מלים מיומנו של יוסף אריאלי

דומה אתה בכל לאביך "השמדניק."
דברים אלה שיצאו מפורש מפיה של דודתי, אחות אמא, זה בזמן של כעס, ובמצב רוח טוב: איינגנצן גרוטן אין דער מאמען- דיר צו לאנגע וארמן – פייגל אין דער לופטן האט דאך געקאנט נאכמאכן,"

אלה הידיעות הראשונות שקבלתי על הקרע, הריב והמדון במשפחתינו, והסבה לפירוד לבבות זה בין משפחת אבי למשפחתה של אמי מונחת בעבר הרחוק, עת אבי הכיר את אמי ואהבה וגם היא אהבתו ומכיוון ששתי המשפחות עמדו בווכוח מתמיד: יחוסו של מי גדול יותר? הרי לא הועילו הוכחות ושדולים.וקשרי המשפחה לא רק שלא קרבו את הלבבות כי אם עוד הגדילו את המדורה והעלו לקרבן לא רק את אמי ז"ל כי אם גם אותי, הרך הנולד.

סבא – אבי – אבי היה יהודי חוכר באחת מאחוזות הפריצים. דר כל ימיו בכפר בין "גויים", ולפי כל הסמנים שיש בידי היה חצי בור, ומחוץ לתפילה מתוך הסדור לא יכול היה להתפאר בכלום. בין הבנים אשר לסבא היה אבי המלומד והמשכיל, וכשצר לו המקום בבית אביו קם וברח מקל... לעיר הסמוכה צנסטוחובה. שם עסק בהוראה לתלמידים שהתכוננו לגימנסיה, שם הכיר את אמי ז"ל, התאהב בה ויבקש לקחתה לאשה. ועם בקשתו זו התחילו הצרות. אבי אמי, יהודי בר אורין ויחוס משפחה נמנה בין בעלי הבתים החשובים בצנסטוחובה העיר. שלא הניח אף הזדמנות אחת שלא התריע בה על רשימת צאצאי משפחתו, לא הסכים בשום אופן להתקשר בקשר משפחה את הכפרי הבור. ואבי אבי מצדו גם הוא בעט בשדוך זה בחשבו לפחיתות הכבוד לעצמו לתת את בנו לדול (?) גאה זה המתגאה עליו והדברים היו עגומים עד מאד. אך גם אבי וגם אמי עמדו במרים. ובינתיים התערבו בענין זה גם קרובים וידידים שעשו את כל אשר בידם למען השלום והשידוך קם והיה. ופרי האשר של הזוג הצעיר היה אחי הגדול ממני בשנתיים, אך בזה לא תמה פרשת הצרות.

בני משפחתה של אמי לא יכלו ולא אבו לסלוח את חילול כבוד משפחתם, והרי לא שקטו ולא נחו עד אם הפרידו בין אבי לאמי. אמי שסבלה נוראות כתוצאה מהמריבות התדירות האלה היתה שרויה תמיד במצב חולני וכפי שנודע לאחר זמן שחדו הקרובים את הרופא בכסף והוא אסר על אמי לשהות עם בעלה וכתוצאה מכך קבלה בהכרח גט פטורין מאבי.

אך גם לאחר הגט הם הוסיפו לאהוב זה את זה ונפגשו בסתר. היו גם רגלים לדבר שאבי ישא את אמי שנית. ועד היום לא ברור לי למה לא נעשה הדבר. יתכן שהיתה בזה ידו של מישהו ממשפחת אמי ויתכן שגם סבות אחרות הפריעו לדבר.  אבי היה שרוי ללא אשה, אני הפעוט בן השנתיים וחצי מיד אל יד. מדודה אחת לשניה והסאה נמלאה כאשר בליל חורף קשה בשעה שחליתי במחלת "האדמת" לקחוני הדודות, אחיותיה של אמי והביאוני -  ממש השליכוני אל בית אבא, לא היתה לו כל ברירה , כל דרך להמשיך את אורח חייו הבודד, ובאין כל אפשרות להחזיר את גרושתו נשא אשה אחרת. וביום החופה עם "האחרת" יצאה בטהרה נשמתה של אמי ז"ל, נשמה זכה וטהורה שחפשה ובקשה את האשר ולא מצאתו.

