, שכנם של סבא וסבתא.   

סבתא התגלגלה מביתה הפשוט, והחם ברמת חן, לדירת קרקע עלובה בשכונת בורכוב.
"אולי" תהו בני המשפחה "חזרה לשכונת בורכוב, אל חיק המשפחה, תעורר בסבתא כוחות לחזור ולהיות שוב אותה סבתא עוזרת ומנחמת שהיתה בעבר."
אך לא, סבתא היתה בודדה בנפשה, הלכה וירדה מדחי אל דחי. כעבור יותר מעשר שנים לאחר מותו של סבא נדדה לבית אבות ברמת גן ובאחרית ימיה בלתה בבתי חולים. זקנה מאד היתה במותה. בקורי בניה, כלותיה, נכדיה וקרובים אחרים לא הצליחו להחזיר לה את שמחת החיים הרבה שהיתה בה. מרכז החיים של המשפחה המורחבת של חנה ויוסף אריאלי נעלם, לעד.
מניחה אני שכך קורה במשפחות רבות, כאשר אחד מבני הזוג של הדור הוותיק ביותר במשפחה נעלם והשני בצערו אינו מסוגל יותר לרכז את המשפחה סביבו. תפקיד ראש המשפחה עובר אל הדור הבא בתור. אלא שאצלנו הדור הבא במשפחת חנה ויוסף קלוזינסקי, היה עסוק בענינים אחרים, ולא התפנה למלא את מקומם המכובד והמיוחד של סבתא וסבא. סבא וסבתא, עוד בחייו של סבא, ידעו על הקרע בין האחים,סבלו ממנו ונסו לאחותו בסבלנות, באהבה ולפעמים, ובצדק, גם בכעס.  כך שתי המשפחות פנו כל אחת לסבלותיה היא, מי מהן יותר ומי מהן פחות.  כל אחת מן המשפחות נסתה להאחז בקרשי ההצלה, שהשאירו אחריהם סבא וסבתא. מותר לאמר ונעים לציין שמסורת המשפחה והאהבה אל סבא וסבתא עד היום משמשים דבק מאחה בין צאצאיהם בדור שלישי ורביעי, הנכדים והנינים לבית אריאלי-קלוזינסקי.

"איך זה יכול להיות?" תמהתי "סבא איננו והם מסוגלים לחיות כאילו לא התרחש דבר?" הייתי רוצה להעביר לקוראים את מלותי אלה, את אותה הרגשה חזקה של מאורע כה סופי בחיים. הייתי רוצה להסביר את אותה ריקנות, את אותו אפל שבתוכו שקעתי אחרי מותו של סבא.
אין איש שאינו עובר בחייו את חווית האובדן. לצערנו כלנו עוברים טראומה זו פעמים אחדות בחיינו ולפעמים בנסיבות קשות פי מליון.  אולם אין מודדים צערו של אדם בצערו של אחר. צער דבר אישי הוא, רגשות אי אפשר למדוד ואי אפשר להשוות. עם רגשות אפשר להזדהות או לא. עבורי, מסעו של סבא מהעולם הארצי לעולם השמימי היה משהו שחתם את חיי וגזל מהם רע עשיר בתמימות, רוחניות אסטתיקה והומור עדין.
מותו של סבא שם את הגולל על היופי, על הפתיחות, היחודיות והחמימות שהיתה בביתם של סבא וסבתא. מותו של סבא היה מכה חזקה לסבתא, היא מעולם לא התאוששה. עשרים שנה המשיכה לחיות אחרי מותו ולא הצליחה אף לרגע אחד להרים את ראשה מתוך חלל הבדידות והעצבות אליה נפלה באותו יום מר ונמהר. היא שביתה היה פתוח לכל נע ונד, היא שתמכה, עודדה וסעדה כל דיכפין, הפכה לנזקקת, לתלויה באותו קהל רב שקבל כה הרבה ממנה ולא היה מסוגל להחזיר לה אפילו  חלקיק מזערי מחובו.      

סבא הוציא לאור שני ספרי הרהורים: "הגיגים" ו "בחצרות היכל" בשנת 1958. הספרים יצאו בהוצאת לשכת חירם והודפסו בדפוס אריאלי. שני הספרים רצופים דברי הגות ורגש, דבריו, רעיונותיו, מכאוביו ותקוותיו יוצאים מלבו, מנסים לחדור ללבו של חבר, של רע.
לא ידוע לי אם סבא נהג לכתוב בצעירותו בפולין, אך לפי דברי יגאל, סבא, הן בעלותו ארצה והן בשהותו בבירות, והכוונה היא לשנים שבין 1908 ו – 1914, היה שולח כתבות באידיש לעתון "היינט, רשמיו מארץ הקודש. לא ברור כיצד היה חותם על הכתבות, אולי חתם "י.ק." אולי חתם יוסף קלוזינסקי. מקווה אני שיעלה בידי למצוא כתבות אלו.
יגאל מספר קוריוז על כתיבתו של סבא. סבא, היה לו חבר טוב, בימים של דפוס אחדות. יוסקוביץ היה שמו.  יוסקוביץ זה היה המגיה של דפוס אחדות, וסבא בקש ממנו להגיה גם את כתביו שלו. חברים טובים ודאי עוזרים זה לזה אך גם מרשים לעצמם לפעמים ללגלג ויוסקוביץ נהג להתבדח ולאמר לסבא: "יוסל'ה העברית שלך לא טובה, צריך לתקן." אודה ואומר, ספור נחמד, אך מה שבדח אותי בספור יותר מכל, היה דוקא פניתו של יוסקוביץ אל סבא. נכון שמו היה יוסף, אך מעולםלא שמעתי ואפילו לא העליתי על דעתי שמישהו יכנה את סבי בשם "יוסל'ה". בטוחה אני שבני משפחתי בקראם קוריוז זה,  יעלו חיוך על שפתם ויופתעו לא פחות ממני.עבור כלנו הוא היה סבא יוסף.

זכרונותי מימי השבעה בביתה של סבא וסבתא קלושים. רבים היו המנחמים. קרובי משפחה רבים הגיעו, היו שבאו בכל יום מימי השבעה. אנשי שכונת בורכוב קרובים וחברים. אנשי הדפוס, אנשי עולם הפרסום ואנשי הוצאות הספרים. חברים וידידים מתקופת העליה השניה ומתקופות אחרות. הבית היה מלא. האורחים ישבו בסלון הקטן של סבתא והעלו זכרונות. לצערי, אז עדיין לא הבנתי שיש לתעד כל מלה ואיני זוכרת מלה מכל שנאמר שם. בני המשפחה ישבו בחדר האוכל. בזכרוני שמורה אמרה שאין זה מן הנמוס לאכול ארוחה משותפת בימי שבעה, עד היום איני יודעת אם נכון הדבר או לא, אך נשאר לי הרושם שבאותם ימי השבעה הארוחות היו חפוזות כאילו בסתר, בחטא, למרות שחדר האכל היה החדר אליו נכנסו מן החוץ וכל אחד שבא לנחם אותנו ראה אם אכלנו או לא.
סבא היה חבר בבונים החופשים, בלשכת חירם, תל אביב, במשך שנים רבות. סבתא לא עודדה את פעילותו של סבא בתנועה זו, אולי משום שלא היתה יכולה להיות שותפה בתנועה. הבונים החפשים לא נהגו לקבל נשים חברות. סבא לא היה מדבר על חברותו בבונים החופשים, אך לעתים כשהנושא היה עולה, היתה השיחה תמיד מלווה בנימה קלה של זלזול מצד  בני המשפחה, סבתא, אבי אריאל ואחיו יגאל.
שבועות אחדים לאחר מותו של סבא הוזמנה כל המשפחה לטקס פרידה מסבא בבית הבונים החופשים בתל אביב. באולם, הנקרא ההיכל. בהיכל בו התכנסו הבונים החפשים מלשכת חירם שררה אוירה של כבוד, הדר וקדושה.  החברים, ישבו סביב כתלי ההיכל כאילו בחץ, צלע אחת של החץ בצפונו של האולם וצלע השניה בדרומו של ההיכל. כלם לבושים היו חליפות שחורות חגיגיות, חולצות לבנות ועניבות. הבונים החפשים נוהגים לשמור על מנהגים עתיקים,על סדרי הישיבה, על סמלים המקשטים את האולם, על כללי ההתנהגות בהיכל האוסרים לאכול, לעשן או כל דבר חולין אחר. כל האנשים, המנהגים בהם חזיתי והמלים להם האזנתי, בפעם הראשונה ביום האזכרה לסבא, בהיכל זה, השרו עלי רשם עצום של קדושה, חגיגיות נהדרת ידידות ורעות לסבא.  כאשר התחלתי לאסוף מלים, תמונות וזכרונות אודות סבא קויתי לגלות בארכיון הבונים החפשים את שיח התהילה המופלא שנאמר באותו מעמד לכבודו של סבא. עצוב, עד כה לא מצאתי מלה משיח שהשאיר בי רושם חזק ועמוק.

בביתנו היה עותק של כל אחד מספריו של סבא, ועתה כשלכל אחת מאתנו, שלושת נכדותיו מבנו הצעיר, אריאל, משפחה משלה, היה לנו רצון שספריו הקטנים של סבא ישקיפו ממדף בביתה של כל אחת מאתנו. שרכתי את רגלי בתל אביב מחנות ספרים משומשת אחת לשניה, עד אשר הגעתי לרחוב נחלת בנימין אל חנות הספרים העתיקים, הידועה, רובינסון. בעל החנות, בחור צעיר לא מצא בין ספריו את ספריו של סבא ואני כבר הפניתי גבי, עמדתי לצאת וכולי אכזבה, כשלפתע אמר הבחור: "רגע אחד" עלה מדרגה או שתיים למפלס שני בחנות, דפדף בספר או שנים וחזר. שני ספרים בידו: "הבנאי החפשי" משנת 1937 ו"ידיעות הבנאי החפשי" מהשנים 1944-1945. הספרים היו פתוחים כל אחד בדף בו הופיעה רשימה  מהרהוריו של סבא. "אצלם לך את הדפים" אמר הבחור "תודה אמרתי, אשמח לרכוש את הספרים השלמים". ואכן, הספרים עבורי הם אוצר זכרונות של תקופה, של רעיונות של מהות הבונים החפשים, פרטים שלא התענינתי בהם ולא ידעתי אודותם דבר. בבקורי הבא בישראל וודאי אחפש את הספר, הבנאי החפשי, שיצא בשנת 1959. אולי שם יופיעו דברים שנאמרו לזכרו של סבא ואלה אולי יפצו אותי על כך שאינני זוכרת את כל ההלל והשבח שנאמרו באותו מעמד בו נערכה לסבא לוויה כמנהג הבונים החופשים.
עולמו של סבא היה עולם של רגש ופילוסופיה שבאו לידי בכתביו.