עם פטירתה של אמי עלה ערכי בעיני הקרובים משתי המשפחות גם יחד, כל אחד רצה להעשות אפוטרופוס עלי ולהדריכני -   לטוב כל הימים. קרובי אמי קנאו את קנאת יחוסם מאבי "השמדניק" וקרובי – אבי חשבו שחובותם בתור רחמנים בני רחמנים לפרוש את חסותם עלי היתום האומלל – והרי נעשיתי הציר שעליו סבב הכל. נקלעתי ככדור משחק מיד אל יד מרשות אחת אל השניה, ואם מצאה הדודה האחת שקר בחוץ ויש לעטפני בסודר חם הרי מצאה השניה דוקא לטוב וליפה לפשטני ערום כדי להרגילני לקור – שמא אצטנן. אם אחד מקרובי מצא שאני פקח וחכם הרי השני הוכיח דוקא את ההיפך מזאת שאני טפש מטופש, אם מצא האחד שאני בריא כל צרכי הרי השני שלחני דוקא אל הרופא בהוכיחו שאני חולה במחלה אנושה, ואל תקנאו בי כלל, לא טוב היה לי, לא היה לי בית, כמעט כל יום החלפתי את משכבי, תמיד מצאו בי חסרונות שונים או שפנקוני באפן מופרז, מכל צד דאגו לי, כל אחד קנא את קנאתי ורב את ריבי, ואני היתום הקטן הייתי פוזל בהכרח לשני הצדדים גם יחד. חושי הבריא דרש ממני להסכים לשני היריבים גם יחד כדי שלא אבד, ואף אם הכל התקומם בי לאותה מדה גדולה של סדיזם מופרז המכסה את עצמו בעלי התאנה של האהבה והמסירות. אף כי הרגשתי שהאנשים האלה עושים לי רע – אך יצר החיים לחש לי באזני תמיד וללא הרף : אל תתקומם, אל תביא רעה על נפשך, ועד אם יעבור הזעם תן להם לעשות בך ככל העולה על מחשבתם, סבול ונצלת. וכך עשיתי, סבלתי רבות, לא היתה מנוחה לנפשי הרכה, גלמוד ובודד ללא נפש קרובה אחת בעולם הגדול. נקלע תמיד בין שתי רשויות של אנשים אויבים זה לזו אשר הביאו אותי קרבן חנם לשנאתם העורת – סבלתי ושתקתי, ושתיקתי זו היא שהצילה אותי מאבדון ומות, היא אשר שמרה עלי מכל רע.

עלי להודות בכאן ששנות הסבל ההן בעודני רך בשנים השאירו בי את רשמם הגדול למשך כל ימי חיי, רבים הם התסביכים שמהם אסבול עד עתה, רבות הן התכונות הנפשיות שלי שלא יכלו להתפתח דיין באותה אוירה מורעלת בה חייתי בתקופת בראשית שלי. אך גם הטוב אשר בי צמח מאותו קרקע הטרשים אשר לשנים השחורות ההן, הן עשוני לאיש, לאדם, הן זככו את לבי ואת מחשבתי לטובה ולברכה לי ולאחרים.

פרטים רבים עד מאד נמחו לחלוטין מזכרוני ונשכחו, אך מבעד הערפל אני רואה את עצמי ילד בן ארבע חמש לערך, ילד את ילדי העיריה הקטנה ובכל זאת שונה מהם תכלית שנוי, שונה בכל, גם באופי גם בחינוך ואלו בגדי שונים היו מבגדיהם של שאר הילדים בני גילי, בתקופה של לפני למעלה מחמישים שנה היו הילדים לבושים על טהרת הלבוש הספציפי – יהודי שבפולניה ומחוץ לארבע כנפות שבלעדיהן אסור היה לפסוע אף ארבע פסיעות הרי היו ראשי כל הילדים חבושים בכפות קטנות או בכובעים המיוחדים, כובעי סמט עם מצחיה בולטת קדימה – ואף הילדים הקטנים שעדין לא קבלו עליהם עול מצוות חיבים היו ללבוש דוקא "קפוטה" שהגיעה עד לברכים, והמהדרים היו קושרים את חלצי ילדיהם גם באבנט משי שחור – כמנהג הגדולים. ולי חסרו כל אלה, אבי שהיה המשכיל והמלומד בעיריה התנגד בעוז לכל המנהגים האלה בלבוש ופאר הראש המסורתי והרי אני הייתי לבוש מכנסים ללא סדק מאחור, על חזי התנוסס סינר שעוונית נוקשה בדמות מגן ועל ראשי מגבעת בעלת שולים. לא אוכל להגיד שלבושי האפיקורסי היה הדור ביותר ומסופקני אם התאים אלי במשהו לאפנת האפיקורסים אך – לבוש זה הבדלני לרעה מכל הילדים בני גילי, בעיניהם הייתי "גוי" ובנו של "שמדניק", פעמים רבות קרה שלא הסכימו כלל וכלל לשתף אותי במשחקים, ואם שתפוני הרי מסרו לי את התפקידים הכי גרועים, בשום אופן לא עלה בידי להיות "בעל עגלה" במשחק הסוסים ומאושר הייתי עת הסכימו לעשותני סוס, בגאון ובגודל לב הייתי מרים את ראשי שהיה נתון באפסר וברסן ושומט במורד הרחוב של בית הכנסת הישן, ו"בעל העגלה" מצליף עלי בשוטו הארוך וממצמץ בשפתיו כדי לזרזני במקצת, ומאד אומלל הייתי בעת שלא השגיחו בי והשאירוני לעמוד מחוץ למשחק כמנודה. לא מעט דמעות נשפכו מעיני בימים הקשים ההם ימי הילדות הקדומה שהיתה צריכה להיות גם מאושרת ומלאת אורה וששון חיים בדיוק כזו אשר ליתר הילדים בני גילי,

לא רבים הם הזכרונות שנשתיירו ונשמרו בזכרוני, אך אל השייר הזה המעט שייך כולו לסוג הזכרונות המרים שהשאירו בי את רשמם לימים רבים, לא ידעתי אז מי הוא האשם באסוני הגדול ומיהו המפריע לי להיות דומה לשאר הילדים, אך המרירות שהיתה מצטברת בלב הרך דרשה את תקונה המידי, ואכן ניסיתי לתקן את המעוות – וללא הצלחה.

זכורני: על חבורתינו, חבורת הילדים נמנתה גם ילדה בוגרת, גדולה כמעט בשנתים ימים מגילנו אנו, ותהי הילדה הזאת המושלת בכל, ואכן – גדול היה כשרונה לשלוט, וכל מה שנעשה – כל תנועה קלה זקוקה היתה לאשורה המיוחד, הילדים אהבוה ופחדו מפניה, היא נהגה את ממלכתה הקטנה ביד רמה ובגאון מלכות, אף ילד לא העז להמרות את פיה, היא ידעה לספר ספורים יפים ומושכים את הלב, ספוריה היו ארוכים ומסובכים, לא ידעתי אם שאר הילדים הבינו משהו מזה שספרה אך אני יכול לגלות בגלוי של הבינותי אף מלה מזה שספרה ובכל זאת הייתי מאושר להקשיב לקולה הרונן ןהערב עד מאד, לספוריה היה קסם מיוחד על הילדים, אך גדול מהם היה הקסם אשר "למסרק" המפורסם שהיה מונח תמיד בכיסה, ולחסד מיוחד היה נחשב הדבר לילד אשר ידה של המלכה סרקה את שערותיו במסרקה הנפלא. כמעט כל הילדים זכו לחסד מלכות זה במוקדם או במאוחר, יוצא מן הכלל הייתי רק אני, שלא זכיתי אף פעם לחסד זה, בעינים כמהות וכסופות הייתי מביט בתנועת ידה הרכה עת סרקה את ראשיהם של חברי והלב רטט ללא הפסק לקראת הענג הגדול הזה שלא ניתן גם לי, ימים רבים התאפקתי מלשאול לסבת ההפליה הזאת לרעה אך לבסוף לא עצרתי כח להבליג על יסורי וכאבי, נגשתי אליה ושאלתיה בגמגום פה: ולמה לא תסרקי גם את שער ראשי אני? משום שאתה "גוי" לא אחרה המלכה לענות, ובידה הראתה ברור על המגבעת האפיקורסית שעל ראשי כדי להוכיח את צדקת דבריה. ברגעים הראשונים  הייתי כנדהם ממש, עד לרגע הלז לא ידעתי שמגבעתי היפה היא שגרמה לי צרות ומפח נפש, ומשנודע לי מקור הרע החלטתי לסלק תיכף ומיד את המגבעת כדי לזכות בחסדה של המלכה ולהרגיש גם אני בטעם הנפלא של "המסרק" המקסים.

ללא שהיות יתרות הלכתי אל הכובען שגר בקרבת ביתינו, נכנסתי לחדר המלאכה ובקשתי שיתפור לי כבע כדוגמת הכובעים אשר לראשי שאר הילדים, הכובען שהכיר אותי – שאלני אם אבי בקשני למסור את ההזמנה הזאת – ואני, ללא מוסר כליות והרגשת חטא עניתי בחיוב, לאסוני הרב לא האמין הכובען בדברי ושאל את אבי על כך ומובן מאליו שאבא התנגד בכל תוקף לכך והכחיש את דברי, קשב לתאר מה גדולים היו יסורי בשעה ההיא, ודומני שבשעת פטירתה של אמי ז"ל לא הזלתי דמעות כה מרות ורבות כאשר ביום זה שלא – נתן לו הכובע, ויתכן שהימים ההם היו ימי היאוש הראשון בחיי, לא ראיתי כל דרך לפני, בבת אחת נגוזה כליל התקוה לזכות ביום מן הימים – ששער ראשי יסורק במסרק הנפלא אשר בידי המלכה – הילדה.

לב הילד שבי נשבר בו, אז הרגשתי ביתר שאת את היתמות השכולה אשר נפלה בחלקי, אז ידעתי שאני אמנם שונה במשהו משאר הילדים בני גילי והצדקתי בפעם הראשונה עלי את הדין.

מי גרם לכך שאני נמסרתי "לחדר" ללמוד תורה, לא אוכל בשום אופן לקבוע, דבר אחד ברור לי שאבי התנגד לכך, אך ביום בהיר אחד בהיותי כבר כבן 5 נקלעתי לחדרו של הרב, ש... יהודי בן תורה אך קפדן גדול זקנו ושערות ראשו היו סבוכים ביותר וגבות עיניו סבוכות אלי הן ישוו לפניו מראה של כעס ורוגז, אך עינים היו לו טובות עד מאד, עינים מחממות ומנחמות, מבטיחות ומשקיטות. ולמרות אשר גם בחדר הייתי נבדל משאר הילדים בלבושי האפיקורסי אך אין אני זוכר אף מקרה אחד של עלבון בפומבי מצדם של הילדים חברי.

תקופת למודי בחדר ארכה לא יותר מחדשים מספר, ובמשך כל ימי שהותי שם למדוני אך ורק את ברכות העולים לתורה, ואת ההפטרה של שבת נחמו. ולאחר זמן נודע לי הסוד : עמד לבקר אותנו אחד מהדודים ממשפחת אמא, ולכבודו הכניסוני בעול של תורה ומצוות.

לא אוכל לעבור הלאה מבלי לתאר תיאור חטוף ביותר את דודי זה, שמו בישראל היה וולף-יעקב גבה קומה, ענק ממש, כתפיים רחבות, ידים גדולות ושערות ובעל הדרת פנים יוצאת מן הכלל, זקנו הארוך והרחב כסה כמעט את כל חזהו ואת מרבית פניו, ומתוך השערות התבלטו: מצח גבוה ורחב, שתי עינים מאירות ולחיים תפוחות ורדיות כפני הנערה הצעירה, וקול היה לדודי זה כקול הארי בשאגו היו אמות הספים רועדים וקהל המתפללים נרגשים ומזועזים, הוא היה בעל תפילה וספק חזן, ולא כל עירה יכלה לזכות בו לשבת או למועד, גא עד מאד היה דודי החזן, גם ביחוסו – יחוס אבות, יחוס עצמי, בבקיאותו בתלמוד וביחוד היתה גאוותו על קולו האדיר שהיה כובש ממש לבבות.

מאחורי הפרגוד היו אמנם מרננים אחריו בסביבה שאינו זהיר ביותר במצוות שבצנעה – אך אף איש לא העיז לדבר על כך בקול רם, כסכנה רבה היתה בדבר, כל בני המשפחה של אמי השניה נהנו מאד מגדולתו ותפארתו של הדוד וולף יענקל וכנראה שהם השפיעו על אבי שימסרני למלמד כדי ללמוד את הברכות וההפטרה – כי לדעתי לא היתה כל סבה אחרת לכך.
אינני זוכר אם הצליח המלמד במאמציו ללמדני את ההפטרה , לא אזכור גם אם בקורו של הדוד יצא לפועל, אך פתאום נפסק תלמודי בחדר, הוא נפסק פתאום כאשר התחיל פתאום, בכל אפן אף אחד לא שאל את פי על כך, ועד כמה שזכורים לי הדברים לא מאד הצטערתי על הפסקת לימודים זו.

עם הפסקת הלימודים בחדר נעשיתי שוב הפעם הפקר, עובר מיד אל יד, מרשות אחת לחברתה, חי עם עצמי וממשיך לטוות את חוט מחשבות על האשר שאיננו.

הסעד היחידי – שנתן לי כח ואמץ לעבר על הזמנים הקשים היה אחי הגדול ממני בשנתים ימים. צבי (הנריק) אפיו – היה אחר לחלוטין משלי, ובה בשעה שאני לא הגיבותי כמעט על כלום ונתתי לכל אחד לעשות בי כחפצו – בשעה זו היה הוא מגיב ובאפן נמרץ ביותר על הכל מה שהקיף אותו, הוא נעמד בגלוי על צדם של בני משפחת אמי הראשונה התיחס באיבה לאמנו החורגת, ובדין ודברים אשר בין שתי המשפחות היה הוא הרוח החיה. מקבל וממציא אינפורמציה בשביל הצד שכנגד, חוקר ודורש לכל מעשה רע מצד האם החורגת – ומספר על כך תיכף לבני משפחתה של אמי – מחרחר ריב ומדון ביניהם למען עכר את החיים לאלה אשר שטם.

טיפוס מיוחד היה הנריק זה, מקטנותו החליט לא להיות תלוי בדעת אחרים ובעודו תלמיד הכתות הראשונות של החדר התחיל לסחור ומכר לתלמידים חבריו ניר, עפרונות ומכשירי כתיבה אחרים, בכסף הפדיון קנה סחורה חדשה ומחזור המסחר גדל ועצם עד כדי כך שביום בהיר אחד הודיע שהוא רוצה לשלם שכר לימוד גם בעדי ושאינו רוצה שאני אהיה נתמך על ידי אחרים, הוא היה עצמאי בכל , גם דיעותיו היו מיוחסות רק לו לעצמו, הוא לא התחשב עם איש ואף לא עם הנסיבות שהקיפוהו ועשה ככל העולה על רוחו.  
  
       חושי הבריא אמר לי שכדאי לסמוך עליו, שהוא לא יעזבני ולא יתן לעלוב בי – והרי נקשרתי אליו בקשר אמיץ עד מאד, עשיתי תמיד רק את הטוב והישר בעיניו ולא המריתי את פיו אף פעם, לא עלה לי בקשי לסגל את עצמי אליו ולמלאות את הוראותיו, ההכנעה האלמת לכל מי שחזק ממני היתה אחת מתכונותי הנפשיות , שהוא העריך בי מאד, הוא ידע גם שאני חלש ויש להגן עלי – והרי פרש עלי את כנפיו ויקבלני תחת חסותו ולשבחו יש לאמר שבמדת האפשרות שמר עלי מכל רע.